• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מה בין שכר לצ'ופר

לפני החשיבה הקפיטליסטית הקרה לפיה על עבודה משלמים רק בכסף, התקיימו בעולם יחסי עובד ומעביד אחרים. מפורטסמות' לאשדוד, דרך ג'יין אוסטן
אסף דרעי

לפני כחודש נקרתה לכתבי-הכלכלה הזדמנות נפלאה לעסוק באחד הנושאים החביבים עליהם: פועלי נמל אשדוד נקטו, כך נטען, עיצומים או"'שביתה איטלקית" במחאה על החלטה של משרד האוצר לשלול מהם תמריץ מעט יוצא דופן: תלושי הנחה למסעדות.

מסתבר, שרוב הפועלים נוהגים לממש את התלוש במסעדת בשר בשם "סינטה", מה שכמובן הזמין יצירתיות ומשחקי-מילים שנונים במיוחד מצד העורכים. עמדתם של כתבי-הכלכלה שסיקרו את הסכסוך הלא-חשוב כשלעצמו הזה, היתה ברורה – הם הצדיקו לגמרי את משרד האוצר והתקשו להבין את התעקשותם של פועלי הנמל, שלראייתם הם ממילא מיני-מיליונרים שמשתכרים משכורות עתק, להמשיך ולקבל ממעסיקם הטבה מוזרה בדמות תלושי הנחה למסעדות.

עובדי נמל בארגנטינה. צילום: cc by-Sebazac

קשה היה להחמיץ את הטון הלעגני של הכתבות: תחת כותרות בנוסח "עובדי נמל אשדוד מציגים: סכסוך עם בשר" התקלסו הכתבים בפועלים הכרסתנים שמנגבים סלט טחינה עם חצילים תוך שהם מתמרמרים על המזימה לשלול מהם את הסטייקים בחצי-חינם על חשבון משלם המיסים. בין השורות ניכרה התענגותו של כתב-הכלכלה על ההזדמנות שניתנה לו לסנוט במגזר העובדים המאוגד שלצנינים בעיניו, ולבצע את החיבור המתבקש בין הפועל האשדודי לישראלי המכוער חובב הקופונים הידוע לשמצה ממערכוני ארץ נהדרת.

הטוקבקים לכתבה – אם ניתן לראות בהם ביטוי להלך הרוח הציבורי – מראים שהחץ פגע בול במטרה: המגיבים הזדרזו לגנות את פועלי נמל אשדוד במטאפורות שמתחברות לנושא הכתבה – "אוכלי-חינם", "ברברים", "בהמות" הם רק חלק מהרפרטואר של ישראלים שמתקשים להבין בשנת 2011 מדוע גמול על עבודה מוענק לא בכסף מזומן אלא במעין מתנה.

וזו באמת שאלה מעניינת, שיכולה לעלות גם על דעתו של מי שמבין שכתבה כזו היא תוצר של שיתוף פעולה מגונה בין יחצ"ן נמרץ של משרד האוצר (אפרופו אוכלי-חינם) לבין עיתונאים שהתלושים האלה נפלו להם בדיוק בחיבור של העצלנות עם הצהוב. גם מי שמבין שעובדים מאורגנים וחזקים מקבלים שכר גבוה יותר ושזה בסדר גמור, עלול בצדק לתהות מדוע צריך המעסיק לתגמל אותם גם במתנות שאינן כסף מזומן, ועד כמה צודקים פועלים שמוחים על ביטולה של הטבה שכזו.

את התשובה צריך אולי להתחיל לחפש באחת מערישות הינקות המוקדמות של הקפיטליזם התעשייתי, במקרה או שלא במקרה – גם היא עיר נמל, פורטסמות' שבאנגליה, שישבה אז בדיוק על קו התפר בין פיאודליזם לקפיטליזם.

ברומאן "מאנספילד פארק" הביאה ג'יין אוסטן מונולוג משעשע-מריר מפיה של אחת הדמויות הנתעבות יותר שיצרה, הגב' נוריס, דודתה המרושעת של גיבורת הספר, פאני פרייס. נוריס העכבישית מתגאה באותו מונולוג כיצד תפסה על חם את דיק ג'קסון, בנו בן ה-10 של המשרת, כשהוא "סוחב" עצים ממחסנו של בעל-הבית סר תומאס ברטראם. גיבורה על ילד בן 10, מתפארת נוריס כיצד נזפה בו קשות כך שלא יחשבו עוד המשרתים, כי העובדה שסר תומאס נתן להם פעם אחת לקחת עודפי-עצים ממחסנו, הופכת זאת למנהג קבוע.

מגי אוניל כמרת נוריס בסרט "מנספילד פארק" - גיבורה על ילד בן עשר

אבל האמת היא, שדיק ג'קסון הקטן היה חף מפשע – אכן היה מנהג כזה. הגברת נוריס הצייקנית העדיפה לשכוח שבמערכת היחסים שנהגה בין אדון לצמית בתקופה הפיאודלית, זכאי היה הצמית לעודפים שונים של מוצרי צריכה משאריותיו של האדון. השיטה הכלכלית העתיקה הזו, שבתקופה המודרנית הפך שמה לשם גנאי לניצול מחפיר, לזכויות יתר שרירותיות ולחוסר יעילות משווע, טמנה בחובה גם פן חיובי: מבלי להתעלם מיחסי הכפיפות והמרות הברורים, שרתה בין האדון לצמיתיו אינטימיות שאין להכחישה.

