לפרק את המשבר הכלכלי

הטינה הציבורית כלפי רודפי הבצע של וול-סטריט מסיטה את המבט מהגורמים המבניים, הנורמטיביים והאפיסטמיים שתרמו למשבר הכלכלי. מדובר בראש ובראשונה במשבר של ידע, ממנו ניתן ללמוד על התפקיד שמילאה הדיסציפלינה הכלכלית, ולהפיק לקחים לעתיד. ניתוח לב פתוח
אריה קרמפף

באחרונה אני שומע מהרבה כיוונים את הטענה כי המשבר הפיננסי היה תוצאה של שחיתות, פעילות עבריינית ורדיפת בצע מצד אנשי המערכת הפיננסית האמריקאית ואף כלכלנים. תפיסה זו קיבלה חיזוק מהסרט, המצוין ברובו, Inside Job. הסרט מתמקד באחריות של דמויות מפתח לקריסה הפיננסית – עניין אפקטיבי מבחינה קולנועית המייצר אצל הצופה את הקתרזיס הנדרש. אולם תזת השחיתות מתעלת את הטינה הציבורית כלפי "התפוחים הרקובים" במערכת, כלפי "רודפי הבצע" של וול-סטריט, ובכך היא מסיטה את המבט מן הגורמים המבניים, הנורמטיביים והאפיסטמיים שתרמו למשבר ולעומקו. גם אם היתה פעילות לא אתית או אפילו עבריינית, השאלות החשובות יותר שיש לשאול נוגעות לתנאים המבניים שהפכו את הפרקטיקות העברייניות לכאורה לשיטה מקובלת.

את התהליך הסיבתי המפורט אשר הוביל למשבר הפיננסי נדע רק בעוד מספר שנים, לאחר שיתפרסמו מחקרי עומק בנושא. אולם כבר עתה מתגבש נרטיב קוהרנטי ומוסכם פחות או יותר לגבי שרשרת האירועים שהובילה לבסוף להתרחשותו. המשבר, כפי שמסתמן, היה תוצר של שילוב בין גורמים מבניים בינלאומיים ומקומיים אמריקאיים. על פי תפיסה זו, הגורמים המבניים היו מובילים למשבר בכל מקרה, אך ייתכן כי היה ניתן לצמצם את הנזק של המשבר והתפשטותו באמצעות התערבות רגולטורית. על כן, קיימות עדיין שאלות האם ההתפשטות של התפקעות בועת הנדל"ן לכדי משבר בינלאומי היתה מחוייבת המציאות.

השאלות המרכזיות בהן ארצה לעסוק נוגעות לאחריות, אם היתה כזו, של הדיסציפלינה הכלכלית למשבר. אבקש לשאול, האם לצורות מסוימות של ידע כלכלי הייתה תרומה להעדר המוכנות של המערכת הפיננסית למשבר בסדר גודל כזה, וכתוצאה מכך להתפשטות המשבר? מכאן נגזרת השאלה הבאה, האם הדיסציפלינה הכלכלית נדרשת ללמוד לקח מסויים מן המשבר? ומהו לקח זה?

בועת הנדל"ן. פרקטיקות של אשראי טורפני

הנחת המוצא שלי היא, כי משבר כלכלי הוא תמיד משבר של ידע. במצב משברי כל השחקנים הכלכליים הדומיננטיים נמצאים במצב שבו הם אינם מצליחים להבין ולמסגר את המציאות הכלכלית. הם אינם מצליחים לתת דין וחשבון מספק לגבי שרשרת האירועים שהובילה למשבר, והם אינם מצליחים לנסח אסטרטגיית יציאה. כמו כן, במצב משברי שחקנים כלכליים מתקשים לנסח את האינטרסים ארוכי הטווח שלהם, כל שכן לכונן אסטרטגיות פעולה ארוכות טווח ושיתופי פעולה. המשבר, מבחינה זו, הוא מצב כאוטי מבחינה אפיסטמית, שבו רוב השחקנים נמצאים במצב של חוסר ודאות ואי-ידיעה.

משבר של ידע הוא תמיד גם משבר של משילות. במצב בו אין ידע ודאי וקונסנזואלי אודות המציאות, השחקנים אינם מסוגלים לפעול כיחידים ובעיקר הם אינם יכולים לפעול באופן מתואם כדי להשיג מטרות משותפות. בהעדר ידע משותף ומקובל אודות הגדרת המציאות, השחקנים הדומיננטיים מתקשים להגדיר את האינטרסים שלהם, מתקשים לחזות את התנהגות השחקנים האחרים, ולפעול להשגת האינטרסים שלהם. משבר של ידע, משום כך, מלווה במצב של חוסר אונים מבחינת יכולת הפעולה של השחקנים. המשבר כמוהו כעיוורון זמני שבו הקטגוריות שהיו מקובלות עד כה להגדרת המציאות מתפרקות, ועדיין לא התגבשו קטגוריות חדשות למסגורה של המציאות.

הטענה כי כל משבר כלכלי הוא משבר של ידע אינה אמפירית, אלא אנליטית. משבר כלכלי הוא במהותו תמיד משבר של ידע, ולכן משבר כלכלי שאינו מלווה במשבר של ידע אינו משבר אמיתי. בשיח הכלכלי היומיומי אנחנו משתמשים במונח משבר גם לגבי אירועים מצומצמים בהיקפם שאינם כוללים משבר של ידע ואינם מלווים בחוסר ודאות, ולכן גם אינם מובילים לשינויים פרדיגמטיים. לא כל נפילה של המניות בבורסה המתוארת בעתונות כ"משבר" היא אכן משבר. משבר אמיתי מפתיע את השחקנים הכלכליים וגורם להם לבחון מחדש את הכלים המושגיים באמצעותם הם הסבירו לעצמם את המציאות עד המשבר. יש משברים שהם מדומיינים או מובנים חברתית. בהקשר זה יש לציין את הניתוח של נעמי קליין בספרה דוקטרינת ההלם (אנדלוס) שבה היא טוענת כי במקרים מסויימים השיח הכלכלי מבנה מצבים כמשבריים כדי להשיג מטרות פוליטיות מסויימות. במקרים כאלה, לא כל השחקנים הדומיננטיים נמצאים במצב של חוסר ודאות, אלא חלקם מנסה למנף את המשבר לטובתם, ולכן הם אינם משברים אמיתיים.

הדוגמה המובהקת למשבר כלכלי אמיתי היא השפל הגדול בשנות השלושים של המאה הקודמת. עם פרוץ המשבר, לקובעי המדיניות בארה"ב ובבריטניה לקח פרק זמן ארוך למדי עד שנטשו את פרדיגמת המדיניות של סטנדרט הזהב, הסחר החופשי והלסה-פייר. בארה"ב זה קרה במסגרת מדיניות הניו-דיל. בבריטניה, נטשו אנשי האוצר והבנק את הפרדיגמה רק לאחר מלחמת העולם השנייה. הקושי לנטוש את פרדיגמת סטדנדרט הזהב לא נבע רק משיקולים פוליטיים אמפריאליים בריטיים. האידיאל והאידיאולוגיה של הזהב היו מפתים בפשטותם ובדימוי הטבעי שלהם. כמו כן, המנגנון הפשוט של המסחר הבינלאומי שניסח דיוויד יום בסוף המאה השמונה עשרה (price specie flow mechanism), גם אותו היה קשה מאוד לנטוש למרות שהמציאות הכלכלית הצביעה על כך שמשהו מהותי אינו פועל כשורה. מבחינה זו, השפל הגדול היה גם משבר כלכלי, גם משבר של ידע וגם משבר של משילות. בעקבות המשבר, אידיאולוגיית הזהב ננטשה והתגבשה הפרדיגמה הקיינסיאנית.

מטילי זהב. האידיאל והאידיאולוגיה של הזהב היו מפתים בפשטותם ובדימוי הטבעי שלהם

המשבר הפיננסי שהחל בשוק המשכנתאות האמריקאי וטרם חלף, גם הוא משבר כלכלי אמיתי המלווה במשבר של ידע. אני רוצה להסביר באיזה מובן המשבר הפיננסי הוא משבר של ידע ומה ניתן ללמוד מכך לגבי התפקיד שמילאה הדיסצפלינה הכלכלית והכלכלנים במשבר. עם זאת, לא ניתן לדבר על המשבר ללא התייחסות למרכיבים הכלכליים והטכניים שלו.

מהו משבר פיננסי?

הניסיון לעקוב אחר השתלשלות האירועים שהביאה למשבר הפיננסי אינה פשוטה. כמו כן, אני לא בטוח כי קיימת הסכמה בין הכלכלנים לגבי התיאור המדויק של התהליך. סביר כי יחלפו מספר שנים עד שיופיעו מחקרים מקיפים בנושא. עם זאת, ברמה המופשטת למשברים פיננסיים יש מבנה אחיד שחוזר על עצמו. המערכת הפיננסית ביסודה היא מערכת בלתי יציבה משום שהיא מושתתת על מנגנון של היזון חוזר ולא על מנגנון של שיווי משקל. במטפורה פיזיקלית – המקובלת בשיח הכלכלי – ניתן לטעון כי כאשר המערכת מוסטת משיווי משקל, נוצרים כוחות המרחיקים אותה משיווי משקל. מרקס טען זאת לגבי המערכת הקפיטליסטית בכלל וכך הוא הסביר את התנודות המחזוריות של השוק – מחזורי עסקים (business cycles) – אשר, על פי תחזיתו, היו אמורים להביא בסופו של דבר לקריסת המערכת כולה. הדינמיקה של בועות ומשברים פיננסיים הם ביטוי לחוסר היציבות האימננטי של מערכות פיננסיות. חוסר היציבות האימננטי של מערכות בנקאיות ופיננסיות משמש כאחד ההסברים העיקריים המצדיקים פיקוח על מערכות בנקאיות ופיננסיות גם בכלכלות של משק חופשי.

מדוע מערכות בנקיאות ופיננסיות הינן בלתי יציבות? באופן הבסיסי ביותר מערכות בנקאיות משמשות לתיווך בין חוסכים ללווים. החוסכים הם אנשים פרטיים המפקידים את כספם בבנק. הלווים הם בעלי חברות ויזמים אשר נוטלים אשראי מן הבנק כדי להקים חברות, להשקיע ולייצר. כל עוד הכל מתנהל "על פי הספר", כאשר המפעל של היזם מפיק רווחים, היזם מחזיר את ההלוואה (הקרן) בתוספת ריבית לבנק, והבנק מעביר את הקרן חזרה לחוסך בתוספת ריבית (הקטנה יותר מן הריבית ששילם היזם).

הבנק אינו משתמש בכל כספי הפקדונות והחסכונות כדי לספק אשראי. חלק מן הכסף נשאר בבנק ונקרא יתרת נזילות. יתרת הנזילות נועדה כדי לספק יציבות לבנק. במקרה שמספר גדול של חוסכים ידרשו מן הבנק לקבל את כספם חזרה בהתראה קצרה, עלול להיווצר מצב שלבנק לא יהיה מספיק כסף לשם כך, משום שאת רובו הוא כבר הלווה. יתרת הנזילות מאפשרת לבנק גמישות מסויימת, והיא מהווה מעין ביטוח או בולם זעזועים עבור הבנק. ככל שיתרת הנזילות גבוהה יותר, כך היציבות של המוסד הבנקאי גבוהה יותר אך הרווחיות שלו נמוכה יותר.

לתיווך הבנקאי יש תופעת לוואי: הוא יוצר אמצעי תשלום במשק וזאת מבלי שהודפס שטר כסף אחד נוסף. כיצד? הכסף שעבר תיווך נספר פעמיים: פעם כנכס של המפקיד ופעם כהון הנמצא בידי הלווה. המפקיד אומנם אינו מחזיק בידו את הכסף אשר הפקיד בבנק אך הוא מאמין כי בכל רגע בעתיד שבו יהיה זקוק לכסף הוא יוכל למשוך אותו מהבנק. לכן, מבחינה סובייקטיבית הכסף נמצא בידיו. מנגד, הלווה מתנהג, ובצדק, כאילו סכום ההלוואה הוא הון העומד לרשותו. אומנם בעתיד הוא יצטרך להחזיר את ההלוואה לבנק, אך הוא מאמין כי הבנק יתן לו הלוואה חדשה אם יצטרך. לכן, כאשר מסתכלים על הכלכלה באופן מצרפי, כל פעולת תיווך מגדילה את כמות הכסף שהשחקנים הכלכלכליים מאמינים שעומד לראשותם. הפעילות הכלכלית מושפעת מן האמונה של השחקנים אודות כמות הכסף העומדת לראשותם לצורך פעילותם הכלכלית ולא מכמות הכסף שהם מחזיקים בארנק.

האמונה של השחקנים הכלכליים במערכת הבנקאית נשמרת, ואמונה זו מזינה את המשך ההתרחבות הפיננסית. איור: Butte-Silver Bow Public Library, cc by-nc-nd

כאשר מסתכלים על המערכת הבנקאית כגוף אחד, ניתן לומר שהיא מייצרת אמצעי תשלום באמצעות פעולת התיווך. תופעה זו נקראת המכפיל הבנקאי. המכפיל הוא המידה שבה המערכת הבנקאית מנפחת את כמות אמצעי התשלום במשק. המכפיל תלוי במספר גורמים ביניהם אחוז הנזילות – כלומר, החלק שהבנקים שומרים בכספות מתוך כל הכספים שהופקדו. ככל ששיעור הנזילות גבוה יותר, המכפיל הבנקאי יהיה נמוך יותר, הרווחיות של הבנק נמוכה יותר, אך היציבות גדולה יותר. בתנאים של צמיחה כלכלית מהירה, הנטייה "הטבעית" של הבנקים תהיה להוריד את שיעורי נזילות: הביקוש לאשראי יגדל, השקעות יניבו רווחים גבוהים, ומנהלי בנקים ירצו להענות לביקוש לאשראי ולהגדיל רווחים באמצעות מתן של הלוואות. מגמה זו מובילה לניפוח של אמצעי התשלום. כל עוד נעשות פעולות תיווך נוספות, האמונה של השחקנים הכלכליים במערכת הבנקאית נשמרת, ואמונה זו מזינה את המשך ההתרחבות הפיננסית.

עיקרון המכפיל הבנקאי וניפוח אמצעי התשלום אינו שונה באופן מהותי מן התהליך המתקיים במסגרת של שווקים פיננסיים. שווקים פיננסיים הם אמצעי אלטרנטיבי לתיווך בין חוסכים ללווים. במקרה זה, שחקן הזקוק להון, במקום לפנות לבנקים לשם קבלת אשראי, יכול להנפיק מניות או אגרות חוב ולגייס את ההון בשוק ההון. במקרה זה, החוסך – באופן ישיר או באמצעות "משקיעים מוסדיים" – קונה מניות או אגרת חוב. רכישת מניה כמוה כהלוואה של סכום כסף לשחקן כלכלי בתמורה להבטחה לריבית קבועה או לחלק מן הרווחים (דיבידנדים). גם בשוק ההון, כמכשיר תיווך, נוצר תהליך של ניפוח. השחקן הכלכלי שרכש את המניה מתנהג כאילו הוא מחזיק בידיו רכוש הניתן להמרה לכסף בכל רגע באמצעות מכירת המניה בשוק ההון. מן הצד השני, החברה שהנפיקה את המניות מתנהגת כאילו בידיה סכום הכסף שקיבלה בתמורה למניה שבו היא חופשיה לעשות שימוש כלכלי. גם כאן, הנכס נספר פעמיים: פעם בתור מניה שמחזיק הרוכש, ובפעם בתור הון העומד לרשות החברה.

בשני המקרים, הניפוח של אמצעי התשלום ושל ההון מושתת על אמון: האמון שניתן יהיה למשוך את הכסף מן הבנק בכל רגע, האמון שניתן יהיה לקבל הלוואה נוספת, והאמון שהשוק יהיה נזיל מספיק כך שניתן יהיה למכור את המניה. כל עוד המערכת הפיננסית מתפקדת, לאמון זה יש בסיס רציונלי. במשבר פיננסי האמון נשבר בבת אחת: הבנקים נכנסים לפרנויה ולא מלווים יותר, מפקידים פונים לנכסים קשים כמו זהב, ומשקיעים מוכרים את המניות. התוצאה היא שקריסת האמון מובילה למחיקה של הון.

מבנה זה של המערכת הבנקאית ושל שווקי ההון הופך אותם לבלתי יציבים באופן אימננטי, משום שהם מבוססים על מנגנון של היזון חוזר, ולא של שיווי משקל. כאשר נוצרות "מגמות חיוביות" ומתגבשות "ציפיות" להמשך המגמות החיוביות, האמון גדל, ויותר שחקנים לוקחים הלוואות, קונים מניות ומנפיקים אותן. ביקושים גדלים, מחירים עולים, והבועה מתנפחת. עד שהניפוח עובר סף מסוים – עדיין לא קיימת התיאוריה שתצליח להסביר מהו סף זה – והבועה מתפוצצת. במקרים מסויימים המשבר הפיננסי זולג לכלכלה הריאלית, והמשבר המקומי זולג לכלכלות אחרות, והמשבר הופך למשבר כלכלי עולמי.

מרקס, כאמון, חזה שתנודות אלו יובילו לקריסת המערכת הקפיטליסטית כולה. התומכים במדיניות של מסחר חופשי ולסה-פייר במאה ה-19 גרסו כי אין מה לעשות נגד התנודות הללו, אך הם האמינו שהשוק יסדיר את עצמו. מאז שנות השלושים התגבש קונצנזוס שגם בכלכלת שוק יש להסדיר את הכסף באמצעות בנק מרכזי ואמצעי פיקוח אחרים, כדי למנוע את ההתפתחות של בועות ואת הקריסות שאחריהן.

מה גרם למשבר?

בספרות אודות המשבר הפיננסי הנוכחי ניתן לזהות שלוש אסכולות המציעות שלוש הסברים שונים, לאו-דווקא מנוגדים, לגבי הגורמים שהביאו למשבר הפיננסי. אסכולה אחת מדגישה את הגורמים המבניים במערכת הכלכלית הבינלאומית, והשניה את הגורמים המבניים במשק האמריקאי. שתי האסכולות מצטרפות לכדי נרטיב אחד קוהרנטי למדי. אסכולה שלישית מדגישה את הכשלון של הפיקוח על המערכת הפיננסית בארה"ב.

הכלכלה האסייתית: אשראי טורפני

רבים מן הכלכלנים מצביעים על הגרעון במאזן התשלומים בין הכלכלה האמריקאית והכלכלות האסיאתיות והאחרות מאז שנות השמונים והתשעים. בתקופה זו, הגרעון המסחרי האמריקאי גדל באופן חסר תקדים, וכמויות גדולות של דולרים שמימנו את עודף היבוא הגיעו לסין, יפאן וליצואניות הנפט. הדולרים חזרו לארה"ב בצורה של השקעות, והביאו לגידול בהיצע של אשראי זול. מגמה זו הובילה לפרקטיקות של "אשראי טורפני" (predatory lending), אשר הוביל בסופו של דבר לקריסת המערכת.

מאז אמצע שנות התשעים חלה עלייה חדה בגרעון במאזן המסחרי ובגרעון בחשבון השוטף של ארה"ב. בשנת 1995 הגרעון בחשבון השוטף (current account) עמד על קצת יותר מ-100 מילארד דולר. ב-2006 הוא הגיע ל-800 מילארד דולר. משמעות מספרים אלו היא כי בתקופה זו, ארה"ב ייבאה חלק הולך וגדל של הסחורות והשירותים מבחוץ וכי היא שילמה על כך בדולרים. הדולרים הצטברו במדינות המייצאות לארה"ב: בעיקר יפן, סין ויצואניות הנפט.

בן ברננקי. צילום: trackrecord, cc by-nc-nd

מדינות אלו, אופיינו גם ברמת צריכה נמוכה ושיעור חיסכון גבוה. ב-2005 בן ברננקי הזהיר מפני "עודף חסכון גלובלי" (global saving glut) ביחס להשקעות, אשר הוביל לגידול בגרעון בחשבון השוטף האמריקאי. ניאל פרגוסון בספרו The Ascent of Money הדגיש את עודף החיסכון בסין לעומת עודף האשראי באמריקה. הדולרים האסיאתיים, אם כן, זרמו חזרה לארה"ב חזרה וחיפשו ערוצי השקעה. הריבית האמריקאית באותם זמנים הייתה נמוכה – בסביבות 1% – ולכן אגרות החוב האמריקאיות לא היוו אפיק השקעה אטרקטיבי. בהעדר ערוצי השקעה "פרודוקטיביים", התפתחו פרקטיקות של אשראי טורפני: ברוקרים של אשראי אשר שכנעו לווים ללוות בכל תנאי.

ענף המשכנתאות: פאני ופרדי

ב-2002 נשא ג'ורג' בוש את נאומו המפורסם, בו ניסח את המטרה הלאומית לפיה "אנו רוצים שכל אחד באמריקה יהיה בעל בית משלו". בנאום ציין כי שתי חברות למשכנתאות, פאני מאיי ופרדי מאק (Freddie Mac and Fannie Mae), ידאגו לכך שכל אחד יוכל לקבל אשראי לקניית בית משלו. פרדי ופאני מילאו תפקיד מרכזי במשבר, יש הטוענים שהן אשמות בו. הסיפור של חברות אלה מעניין ובמידה מסוימת אף אירוני, והוא מלמד משהו על התהליך שעבר על ארה"ב במהלך המאה ה-20. פאני מאי הוקמה בשנות ה-30 כ-GSE) Government-Sponsored Enterprise) במסגרת הניו-דיל, כדי לאפשר רכישת בתים בידי משפחות שאיבדו את רכושן. באמצעות פאני מאי הממשלה העבירה סוביסידיות לרוכשי בתים. עד 1968 החברה הייתה בבעלות ממשלתית והייתה רשומה בתקציב הפדרלי. ב-1968 היא הופרטה להלכה, אך לא למעשה; מבחינה פורמלית החברה הייתה פרטית, אך הכול הניחו כי הממשלה תעמוד מאחורי פאני מאי וכי אין כל סיכוי שהיא תקרוס.

כיצד פעלה פאני מאי? המטרה שלה הייתה הרחבה של שוק המשכנתאות בארה"ב וסבסודו. החברה רכשה מבנקים את המשכנתאות שלהם. הבנקים, שהשתחררו מן המשכנתאות הישנות, השתמשו בהון שקיבלו מפאני מאי כדי לספק משכנתאות חדשות, שגם הן נרכשו על ידי פאני מאי. פאני הייתה מרכזת את המשכנאות, יוצרת "חבילה" של משכנאות ומשווקת את החבילה בשוק ההון כמוצר פיננסי לכל דבר. רוכש המוצר היה למעשה רוכש את הזכות לקבל את הריבית שהלווים שילמו על המשכנאות ואת הקרן. בז'רגון המקצועי תהליך זה נקרא securitization. התוצרים נקראו (MBX (Mortgage-Backed-Security), ABS (Asset-Backed-Security או CDO (Collateralized Debt Obligations).

מדוע המוצרים הפיננסיים הללו היו כל-כך אטרקטיביים למשקיעים? משום שהם הבטיחו תשואה גבוהה בסיכון נמוך. פאני מאיי הבטיחה לרוכשי ה-MBX כי החברה תערוב לרוכשים במקרה שמקבלי המשכנאות לא יעמדו בתשלומים שלהם. על סמך מה סיפקה פאני מאי הבטחה מעין זו? כחברה פרטית ועצמאית, לא היו לפאני מאי ערבויות ממשיות שיכלו לתמוך בהבטחה, אולם כל המעורבים הניחו כי ממשלת ארה"ב עומדת מאחורי פאני מאי ולכן המוצרים שלה בטוחים לחלוטין. ניירות הערך של פאני מאי היו אטרקטיביים, הם סיפקו ריבית גבוהה למדי לרוכשים והסיכון היה קטן. המוצרים הפיננסיים פאני מאי זכו לדירוג אשראי גבוהה ביותר מחברות דירוג האשראי. ב-1970, לאחר הפרטתה של פאני מאי הוקמה פרדי מאק, שפעלה באופן זהה כדי להגביר את התחרות.

מדיניות ה"בית לכל אחד" של בוש הגבירה את הלחץ. צילום: Images_of_Money

פאני ופרדי, אם כן, היו במעמד דואלי. הן פעלו כחברות פרטיות לחלוטין למטרות רווח, אך נהנתו מהכרה בלתי פורמלית שממשלת ארה"ב עומדת מאחוריה: הרווח הופרט והסיכון הולאם. מאז 1980 פאני ופרדי השתמשו במעמד הדואלי שלהן להתרחבות. בשנות התשעים הופעלו לחצים פוליטיים על שתי החברות להגביר את פעילותן ולהוריד את תנאי הסף לקבלת משכנתא. מדיניות ה"בית לכל אחד" של בוש הגבירה את הלחצים על החברות להרחיב את פעילותן. הביקוש הגובר לנכסים פיננסיים מניבים וההיצע הגובר של האשראי, סיפקו דחיפה נוספת לחברות להתרחב. ממש לפני המשבר הפיננסי, פאני מאי ופרדי מאק סיפקו ערבויות למשכנתאות בהיקף של 1.4 טריליון דולר – 40% מהיקף המשכנתאות בארה"ב.

עם התרחבות שוק המשכנתאות, הלחץ הגובר מצד הממשל לספק משכנאות נוספות, והלחץ מצד המשקיעים לרכוש עוד מן המוצר הפיננסי הרווחי והבטוח הזה, גדל. הבנקים החלו להוריד את הדרישות לקבלת משכנתא ונוצרה התופעה של משכנתאות הסאב-פריים (sub-prime mortgage): לווים שלא היו מקבלים משכנתאות על פי הקריטריונים הרגילים, קיבלו משכנאות בריבית גבוהה יותר מן המקובל. משכנתאות אלו נרכשו גם הן על ידי פאני ופרדי, נארזו בצורה של CDO ונמכרו למשקיעים. יתר על כן, מכיוון שמוצרים פיננסיים אלו נחשבו לבטוחים מספיק, הם שימשו גם מוסדות בנקאיים בארה"ב ומחוץ לה כנכסים בטוחים (חברות דירוג האשראי דירגו אותם כנכסים בטוחים לחלוטין) בתור יתרת נזילות. לכן, הקריסה הפיננסי זלגה מיד למערכת הבנקאית.

המערכת קרסה כאשר רוכשי הבתים הפסיקו לשלם את חובם. פאני ופרדי לא הצליחו לעמוד בתשלומים בעבור המוצרים הפיננסיים ששיווקו, המשקיעים לא הצליחו למכור את הנכסים בשוק, בנקים איבדו באחת את הערך של הנכסים שלהם, והמשבר בשוק המשכנתאות עבר במהירות לכלכלה הריאלית האמריקאית ולמדינות נוספות שרכשו את אותם מוצרים פיננסיים.

האם ניתן היה למזער נזקים?

כעת אני רוצה לעסוק בשאלה האם לדיסציפלינה הכלכלית היה חלק במשבר, והאם הכלכלנים אמורים ללמוד ממנו משהו. ראשית, יש לציין, כי המשבר הוכיח כי הדיסצפלינה הכלכלית לומדת מן הניסיון הקולקטיבי האנושי. המדיניות של הפדרל רזרב, בראשות בן ברננקי, הפנימה את הלקחים מהמשבר של שנות ה-30. מדיניות ה- quantitative easing של הפדרל רזרב היא למעשה הפעלה של מדיניות קיינסיאנית. קיינס לימד אותנו שבמקרים של משבר הרשויות נדרשות להתערב, לספק אשראי, להוריד את הריבית ולהרחיב את הבסיס המוניטרי. לולא מדיניות זו, לולא הלמידה מן הניסיון, ניתן להעריך במידה רבה של ודאות שהמשבר היה קשה הרבה יותר.

לאחר שאמרתי זאת, אני רוצה לשאול האם לדיסציפלינה הכלכלית, כקהילה אפיסטמית, הייתה תרומה למשבר ועל היקפו. בשאלות מסוג זה צריך להיזהר מהחוכמה שבדיעבד. כפי שהראיתי קודם, למשבר היו סיבות מבניות בינלאומיות ומקומיות אמריקאיות, ולכן ספק אם כלכלנים או רגולטורים לא היו יכולים למנוע אותו לחלוטין. השאלה אם כן, האם ניתן היה למזער את הנזקים שגרם באמצעות פעולות מקדימות.

המערכת הכלכלית שהביאה להתפתחותם של בועת הנדל"ן ומשבר הסאב-פריים, דרשה שחקנים שישמנו את גלגליה. השימון התבצע על-ידי מה שניתן לכנות שחקנים אפיסטמיים. שחקנים אפיסטמיים מפיצים תיאוריות, מודלים, ידע ונורמות אשר לא רק שמספקים למערכת לגיטימציה, אלא הם גם מהווים מסגרות מושגיות באמצעותם השחקנים מנסחים את האינטרסים ואת האסטרטגיות שלהם. הכלכלנים הם שחקנים אפיסטמיים בעלי כוח רב. לידע הכלכלי כוח פרפורמטיבי. לא צריך ללכת רחוק, לספרים מהתחום של הסוציולוגיה של הידע והכלכלה, כמו למשל ספרו של דונאלד מקנזי, An Engine, not a Camera: How Financial Models Shape Markets, כדי להכיר בכך שהפעילות הכלכלית מושפעת מידע המופץ על ידי שחקנים שונים.

לא צריך לקבל את הטענות החזקות של התפיסה הקונסטרוקטיביסטית לפיה המציאות מובנית על-ידי שפה. מספיק לפתוח את העיתונות הכלכלית ולראות כיצד אמירות של שחקנים דומינטיים מייצרות מגמות כלכליות או מחזקות אותן. הידע המופץ בקרב השחקנים הכלכליים ממלא תפקיד של תיאום – coordination. הוא מאפשר לשחקנים הכלכליים לצמצם את אי-הודאות לגבי אופן התנהגות של שחקנים אחרים. הכלכלנים – מאז מלחמת העולם השנייה והתגבשותה של התיאוריה המקרו-כלכלית – הפכו לסוג דומיננטי של שחקנים אפיסטמיים אשר בכוחם לא רק לתאר את המציאות הכלכלית אלא גם לעצב אותה.

אחת השאלות העולות מן המשבר היא האם הכלכלנים, כשחקנים אפיסטמיים, הפיצו נורמות ותפיסות אודות המציאות הכלכלית אשר היוו תנאים נוחים להתפתחות של פרקטיקות שהובילו בסופו של דבר למשבר? אני רוצה להציע את ההיפותזה שהנחות היסוד של הכלכלה האורתודוקסית, אשר אאפיין אותה באופן רחב "הכלכלה הניאו-ליברלית", נכשלה בהבנתה את מושג הסיכון. אני מניח שכלכלנים יוכלו להציג בפני עדויות לכך שהשיח הכלכלי האקדמי אינו מקשה אחת, וכי כלכלנים שונים המשיגו את מושג הסיכון בצורות שונות. אולם, מכיוון שאינני עוסק כאן בשיח הכלכלי האקדמי, מה שמעניין אותי הם הרעיונות הדומיננטיים אשר השפיעו על האופן בו קובעי מדיניות דומיננטיים השפיעו על ההמשגה של מושג הסיכון.

אדגים טענה זו בשלוש דרגות שונות של הפשטה. אפתח בדרגה הקונקרטית ביותר ואסיים בדרגה המופשטת:

סוכנויות דירוג האשראי

הכישלון של הפרדיגמה הניאו-ליברלית למסגר את מושג הסיכון, באה לידי ביטוי בפעילות של סוכנויות של דירוג אשראי. לטענת רבים, לסוכניות הדירוג היה חלק מרכזי במשבר. סוכניות הדירוג סיפקו למוצרים הפיננסיים שייצרו פאני ופרדי דירוג אשראי גבוהה, ובכך הן סיפקו לגיטימציה להמשך הרכישה של מכשירים אלו על ידי משקיעים מוסדיים ובנקים. במבחן התוצאה, אין ספק כי הייתה בעיה במודל שהופעל לשם קביעת דירוג הסיכון של מוצרים אלו. השאלה היא מה גרם לטעות זו.

אחת הטענות הנפוצות נגד חברות דירוג האשראי היא שפעילותן מומנה על ידי אותן חברות שאת המוצרים הפיננסיים שלהן עליהן היה להעריך. כלומר, הלקוחות של חברות דירוג האשראי לא היו רוכשי המוצרים הפיננסיים אלא המוכרים של המוצרים הפיננסיים. לכן, היה להם תמריץ ברור להעלות את דירוג האשראי של מוצרים אלה. לאחר המשבר טענו מנהלי חברות הדירוג כי הן מספקות "דעה" בלבד, ולא אמת אובייקטיבית.

