מה בין שכר לצ'ופר

לפני החשיבה הקפיטליסטית הקרה לפיה על עבודה משלמים רק בכסף, התקיימו בעולם יחסי עובד ומעביד אחרים. מפורטסמות' לאשדוד, דרך ג'יין אוסטן
אסף דרעי

לפני כחודש נקרתה לכתבי-הכלכלה הזדמנות נפלאה לעסוק באחד הנושאים החביבים עליהם: פועלי נמל אשדוד נקטו, כך נטען, עיצומים או"'שביתה איטלקית" במחאה על החלטה של משרד האוצר לשלול מהם תמריץ מעט יוצא דופן: תלושי הנחה למסעדות.

מסתבר, שרוב הפועלים נוהגים לממש את התלוש במסעדת בשר בשם "סינטה", מה שכמובן הזמין יצירתיות ומשחקי-מילים שנונים במיוחד מצד העורכים. עמדתם של כתבי-הכלכלה שסיקרו את הסכסוך הלא-חשוב כשלעצמו הזה, היתה ברורה – הם הצדיקו לגמרי את משרד האוצר והתקשו להבין את התעקשותם של פועלי הנמל, שלראייתם הם ממילא מיני-מיליונרים שמשתכרים משכורות עתק, להמשיך ולקבל ממעסיקם הטבה מוזרה בדמות תלושי הנחה למסעדות.

עובדי נמל בארגנטינה. צילום: cc by-Sebazac

קשה היה להחמיץ את הטון הלעגני של הכתבות: תחת כותרות בנוסח "עובדי נמל אשדוד מציגים: סכסוך עם בשר" התקלסו הכתבים בפועלים הכרסתנים שמנגבים סלט טחינה עם חצילים תוך שהם מתמרמרים על המזימה לשלול מהם את הסטייקים בחצי-חינם על חשבון משלם המיסים. בין השורות ניכרה התענגותו של כתב-הכלכלה על ההזדמנות שניתנה לו לסנוט במגזר העובדים המאוגד שלצנינים בעיניו, ולבצע את החיבור המתבקש בין הפועל האשדודי לישראלי המכוער חובב הקופונים הידוע לשמצה ממערכוני ארץ נהדרת.

הטוקבקים לכתבה – אם ניתן לראות בהם ביטוי להלך הרוח הציבורי – מראים שהחץ פגע בול במטרה: המגיבים הזדרזו לגנות את פועלי נמל אשדוד במטאפורות שמתחברות לנושא הכתבה – "אוכלי-חינם", "ברברים", "בהמות" הם רק חלק מהרפרטואר של ישראלים שמתקשים להבין בשנת 2011 מדוע גמול על עבודה מוענק לא בכסף מזומן אלא במעין מתנה.

וזו באמת שאלה מעניינת, שיכולה לעלות גם על דעתו של מי שמבין שכתבה כזו היא תוצר של שיתוף פעולה מגונה בין יחצ"ן נמרץ של משרד האוצר (אפרופו אוכלי-חינם) לבין עיתונאים שהתלושים האלה נפלו להם בדיוק בחיבור של העצלנות עם הצהוב. גם מי שמבין שעובדים מאורגנים וחזקים מקבלים שכר גבוה יותר ושזה בסדר גמור, עלול בצדק לתהות מדוע צריך המעסיק לתגמל אותם גם במתנות שאינן כסף מזומן, ועד כמה צודקים פועלים שמוחים על ביטולה של הטבה שכזו.

את התשובה צריך אולי להתחיל לחפש באחת מערישות הינקות המוקדמות של הקפיטליזם התעשייתי, במקרה או שלא במקרה – גם היא עיר נמל, פורטסמות' שבאנגליה, שישבה אז בדיוק על קו התפר בין פיאודליזם לקפיטליזם.

ברומאן "מאנספילד פארק" הביאה ג'יין אוסטן מונולוג משעשע-מריר מפיה של אחת הדמויות הנתעבות יותר שיצרה, הגב' נוריס, דודתה המרושעת של גיבורת הספר, פאני פרייס. נוריס העכבישית מתגאה באותו מונולוג כיצד תפסה על חם את דיק ג'קסון, בנו בן ה-10 של המשרת, כשהוא "סוחב" עצים ממחסנו של בעל-הבית סר תומאס ברטראם. גיבורה על ילד בן 10, מתפארת נוריס כיצד נזפה בו קשות כך שלא יחשבו עוד המשרתים, כי העובדה שסר תומאס נתן להם פעם אחת לקחת עודפי-עצים ממחסנו, הופכת זאת למנהג קבוע.

מגי אוניל כמרת נוריס בסרט "מנספילד פארק" - גיבורה על ילד בן עשר

אבל האמת היא, שדיק ג'קסון הקטן היה חף מפשע – אכן היה מנהג כזה. הגברת נוריס הצייקנית העדיפה לשכוח שבמערכת היחסים שנהגה בין אדון לצמית בתקופה הפיאודלית, זכאי היה הצמית לעודפים שונים של מוצרי צריכה משאריותיו של האדון. השיטה הכלכלית העתיקה הזו, שבתקופה המודרנית הפך שמה לשם גנאי לניצול מחפיר, לזכויות יתר שרירותיות ולחוסר יעילות משווע, טמנה בחובה גם פן חיובי: מבלי להתעלם מיחסי הכפיפות והמרות הברורים, שרתה בין האדון לצמיתיו אינטימיות שאין להכחישה.

מעמדו הרם של האציל הפיאודלי לא רק זיכה אותו בפריבילגיות שערורייתיות כלפי צמיתיו, אלא אף הטיל עליו אחריות עמוקה כלפיהם. הוא אמנם ניצל את יגיעתם, אבל היה אחראי להגן עליהם מפני תוקפן זר. הוא אמנם היה זכאי לשמנה וסלתה של האדמה, אך לא יכול היה למנוע מהם את עודפי המוצרים בהם לא השתמש.

במפנה המאות, סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הריכוז הגדול ביותר של עבודה שכירה באנגליה היה בנמל פורטסמות', עם יותר מ-3,500 פועלים בשנת 1813. באותן שנים, בהן העמיק הקפיטליזם התעשייתי חדור אל כל ענפי הכלכלה, פרץ בנמל פורטסמות' סכסוך עבודה מר וקשה. מה שעמד במרכזו של הסכסוך לא היו נושאים הנתפסים כקלאסיים לסכסוכי עבודה בימינו. הפועלים לא מחאו נגד שעות עבודה ארוכות מדי, גם לא נגד קיצוץ בשכרם.

הקצף יצא על החלטה שכתבי-הכלכלה של ימינו היו ללא ספק מגבים בלי לחשוב פעמיים – הנהלת הנמל שללה מן הפועלים את הזכות שהיתה נטועה במנהג עתיק-יומין – לקבל חינם את קרשי-העץ העודפים מן הנמל.
הניסיון של ההנהלה לשבור את יחסי ההדדיות בין עובד ומעסיק, בשלילת הזכות לקרשים, הוציאה ממנהיגי הפועלים את ההצהרה הדרמטית הבאה:

אין אפילו אחד בינינו אשר לא ימסור חייו ברצון למען המלך והמולדת, אך בשום פנים לא נסבול בשקט את הפיכתנו לעבדים לגחמתו של מאן דהו, באשר אנו נתינים חופשיים מלידה!

הפאתוס ייראה אולי מוגזם מעט לקורא בן ימינו, אבל המאבק הנחוש של פועלי הנמל האנגלים ביטא היטב את נחישותם לסכל את המזימה שרקמה נגדם ההנהלה. ממרחק של מאתיים שנה, כשההיסטוריה כדרכה חוזרת, אפשר להבין למה: המאבק לא באמת היה על קרשי-עץ. הוא היה על משהו שאפילו כתבי-כלכלה יכולים להבין עדיין, אם מסבירים להם לאט: על הזכות לקשר אנושי וליחס אנושי.

תיאור של הנמל בפורטסמות' במאה ה-18

מחאת הפועלים כוונה נגד שלילתו של מה שהם כינו בשם "ההדדיות המסורתית" (customary reciprocity). מגוחך קצת לדבר על הדדיות ביחסי אדון-צמית, אבל הכוונה ברורה וההיגיון ברור: אם יש קרשי-עץ עודפים בנמל, והפועלים עובדים בנמל – למה שלא יתנו לפועלים לקחת את הקרשים העודפים?

צריך להבין, שההיגיון הקפיטליסטי הבולע-כל היה די חדש אז. הרעיון שאין שום דבר "עודף", שכל דבר אפשר לקחת ולמכור ולהרוויח עליו כסף, ואין שום הצדקה לתת שום דבר בחינם, עוד לא חילחל אז לתפיסה של האנשים ולא היה רווח כמו היום. גם החשיבה הקרה, המצמצמת, שאומרת שעל עבודה משלמים אך ורק בכסף, טרם היכתה שורשים. מערכת יחסים אנושית בין בני אדם, ואפילו היררכית, הכתיבה אז התנהגות אחרת והיגיון אחר, כזה שגרס שאם יש חפץ שלאדון אין חפץ בו – הוא לא ימכור אותו בשני גרוש וישלשל לכיס, אלא יתן אותו כצ'ופר למשרת שלו.

הצ'ופר הזה לא היה עניין שרירותי או חד-פעמי אלא מנהג: השמלה הישנה של הגברת עברה למשרתת, כמו גם מקל ההליכה המשומש של האדון. הקפיטליזם התעשייתי שהפך סדרי עולם, רצה לשים סוף בכל מחיר להפקרות הלא-מחושבת הזאת. אחרי הכל (ואת זה יגיד לכם כל סטודנט שנה א' לכלכלה), מי יודע בכמה מסתכמת התמורה שאפשר היה לקבל על השמלות הישנות ועל המקלות השחוקים!

הקפיטליזם, בתמצית, רואה הכל דרך החור של הגרוש. כל דבר שעוד אפשר למכור, מוכרים. לא חשוב בכמה. לא נותנים בחינם. על העבודה משלמים לפועל בכסף מזומן. רק בכסף מזומן. ככה זה נראה יפה ומסודר בספר החשבונות בסוף השנה, ואפשר לדעת כמה עלתה לנו הצרה הזאת ששמה פועל. אם נתחיל לתת לו גזרי-עץ או קופונים למסעדה – מה יהיה על ספרי-החשבונות? מה יהיה על הקפיטליזם? מה יהיה עלינו?

__________________________________________________________
הסיפור על דיק ג'קסון והמידע אודות פועלי פורטסמות' לקוחים ממאמרו של של פרייזר איסטון: The Political Economy of Mansfield Park: FannyPrice and the Atlantic Working Class
אאא
הכותב הוא עו"ד ומנחה הקליניקה לדיני הוצאה לפועל וכן מרכז משנה בביה"ס למשפטים, המכללה למנהל
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יונתן

    קשה לומר שהסטייקים של עובדי הנמל הם תוצרת עודפת.

    עובדי הנמלים כמו עובדי חברת החשמל הם דוגמאות לועדים יותר מדי חזקים.

    ועדים נועדו לאזן את העובדים מול בעלי החברה לא לשתק אותם לחלוטין.

  2. עמוס נוי

    מאמר יפה ומעניין, אבל לא צריך להרחיק לפורטסמות; כללים חברתיים וקהילתיים כמו לקט, שכחה, ופאה (שבזכותם הכירה רות את בועז ונולד דוד המלך…) אפשרו העברה של מה שהקפיטליסטים יכנו "שווה כסף" בדרך של נתינה שאינה מסחר (כן, יש דרכים כאלה). הפועלים והפועלות התימנים במושבות האשכנזיות נהגו לקושש זמורות יבשות (זרדים) מתוך הכלל, הנהוג עד היום בכפרים הפלסטינים (וברחבי המזרח הכפרי), שהנופל על האדמה שייך לפועל. האיכרים האירופים לא סברו כך. למשל, יונתן מקוב מרחובות, שעל העונש שהשית על מממשות המנהג מדברות המלים של דן אלמגור בעד עצמן:

    כל בן תימן במושבה רחובות \ עוד זוכר מעשה באיכר יונתן \ שתפס שתי נשים מבנות תימן \ המלקטות בכרם בין השמשות \ לא ענבים רק זמורות יבשות \ זמורות יבשות להסיק תנורן \ הוא תפס את שתיהן, האיכר יונתן \ והצליף ארוכות על השתיים בשוט \ וקשות המכות כזמורות יבשות \ אז קשר את השתיים בחבל העב \ אל חמורו לקצה הזנב \ וככה רוכב בגאווה \ נכנס ברכיבה אל המושבה \ ברחוב הראשי, לעיני כולם \ איכר על חמור ושוט מורם \ ושתי הנשים נגררות מאחור \ קשורות בחבל לזנב החמור \ שתי נשים חלשות, חוששות, מתביישות \ שניסו ללקט קצת זמורות יבשות \ קשורות לחבל , כמובלות לתליה \ וכל המושבה מביטה בדומיה \ ויודעת כל המושבה \ האיכר יונתן ממשפחה טובה \ וקורא יונתן: "זה דינו של גנב \ להקשר בחבל לקצה הזנב!" \ "מה הן גנבו"? נלחשות הלחישות \ הן בכרם ליקטו זמורות יבשות \ במרומי הגבעה מדנדן פעמון \ וברחוב הראשי מצטופף ההמון \ ורוכב האיכר, מנפנף לידיד \ הרחוב הוא ארוך והומה מתמיד \ צועדות הנשים,משפילות מבטן \ אך יודעות שצופה בהן הבן הקטן \ וברחוב הראשי,שם ברחוב הרחב \ הוא רואה את אימו, הקשורה לזנב \ הוא רואה את אימו ,הקשורה בצוואר \ נגררת מושפלת ברחוב עד עפר \ הוא רואה אנשים מגיחים מבתים \ הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים הוא רואה חיוכים, ושומע צווחה \ "אימא, בואי, תראי תהלוכה!"

    או, למשל, עדותה של שולמית לוי, שעלתה עם הוריה בגל השני של העקירה מתימן ב-1914, מובאת בספרו של טבעוני "ראשונים ונחשונים: סיפורו של שבט הצאיירים בזיכרון יעקב", בהוצאת האגודה לחברה ותרבות נתניה, תש"ס )עמ' 136):

    "כילדה וכנערה לא אשכח את קבלת הפנים המחפירה שערכו לנו איכרי זיכרון יעקב. שיכנו אותנו ברפתות ובאורוות והתייחסו אלינו כאל נחותי דרגה… בימי הקציר והבציר, רק מעט מהאיכרים הרשו לנו ליטול לקט שכחה ופאה מהשדה ועוללות מהכרם. היינו חופרים במחילות העכברים בשדה, שגם הם אגרו שבולי חיטה.

    טרם שכחתי את מסיק הזיתים. איך היו רודים בנו ומכים בנו ללא רחמים. שכרנו היה כמה מטליקים (מטבע תורכי) וזאת נתנו רק מחצית, ואת החלק השני לא נתנו. היינו להפקר, ומי יאמין שגם לקושש עצים וזמורות, שזרקו האיכרים, מנעו מאיתנו וכיבדו אותנו במכות. שפת המכות הייתה השפה שהשתמשו בה הכי הרבה, נוסף לשפת הביזיונות וההשפלות. אל ייזכר לטובה האיכר נ., שהיה רודף אותנו בשוט והיה רע ורשע ואף את הנשים הלקה בשוטו.

    אזכור איך נשות תימן היו מובילות מים מהברזייה לבתי האיכרים בשכר עלוב וגם שכר מועט זה היה נגזל מהן… שנאתם אלינו הייתה כה גדולה עד שהיו מערבבים חול בקמח שניתן לתימנים בפסח. בזיכרון קופחו חיי ילדות ונעורים של רבים, שבמקום ללכת לבית הספר, הלכו לעבוד להביא טרף לבני ביתם הרעבים. כבר בילדותם טעמו את טעם הניצול וההשפלה ושפת השוט. לא אשכח איך פיטרו פועל תימני בגלל ארבעה תפוזים שלקח מהפרדס לילדו החולה, ואת שכרו החרימו. ופועל אחר פוטר בגלל שני מלפפונים שלקח מהשדה אחר יום עבודתו. גרוע מכל אזכור איך ילדה בת שמונה שרעבה הייתה ללחם הלכה לבית האיכרים שבו עבדה אימה, ולא עמדה ביצר הרעב ולקחה ביצה מחצר האיכר, כעונש תפסה אותה אשת האיכר בכוח, והאכילה אותה בצואה של העופות.

    (גם אחרי עדויות מצמררות כאלה אני ממתין בצפייה דרוכה לבליל הצפוי של מקהלת התגובות האשכנזיסטית: בכיינים, מקופחים מקצועיים, גם ההורים שלי שבאו מרומניה סבלו נורא, אשתי רבע תימניה ולמרות זאת הצליחה לעשות גם תואר שני וגם ג'חנון. שבת שלום)

  3. מאיר עמור

    לאסף דרעי
    תודה רבה. המאמר יפה ורלוונטי מבחינה פוליטית. היכולת של עובדים להתארגן תלויה באופן ברור ביותר בקשרים החברתיים שבינהם. זאת אומרת, עוצמתם הפוליטית קשורה לעוצמת הרשת החברתית המקשרת ומאחדת אותם. רשת חברתית היא מושג עמוק יותר ממה שאידיאולוגי הקפיטליזם,הטפשות של ההון והטיפשים של בעלי הממון יכולים להבין. תודה

  4. אורי זקהם

    מאמר מעניין ומשכיל!

  5. אבירם סודרי

    אינני בטוח שהקופון למסעדה הוא במקום שכר, או בנוסף לו. אני מסכים עימך שניתן לצ'פר עובדים, אולם אני חושב שיש להפריד בין עובד מדינה לעובד במגזר הפרטי – שם המעסיק יכול לעשות עם כספו ככל העולה על רוחו. אל תשכח, עובדי הנמל נהנים מהתנאים הסוציאלים הגבוהים ביותר במשק הציבורי בישראל, גם לרוב מול השוק הפרטי. אני לא בטוח שבתור אזרח מדינה הייתי רוצה שכספה יתבזבז כך, היה יותר נחמד אם היו גומרים כבר את הרכבת הקלה בירושלים עם הכסף שנותר אצל הפיאודול.
    נ.ב – הצעה, לא היה עדיף לצ'פר את המגזר הרפואי/סוציאלי בקופונים?!

  6. עודד גלעד

    אני באמת לא יודע מה קורה בנמל, אבל אני מכיר את הסיפור של ג'קי אדרי על עובדי "דור א'" במפעלי ים המלח שנחו על דשן האתננים של משפחת עופר ולא הפגינו סולידריות מינימלית עם עובדי הקבלן שם. כמוהם, מרבית הועדים הגדולים של ההסתדרות לא דואגים באמת לכל מי שעובד במפעלים ולא טורחים לאחד שורות עם העובדים המנוצלים באמת מול המעסיקים.

  7. מאור

    א. השוברים אינם פרקטיקה פיאודלית אלא קפיטליסטית. הם ניתנו בגין תפוקה ולא לכלל העובדים. תגמול עובדים על תפוקה גבוהה הוא שיטה קפיטליסטית מבוססת, וכל ספר ניהול בעשורים האחרונים מתאר מגוון שיטות תגמול, משכר עידוד לצורותיו עד תגמולים פחות חומריים כמו "עובד החודש", מקום חניה קרוב לעובד מצטיין, וקופונים, תוך ניתוחם מבחינת ההשפעה על ריווחיות המפעל. הקפיטליסט אכן "בוחן כל דבר דרך חור הגרוש", אך הוא יודע לרוב שעליו לבחון גם נושאים כמו מוטיבציה, נאמנות עובדים, איכות ייצור וכו'.
    ב. אפשר לומר ששכר עידוד מנוגד לרוח הפיאודליזם, שם משאב הייצור הוא האדמה- שאינה מבטיחה תוספת תגמול למאמץ מוגבר של העובדים, ומצד שני- עבור הג'נטלמן בעל האחוזה, עיסוק יום-יומי בניהול החווה נחשב כמעט בזוי.
    ב. עובדי נמל אשדוד לבטח אינם ווסאלים. אפילו הציטוט מפי פועלי נמל פורטסמות' לא בדיוק מתאים להם. לפי וועדת טוניק לבדיקת המצב בנמלים בזמן מלחמת לבנון השניה, הם האטו את העבודה בזמן המלחמה, וסיכנו בכך את חיי עמיתיהם שהיו צריכים להמשיך להפעיל את נמל חיפה המותקף.
    http://spa.mot.gov.il/index.php?option=com_content&view=article&id=189:spa-pubic-a4&catid=30:spa-pub-shipping&Itemid=16

  8. עמית

    לימדו אותי, שבמדינת ישראל מתישהו בשנות ה-90, בעקבות מה שמכונה "מהפכה חוקתית", החלו לזלוג נורמות כמו תום-לב ושוויון מהמשפט הציבורי למשפט הפרטי.
    אלא שבמדינתו, בעיקר במשרדי הממשלה, השפה המדוברת היא קפטליזם-לגלגני ולכן הזליגה התהפכה: המגזר הציבורי יורד אל הכביש ושותה את הסחי של המגזר הפרטי בקשית ומי שלא חזק/בעל לובי אפשר לשפוך את דמו ולקבוע לו גם שהוא תאוותן וגרגרן. ולא פלא שהמגזר הציבורי עושה כך – הרי כל מנכ"ל במשרד ציבורי (וגם קצינים בכירים בכוחות הביטחון) מקווים להשתלב יום אחד בזכות קשרים שיצבור באימפריות של נוחי ושרי – אז הם רוצים להראות למעסיק הבא שאצלם העובדים לא עושים שרירים ואוכלים בשר טוב). אוכל זה הנאה אז שפועלי אשדוד יוכלו איפה שהם רוצים! כעובד מדינה אני מקבל קופונים לביגוד. ככל שמקרים כמו בנמל באשדוד קורים במגזר שלי, אני חושש שמשאלת ליבה של אמא שלי תתממש ותתגשם: קניות אני אעשה רק בבסטה של בוקי בשוק בנתניה ולא – אאבד אותם לנצח נצחים.

  9. יעל

    הקפיטליזם אכן רואה את התשלום לעובדים בעין צרה ביותר. מה שלא ניתן בכסף מזומן נחשב להטבה בלבד. מטרת השוברים הייתה לעודד תפוקת עבודה רבה יותר. ככל שיפרוק עובד יותר מכולות יזכה בשובר המיוחל. אכן, הטבה זו נפסקה ע"י האוצר כאשר עלות ההטבה הגיעה ל-3 מיליון שקלים לערך. מה שהאוצר סירב לראות לנגד עיניו שבעבור השוברים ישנו תמריץ לעובדים לפרוק מכולות רבות יותר ולהגיע לתפוקה רבה ואפילו מכופלת של העבודה הרגילה באותו פרק זמן. לעניות דעתי, אם במקום לראות דרך עיניים קפיטליסטיות גרידא ולראות בשוברים הטבה בלבד לעובדי הנמל, היו חושבים מחוץ לקופסא ומבינים שהתפוקה מכפלה את עצמה ייתכן והיו מבינים כי מטרתם של השוברים מבורכת ומביאה לפריקה מהירה של מכולות ותחלופה רבה של סחורות המגיעות לנמל. הסיכוי להגיע לאותם הישגים של עובדי הנמל בתקופת השוברים נמוכה למדי.

  10. יעל

    הקפיטליזם אכן רואה את התשלום לעובדים בעין צרה ביותר. מה שלא ניתן בכסף מזומן נחשב להטבה בלבד. מטרת השוברים הייתה לעודד תפוקת עבודה רבה יותר. ככל שיפרוק עובד יותר מכולות יזכה בשובר המיוחל. אכן, הטבה זו נפסקה ע"י האוצר כאשר עלות ההטבה הגיעה ל-3 מיליון שקלים לערך. מה שהאוצר סירב לראות לנגד עיניו שבעבור השוברים ישנו תמריץ לעובדים לפרוק מכולות רבות יותר ולהגיע לתפוקה רבה ואפילו מכופלת של העבודה הרגילה באותו פרק זמן. לעניות דעתי, אם במקום לראות דרך עיניים קפיטליסטיות גרידא ולראות בשוברים הטבה בלבד לעובדי הנמל, היו חושבים מחוץ לקופסא ומבינים שהתפוקה מכפלה את עצמה ייתכן והיו מבינים כי מטרתם של השוברים מבורכת ומביאה לפריקה מהירה של מכולות ותחלופה רבה של סחורות המגיעות לנמל. ספק רב אם ההישגים חסרי התקדים של עובדי הנמל ישמרו ללא התמריצים.

  11. מאיה

    התקשורת היא מעצבת דעת קהל. היא פונה לציבור שרובו במעמד הביניים. היא גורמת לו לחוש בוז לעובדי הנמל, בעוד שרבים ממי שצופים בבית או קוראים בעיתון כותרת מסוג זה או תוכן כזה – לא שונים מהם בהרבה. הגישה הרעה לעבודה היא הגישה הישנה שסברה כי שכר הוא תכלית הגעתו של העובד לעבודה והוא תכלית העבודה בכלל. אחרי שהבינו לאט לאט שזה לא כך, שהגשמה עצמית גם מעורבת בכל הסיפור הזה, פתאום "מתקדמים" אחורה בגלל כותרת בעיתון.

    קופון "שלא שווה", לפעמים יהווה גמול גדול יותר מתוספת למשכורת. יהיה נחוץ יותר ויחדיר יותר מוטיבציה בעובד שרגיל לרוטינה מעצבנת.

    רק תיקון קטן, הישראלי המכוער לא כזה רק בגלל שהוא כתב "אוכלי חינם" בטוקבק, אלא יותר בגלל שהוא הצטרף לגל פופוליסטי של טוקבקיסטים לא חכמים במיוחד.