מעמדו הרם של האציל הפיאודלי לא רק זיכה אותו בפריבילגיות שערורייתיות כלפי צמיתיו, אלא אף הטיל עליו אחריות עמוקה כלפיהם. הוא אמנם ניצל את יגיעתם, אבל היה אחראי להגן עליהם מפני תוקפן זר. הוא אמנם היה זכאי לשמנה וסלתה של האדמה, אך לא יכול היה למנוע מהם את עודפי המוצרים בהם לא השתמש.

במפנה המאות, סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הריכוז הגדול ביותר של עבודה שכירה באנגליה היה בנמל פורטסמות', עם יותר מ-3,500 פועלים בשנת 1813. באותן שנים, בהן העמיק הקפיטליזם התעשייתי חדור אל כל ענפי הכלכלה, פרץ בנמל פורטסמות' סכסוך עבודה מר וקשה. מה שעמד במרכזו של הסכסוך לא היו נושאים הנתפסים כקלאסיים לסכסוכי עבודה בימינו. הפועלים לא מחאו נגד שעות עבודה ארוכות מדי, גם לא נגד קיצוץ בשכרם.

הקצף יצא על החלטה שכתבי-הכלכלה של ימינו היו ללא ספק מגבים בלי לחשוב פעמיים – הנהלת הנמל שללה מן הפועלים את הזכות שהיתה נטועה במנהג עתיק-יומין – לקבל חינם את קרשי-העץ העודפים מן הנמל.
הניסיון של ההנהלה לשבור את יחסי ההדדיות בין עובד ומעסיק, בשלילת הזכות לקרשים, הוציאה ממנהיגי הפועלים את ההצהרה הדרמטית הבאה:

אין אפילו אחד בינינו אשר לא ימסור חייו ברצון למען המלך והמולדת, אך בשום פנים לא נסבול בשקט את הפיכתנו לעבדים לגחמתו של מאן דהו, באשר אנו נתינים חופשיים מלידה!

הפאתוס ייראה אולי מוגזם מעט לקורא בן ימינו, אבל המאבק הנחוש של פועלי הנמל האנגלים ביטא היטב את נחישותם לסכל את המזימה שרקמה נגדם ההנהלה. ממרחק של מאתיים שנה, כשההיסטוריה כדרכה חוזרת, אפשר להבין למה: המאבק לא באמת היה על קרשי-עץ. הוא היה על משהו שאפילו כתבי-כלכלה יכולים להבין עדיין, אם מסבירים להם לאט: על הזכות לקשר אנושי וליחס אנושי.

תיאור של הנמל בפורטסמות' במאה ה-18

מחאת הפועלים כוונה נגד שלילתו של מה שהם כינו בשם "ההדדיות המסורתית" (customary reciprocity). מגוחך קצת לדבר על הדדיות ביחסי אדון-צמית, אבל הכוונה ברורה וההיגיון ברור: אם יש קרשי-עץ עודפים בנמל, והפועלים עובדים בנמל – למה שלא יתנו לפועלים לקחת את הקרשים העודפים?

צריך להבין, שההיגיון הקפיטליסטי הבולע-כל היה די חדש אז. הרעיון שאין שום דבר "עודף", שכל דבר אפשר לקחת ולמכור ולהרוויח עליו כסף, ואין שום הצדקה לתת שום דבר בחינם, עוד לא חילחל אז לתפיסה של האנשים ולא היה רווח כמו היום. גם החשיבה הקרה, המצמצמת, שאומרת שעל עבודה משלמים אך ורק בכסף, טרם היכתה שורשים. מערכת יחסים אנושית בין בני אדם, ואפילו היררכית, הכתיבה אז התנהגות אחרת והיגיון אחר, כזה שגרס שאם יש חפץ שלאדון אין חפץ בו – הוא לא ימכור אותו בשני גרוש וישלשל לכיס, אלא יתן אותו כצ'ופר למשרת שלו.

הצ'ופר הזה לא היה עניין שרירותי או חד-פעמי אלא מנהג: השמלה הישנה של הגברת עברה למשרתת, כמו גם מקל ההליכה המשומש של האדון. הקפיטליזם התעשייתי שהפך סדרי עולם, רצה לשים סוף בכל מחיר להפקרות הלא-מחושבת הזאת. אחרי הכל (ואת זה יגיד לכם כל סטודנט שנה א' לכלכלה), מי יודע בכמה מסתכמת התמורה שאפשר היה לקבל על השמלות הישנות ועל המקלות השחוקים!

הקפיטליזם, בתמצית, רואה הכל דרך החור של הגרוש. כל דבר שעוד אפשר למכור, מוכרים. לא חשוב בכמה. לא נותנים בחינם. על העבודה משלמים לפועל בכסף מזומן. רק בכסף מזומן. ככה זה נראה יפה ומסודר בספר החשבונות בסוף השנה, ואפשר לדעת כמה עלתה לנו הצרה הזאת ששמה פועל. אם נתחיל לתת לו גזרי-עץ או קופונים למסעדה – מה יהיה על ספרי-החשבונות? מה יהיה על הקפיטליזם? מה יהיה עלינו?

__________________________________________________________
הסיפור על דיק ג'קסון והמידע אודות פועלי פורטסמות' לקוחים ממאמרו של של פרייזר איסטון: The Political Economy of Mansfield Park: FannyPrice and the Atlantic Working Class
אאא
הכותב הוא עו"ד ומנחה הקליניקה לדיני הוצאה לפועל וכן מרכז משנה בביה"ס למשפטים, המכללה למנהל
כנראה שיעניין אותך גם: