שלד בארון "תהליך השלום"

המחשבה שניתן לייצר הומוגניות של זהות לאומית-אתנית על פני מרחב טריטוריאלי סגור הרמטית, היא הרסנית. תיאוריה פוליטית יהודית חדשה חייבת לחזור ל-48' כנקודה ארכימדית למחשבה על הסכסוך ולהגדרת הריבונות במתכונת חדשה
יהודה שנהב

מזה כשני עשורים מבקשים השמאל והמרכז הישראליים, בתמיכה בינלאומית מסיבית, לממש את פתרון שתי המדינות על בסיס הקו הירוק על גרסאותיו – הפרדה, תיקוני גבול, עם/בלי גושי התנחלויות – כמסמן טריטוריאלי של סוף הסכסוך. אבל בעוד שהרעיון של שתי מדינות מתרוצץ בבירות אירופה ובצפון אמריקה כפתרון מפתה, בפרקטיקה הפוליטית הוא נותר סיסמה ריקה מתוכן של ממש. בפועל, כל הוועידות והסכמי השלום הספקטקולריים – מאוסלו דרך קמפ-דיוויד, שיחות טאבה וועידת אנאפוליס – כשלו. ההסבר לכישלונות אלה, בקרב היהודים, הוא כי אין פרטנר פלסטיני לסיום הסכסוך. אני גורס ש"שיח השלום" נמצא במבוי סתום, לא בשל העדר פרטנר פלסטיני אלא בשל תפיסת המשטר הישראלי, שמובילה פעם אחר פעם לדיון עקר.

תפיסת משטר זו גורסת, כי מדינת הלאום היהודית צריכה להחזיק מונופול אקסקלוסיבי על טריטוריה ועל אמצעי האלימות שבתוכה. משטר זה נזקק לכלים דכאניים וביניהם מצב חירום מתמשך על מנת להבטיח הומוגניות של זהות לאומית יהודית על מרחב טריטוריאלי נקי מפלסטינים בעלי זהות קולקטיבית. זו הייתה המחשבה שעמדה בבסיס הקמת המדינה היהודית וזו הסיבה שבעטיה תמשך מלחמת החורמה בערביי 48' אשר ישאפו לזהות עצמאית. משטר כזה אינו יכול להיות דמוקרטי.

ערביי 48' הם הבלם האולטימטיבי לכינונה של צורת משטר זו, משום שהם משמשים תזכורת חוזרת לשלד שהיא מחזיקה בארון: הטיהור האתני של פלסטין בשנת 1948. העובדה שטיהור הטריטוריה הריבונית היהודית (באמצעות גירוש, הפחדה או הברחה של פלסטינים) לא הושלם, הותירה את הפלסטינים בישראל כעדות נוקבת על אופייה הלא דמוקרטי של הריבונות הישראלית. גם אם הנרטיבים ההיסטוריים ביחס לפעולות אלה מורכבים, אין עוררין על כך שהמדינה הריבונית הישראלית מנעה את שיבת הפליטים לאחר המלחמה, והחרימה את קרקעות הפלסטינים ורכושם על מנת לכונן ריבונות טריטוריאלית אקסקלוסיבית לקולקטיב היהודי.

צילום: אנה פאק / אקטיבסטילס

בתוך מודל משטרי כזה אין מקום לקיומה של זהות קולקטיבית פלסטינית, והראיה היא כי ערביי 48' מעולם לא נתפסו כפרטנרים לתהליכי השלום למיניהם. הם נתפסים במסגרת פרדיגמה זו כנתינים של המדינה היהודית, או כנספחים לסכסוך, אבל אף פעם לא כשחקנים מרכזיים בו.

על מנת להתמודד עם האנומליות המשטריות הללו, יש לכונן את שנת 1948 כנקודת המפנה בתולדות הסכסוך ולשלול את פרדיגמת 67' – שרואה בכיבושים בגדה המערבית ועזה את הסוגיה המרכזית שלו. פרדיגמת 67' משמשת בעיקר את האינטרסים של אליטות ליברליות יהודיות, והיא מפיצה את האשליה שישראל הינה דמוקרטיה שסרחה בשל תאונה היסטורית מצערת וכי היא תחזור לתיקונה לאחר "סיום הכיבוש". בכך היא מטשטשת את יסודות הטיהור האתני עליו מבוסס המשטר הישראלי.

השלד שמוחזק בארון אינו רק הטיהור האתני, הפקעת האדמות, הגירוש, מחיקת הכפרים והערים, או עיצוב הנרטיב ההיסטוריוגרפי על מנת להצדיק את כל אילו. הוא מתגלם בתורת המדינה של המשטר: תורה אלימה שהתוותה את כל תפיסות השלום והמלחמה, ושאחראית במידה רבה לשפיכות הדמים המתמשכת. הסכנה המרכזית שטמונה בה, גם ליהודים עצמם, היא המחשבה שניתן לייצר הומוגניות של זהות לאומית-אתנית על פני מרחב טריטוריאלי סגור הרמטית. עם השלד הזה תצטרך ישראל "היהודית והדמוקרטית" להתמודד על מנת לייצר תיאוריה פוליטית חדשה – שאינה מבוססת על מצב חירום מתמשך, על נישול או על דיכוי פוליטי.

תיאוריה פוליטית יהודית חדשה חייבת לחזור ל-48' כנקודה ארכימדית למחשבה על הסכסוך. בניגוד לשיח השלום אשר הוציא את ערביי 48' מחוץ למשוואת הסכסוך, יש לחזור למשא ומתן איתם, כמו גם עם הפלסטינים בכלל (לרבות אלה שבמחנות הפליטים), על הגדרת הריבונות במתכונת חדשה. הנחת היסוד שלי היא שחלוקת הארץ לשתי יחידות מדיניות שחומת הפרדה חוצצת ביניהם אינה אפשרית, אינה מוסרית והיא הרסנית מבחינה פוליטית, גיאוגרפית, כלכלית, אזרחית ודתית.

דוד ריב, חומה #3, 2005, אקריליק על בד

במקום ריבונות כמונופול אקסקלוסיבי על טריטוריה וזהות לאומית במתכונת הסכמי וסטפאליה של אמצע המאה ה-17, אני מציע לחשוב על ריבונות פוסט-וסטפאלית. עיקרון היסוד שלה הוא שריבונות היא פרקטיקה מחוררת, בלתי רציפה ומרובה. היא מניחה את קיומן של ריבונויות צולבות ומשותפות המתארגנות באופן מורכב בספירות שונות של הקיום במרחב משותף. במסגרת מודל כזה של ריבונות פוסט-וסטפטלית יצטרכו היהודים לוותר על פריבילגיות שהושגו באלימות של הריבון החדש בשנת 1948, ובעשרות השנים שאחר כך, לטובת מבנה פוליטי מבוזר, נזיל וצודק יותר.

מבנה כזה ייקח בחשבון לא רק את הסכסוך בין יהודים ופלסטינים אלא גם את הפערים העצומים בין יהודים על רקע אתני, דתי ומעמדי, ויצריך שינוי רדיקלי במשטר הקרקעות בישראל. למשל, יהודים ליברלים החיים בתל אביב ונמנים על המעמדות הפריבילגיים יצטרך לתרום את חלקם לפתרון הסכסוך, בדיוק כמו תושבי ההתנחלויות העניים באריאל או מעלה אדומים. בתוך מבנה פוליטי כזה של ביזור הריבונות ופתיחת המרחב, ניתן יהיה לאפשר את שיבת הפליטים הפלסטינים לא כרעיון סימבולי של הכרה בעוולות, אלא כפעולה פוליטית שיש לממשה.

רעיון השיבה יתבסס אומנם על הגיאוגרפיה של המרחב לפני המלחמה (48') כמתווה מוסרי, אולם  באותה עת עצמה יקפיד שהעוול המוסרי והפוליטי לא יתוקן באמצעות עוולות חדשות. רק בתוך מבנה ריבוני כזה ניתן יהיה להבטיח גם את זכויותיהם של היהודים במרחב.

הכותב הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים. הדברים המובאים כאן מבוססים על ספרו "במלכודת הקו הירוק" (עם עובד, 2010). הספר יתפרסם בקרוב בערבית ובאנגלית.

הטקסט פורסם במגזין המקוון ג'דל, בנושא "חשיבה מחודשת על חלוקת פלסטין". לקריאת המאמרים בגיליון: בעברית | בערבית | באנגלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. סמולן

    הנקודה הקריטית, כמובן, היא של השימוש ב "48". מה שבולם את שתי המדינות היא לא 48, ולא 67, אלא 2001. היה פעם דבר כזה, אינתיפדה אודיסאית משהו, ובמהלך המסע בתוכה ישראל גילתה כמה וכמה דברים, רובם ככולם מטרידים מאד. התגלה שהערבים הישראלים הם תומכים פסיביים ברצח יהודים חסר גבולות. ממש כך, שכן מה שבל"ד מכנה "בלימת מגמת הישראליזציה" – ואחרים יקראו לכך "חיי שלום משותפים" – התרחש לנוכח ברוטאליות פלסטינית שהבחינה הרעיונית שלה היתה חסרת גבולות באופן מוחלט. למרבית המזל, הרדיקליזציה הזו באה יד ביד יחד עם שלומיאליות ביצועית יחסית, והישראלים הצליחו לבלום את גלי הטרור השיטתיים, שהיו כל כך חמורים עד שהחברה שלכם, אלא שוחט, מצאה את עצמה מגנה משהו ערבי, ואפילו כותבת שהוריה שמעו במו אוזניהם את הקריאה הכביכול בלתי אפשרי לערבים, "אדבח אל יאהוד". כלומר, היא קישרה את הפארהוד והאינתיפדה השניה. לא כיף.

    שנית, 48 כבר אינה 48. מדהים, אבל המאמר הזה הצליח לשים לב לכך שיש "נארטיבים מורכבים" בקשר למלחמת השחרור, כנראה שם קוד לכך שבמהלך המלחמה, הן בריחה והן גירוש הן החלטות סבירות בתכלית. לכן, ערביי 48 הם ערבים שמקשרים את עצמם למשהו שאינו מבטא, לעזאזל, עוול, אלא סתם התנהלות סבירה במלחמה קשה. סבירה הן לבורחים והן למגרשים.

    לבסוף, מסתבר ש 48 היא שם קוד למה שקרה אחר כך, ונטען כי אין חולק על כך שישראל מנעה שיבה. היות ואין חולק, אני אחלוק. ישראל הציעה קליטה של רצועת עזה על כל פליטיה במסגרת ועידת לוזאן, ב 1949. ההצעה נבלמה מיד על ידי מדינות ערב שראו בה הכרה בישראל. בעקבות שיחות לא פורמליות באותה ועידה, ישראל קלטה לפחות עשרות אלפי פלסטינים חזרה, ולאחר מכן גם חלק מההנהגה הלא-פורמלית, שברחה לישראל בעקבות ניסיונות רצח על ידי פלסטינים פורמליים יותר.

    ב 1956, אותה ישראל רצתה לספח את רצועת עזה, ששוב אחזה במספר עצום של פליטים בנוסף לתושבים המקומיים. בניגוד לועידת לוזאן, שנהוג לומר עליה שהישראלים טעו כלפי מטה בערך ב 100,000 תושבים כאשר הציעו את הצעתם (שעדיין יכולה לשמש כהפרכה לתיזה המעניינת שבפוסט), הצעת הסיפוח של 1956 התבצעה מן הסתם לנוכח נתונים בדוקים יותר. גם כאן, הסיפוח נבלם על ידי מצרים ובריה"מ, הברית האנטי-ציונית-סובייטית הגדולה (הסובייטים יצרו, כידוע, אחוזים ניכרים מהמבנה הרעיוני של האנטי ציונות; הנאצריזם הפיץ אותו כלימודי חובה בצבא המצרי ובכלל).

    נמצאות תחת ידנו, אם כן, שתי דוגמאות חשובות המדגימות שישראל לאחר 48 דווקא לא היתה לגמרי נגד קליטת פלסטינים, שבאותה תקופה אכן היו פליטים. מה שישראל התנגדה אליו, מן הסתם, הוא למהלך שיבה שיחסל אותה. היא רצתה, בחוצפתה האיסראילית, להתקיים.

    חשוב כמובן לשים לב שלא מדובר במהלכים מוזרים ובלתי אפשריים לציונים ימ"ש. נהוג לדבר על בובר ומאגנס בתור אדווקטים של דו לאומיות, אבל מחויבות הרבה יותר ריאלית – וגם פרוביזורית – אפשר למצוא אצל בן גוריון וז'בוטינסקי. אלו הציעו אפשרויות דו לאומיות במבנים שונים. תכנית הקנטונים, כמובן, הרבה יותר ראויה מהחארטה הרביזיוניסטית, אבל נניח לזה. בין שנות העשרים והשישים, הציונות איפשרה דו לאומיות, אם כי לא שותפות עם לאום עוין וקטלני, אלא עם לאום שיהיה מחויב לשותפות הזו שלו יותר משהוא מחויב לחארטה הנאצריסטית, לפאן-ערביות, לבריתות עם הנאצים והסובייטים, ובקיצור – לאום שאפשר לחיות איתו באותה מדינה. עצם הנוכחות של אזרחים ערבים במדינת ישראל מדגימה את התעוזה הישראלית המוקדמת: נאצר גירש את ה"יוונים" ממצרים, מיעוט זניח בתכלית, בשם התפיסה המדירה שלו. הישראלים המוקדמים, בניגוד לישראלים המעט יותר מאוחרים, דור המדינה, אמנם חשדו בערבים שבארץ, אבל לא שללו מהם זכות הצבעה.

    אני מזכיר את כל זאת רק כדי לחשוף את התעתוע. החבר שנהב אינו אנטי ציוני, על אף הזרגון הרהוט, ויש לזכור שהמשפחה שלו הגיעה לארץ עוד בשנות הארבעים, ושהוא עוסק בהחיאה של דיון ציבורי שהתנהל בישראל הבן גוריונית – יחרב ביתו – במשך כמה עשורים. השנהב בנגוריונסט, ובמובן הזה צריך לקרוא את תכנית הקנטונים שלו, שמופיעה בספרון על הקו הירוק, או איך שלא קוראים לו. הז'רגון האנטי ציוני מתעתע, אבל רק לבעלי זכרון קצר: הבנגוריונים מעולם לא התחייבו לטרמינולוגיה, ובן גוריון עצמו אמר – בערך החל משנות החמישים – שהוא אינו ציוני.

    לא מדובר בניסוח מחדש של תיזת "גנבו לנו את המדינה", אלא במהלך גניבה ערמומי ומעמיק, שבו ידה של מפא"י מושטת מהקבר אל כיסיו העמוקים של משטר דור המדינה (אם יש משהו שדור המדינה ידע לעשות, למרבה המזל של כולנו, הוא ליצור לישראל כיסים עמוקים).

    אני מציע, אם כן, לשקול את מעמדו של הכותב בקהילה, וללמוד להתעלם מהז'רגון; מדובר באויב 🙂

  2. שאול סלע

    עד לפני 200 שנה גם בארצות האיסלאם וגם במזרח אירופה יהודים חיו במסגרת קהילתית. הקהילה היתה רשת של בטחון סוציאלי . הרציפות של הקהילה נשמרה ע"י כך שלפחות למראית עין שמרו היהודים תורה מצוות.

    היום יש מדינת ישראל שחייבת להעניק שרותים לכל אזרח ,כל אזרח חייב לקיים חובה אזרחית. אין למדינת ישראל את הייחוד שהיה לקהילות יהודיות .

    מדברים היום הרבה על המושג "עם יהודי". המתנחלים מדברים על "עם ישראל,ארץ ישראל,תורת ישראל". יש כאלה שאומרים שציונות ויהדות זה היינו הך. בן גוריון אמר שהפיכת ה"ערב רב ואבק אדם " לאומה תרבותית תהיה מלאכה לא קלה. אני טוען שאין בכלל דבר כזה עם יהודי,יש ציונות אשכנזית גזענית.

    אי אפשר לדבר על דבק שמאחד את הקולקטיב שנקרא "עם יהודי".

    האם בכלל יש מקום לתיזה פוליטית יהודית כאשר המתנחלים נתפשים כעמלק ??

  3. גל

    ואני חושב שחזרה ל-48' היא ריאקציונריות תרתי משמע, על כל הרע המשתמע מכך. השיח של "זכויות היסטוריות" או "זכויות לאומיות" שנסוב על החטאים והחסדים שעשו אבות אבותינו הוא שיח פסול שאינו קשור למושג הצדק.
    זאת משום שיש בו אפליה מובנית כלפי אלה (משני הצדדים), שנולדו לתוך מציאות שאין להם שום חלק ואחריות על עיצובה.

    הדיון הצודק היחיד נוגע להווה ולעתיד: לזכויותיהם של החיים, ולא לאלו של המתים. איך יוצרים מציאות שבה נהנים מקסימום של אנשים ממקסימום של זכויות וחרויות.

    אני מאמין ששנהב מאמין שהאופציה הדו-לאומית שהוא מציע מספקת תשובה לעניין הזה. לכן, לא הייתי לו מציע להסיג את הדיון לאחור – כרונולוגית וקונספטואלית.

  4. מאור

    במחילה, חזרה למצב של לפני 48' היא מעבר למדינה דו-לאומית בין הירדן לים, עם רוב יהודי קטן, שייעלם במיקרה של שיבה המונית של צאצאי פליטים. אני חושש שחלק גדול מהפלסטינים לא יסתפקו בכך אלא יילכו צעד קטן נוסף וינסו לגרש את היהודים מכאן. בכך תחליף את "מצב החירום המתמשך, הנישול והדיכוי הפוליטי" שמופנים כביכול מול ערביי ישראל באותם אמצעים, כפול כמה מונים, שיופעלו נגד היהודים ומתנגדי השלטון הערביים.

  5. כוחיהו

    לצורך הבהרת הנקודה כדאי מאוד לקרוא את הספר הראשון של ברנרד הנרי לוי
    LA BARBARIE A VISAGE HUMAIN
    כדי להבין אין מצב של של חזרה משליטה לחוסר שליטה.

    אמנם כל מיני תהליכים קורים ויכול להיות שלהצעות כגון אלה תהיה משמעות אם ישראל תיחלש משמעותית. אבל כל עוד יהיה כוח שלטוני וצבאי למדינת ישראל היא לא תוותר עליו. גם לא אף מדינה אחרת. זה לא קרה מעולם וזה לא יקרה.

  6. אריה חובב

    לערבים בישראל יש אזרחות ישראלית. אתה חושב שהם יוותרו עליה כדי להכנס להרפתקאה הזאת? פרופ' שנהב אתה חייב להתייחס לנקודה הזו.

  7. כפיר אזולאי

    הן היהודים והן הפלסטינים שגרים בפלסטין\א"י בשטחי יהודה ושומרון הם מסורתיים ברובם. בקרב היהודים יש חרדים, מזרחים, דתיים ורוסים, אך כמעט לא אשכנזים חילונים. הרצון לגרש אותם מביתם הוא אינטרס של המעמד האשכנזי השולט לדכא את הקבוצות המוחלשות ולהעניש אותן על עוולות שביצע מעמד זה עצמו. תל אביב מעוניינת לסכסף בין אריאל לסלפית, קריית ארבע וחברון וגבעת זאב וג'יב. אלא שהאמת היא שתושבי אריאל ישמחו לארח ולהתארח בבתי שכניהם ומפגשים הדדיים בין רבנים ושייחים הגרים בחברון קורה, על אף שהתקשורת הישראלית מתעלמת מכך במתכוון. הישראליות הלבנה, החילונית אשכנזית הרי מבועתת מהמחשבה שהשחורים והדתיים, יהודים כערבים, ינפצו לה את החלום האירופאי שלה ולכן מסכסכת ביניהם.

  8. חוני קבלו

    אולי תתהלך קצת בישראל/פלסטין ותחשוב על פתרונות אמיתיים לבעיות אמיתיות של בני אדם אמיתיים במקום להוגיע אותנו בפתרונות מדף "מתוחכמים" וחסרי קשר למציאות?
    אולי תפקח את העיניים ותסתכל סביבך? ישראל מגרשת, הורגת, גוזלת, ודוחקת את רגליהם של מיליוני אנשים בשטחים הכבושים בכל רגע, בכל שניה שעוברת.
    תיק תק, תיק תק, תיק תק, עוד בית נהרס, עוד בור מים נסתם על ידי המנהל האזרחי, תיק תק, תיק תק, עוד רגב אדמה הופקע, עוד מעצר מנהלי, עוד חיסול.
    מר שנהב, זכותך להתפרנס ולכתוב מאמרים מלומדים – לא על חשבון הפיכת המאבק בכיבוש לסוגיה אבסטרקטית – וזה בדיוק מה שאתה עושה, וזהו פשע, לא פחות! פשע! אינני חושד בך שאתה מבצע אותו במכוון, ואף על פי כן אתה מבצע אותו.
    בתוך מדינת ישראל שורר מצב של אי שוויון אזרחי בין יהודים לערבים – את המצב הזה יש לתקן והוא יתוקן בסופו של דבר, במאבק עיקש ורצוף. מחוץ למדינת ישראל שורר אפרטהייד, את האפרטהייד הזה יש לסיים מיד. אין לקשור או לכרוך את סיומו בשום מבנה תיאורטי מתוחכם ומתחכם, או בדרישות אבסורדיות וחסרות הצדקה (כגון דרישה ממדינה לקלוט בכפיה מיליוני נוכרים עוינים, המכונה משום מה "שיבה").

    רצוי שכולנו נצא קצת משלולית הסיסמאות שאנחנו משתכשכים בה (מאבק בציונות! מדינה דו לאומית! שיבה!) ונחשוב כיצד אפשר לרכז את כל מרצנו וכל זיעתנו וכל מאמצינו להשגת מטרה אחת ויחידה: איך לסיים את המשטר הצבאי מעורר הפלצות הזה על 2.5 מיליון איש – איך לסיים כבר את הכיבוש המחורבן הזה.