בנוסף לתמריצים הלקויים, יש גם טענות נגד ההנחות התיאורטיות עליהן התבסס תהליך ההערכה של הסיכון. דוח שפורסם על-ידי הבנק הפדרלי של ניו יורק הצביע על מספר מגרעות בתהליך שהפעילו חברות דירוג האשראי. מסקנותיו מאלפות, והן מצביעות, אולי, על תחילה של שינוי פרדיגמתי ביחס למסגור מושג הסיכון. ראשית, הדוח טוען כי סוכנות הדירוג הסתמכו על מאפיינים של פירמה בודדת לשם דירוג האשראי של המוצרים הפיננסיים שייצרה. כלומר, כדי להעריך את הסיכון הכרוך במוצרים של פרדי ופאני, הן בדקו את החברות עצמן. אולם, הסיכון הגלום ב-MBS נבע מסיכון הכרוך בתזרים המזומנים שהגיע מענפים אחרים (ענף הדיור). המודלים הקיימים התעלמו ממרכיבים אלו של סיכונים סיסטמיים. שנית, סוכניות הדירוג הסתמכו על ניתוח כמותני של מודלים מתמטיים, בעוד שניתוח חוב של חברות צריך להשען גם על שיפוט איכותני. לבסוף, הסיכון הכרוך בשימוש ב-ABS תלוי במשתנים מאקרו-כלכליים רחבים בעוד שהמודלים של חברות לדירוג אשראי הסתמכו בעיקר על משתנים מיקרו-כלכליים.

חברות דירוג האשראי סופגות ביקורת ציבורית נוקבת ורחבה על כך שמעמדם כחברות למטרות רווח הפועלות בתנאי תחרות משפיעה על דירוג האשראי שהן מייצרות. סביר להניח שניגודי אינטרסים תרמו גם הם להטייה של דירוגי האשראי. אולם אין לבטל את התרומה של פרדיגמת הסיכון במסגרתה פעלו חברות דירוג האשראי. פרדיגמה זו התבססה על הנחות מיקרו-כלכליות סטטיות אשר הביאו לידי ביטוי סיכונים הכרוכים בחברות מסוימות. מודלים אלו היו עיוורים ביחס לסיכונים המערכתיים שנבעו ממשתנים דינמיים מאקרו-כלכליים.

ההנחה בדבר פיזור האשראי

מאז המשבר כלכלנים רבים בהזדמנויות שונות מודים  בכך שהמושג "סיכון מערכתי" (systemic risk) אינו מוגדר ועדיין לא ברור כיצד לטפל בו, למדוד אותו, וכל שכן לצמצם אותו. בנייר עבודה שיצא לאור על ידי הבנק המרכזי האירופאי נכתב, כי "עדיין לא קיימת פרדיגמה תיאורטית" המאפשרת לכמת את המושג ולא קיימים "מבחנים אמפיריים" שיכולים לאתר את הסיכונים. כלכלן קרן המטבע הבינלאומית התוודה (pdf) בכנס שנערך על מושג הסיכון המערכתי בעקבות המשבר, כי "ככל שהמערכת הפיננסית התרחבה והעמיקה באמצעות סקיוריטזציה (securitization) וגלובליזציה, יש להניח כי גם המושג שלנו של סיכון מערכתי דורש כיוונון מחדש".

הכישלון של חברות דירוג האשראי למסגר את מושג הסיכון הוא כשלון רחב יותר של הפרדיגמה הניאו-ליברלית. השיח הניאו-ליברלי מניח כי סיכון מערכתי ניתן לטיפול כהצרפה של סיכונים מיקרו-כלכליים. ההנחה המעשית היא כי אם השוק יאפשר לשחקנים לפזר את הסיכונים, צמצום הסיכונים ברמה הפרטית יוביל באופן הכרחי גם לצמצום הסיכון ברמה המערכתית. לכן, הדגש במחקרים על סיכון היה על פיזור סיכונים ברמה של השחקן הבודד. ברמה של השחקן הבודד ההיגיון של פיזור הסיכון הוא פשוט ואינטואיטיבי. הוא מושתתת על גרסאות מתוחכמות של הציווי המוכר: "אל תשים את כל הביצים בסל אחד". מדוע? ככל שתפזר את הביצים ביותר סלים, בהנחה שקיים סיכוי שכל סל עלול ליפול, פיזור הביצים מצמצם את הסיכוי לאובדן של כולן.

השיח הניאו-ליברלי הניח כי צמצום הסיכונים האינדיבידואליים יוביל בהכרח לצמצום הסיכונים המערכתיים. הנחה זו דומה מאוד להנחה הניאו-ליברלית לפיה פעילות רציונלית ברמת השחקן הבודד תוביל בהכרח לרציונליות (כלומר ליעילות) של המשק כולו וליציבותו. הנחות אלו לא נבחנו באופן אמפירי במסגרת השיח הניאו-ליברלי אלא התקבלו כהנחות מוצא לאחר שהוכחו באופן מתמטי. האידיאולוגיה של השווקים הפיננסיים החופשיים גרסה כי ריבוי המכשירים הפיננסיים יאפשר פיזור סיכונים יעיל יותר ברמת השחקן הבודד, ולכן הוא יגביר את היציבות המערכתית כולה. תפיסה זו, התבססה על הנחות יסוד תיאורטיות אשר המשבר הראה שאינן מתקיימות תמיד במציאות. נשאלת השאלה מדוע הנחה זו לא הועמדה במבחן אמפירי.

מחקרים אמפיריים

שאלה זו מובילה אותנו אל דרגת ההפשטה השלישית המתארת את הכשל הבסיסי של השיח הניאו-ליברלי, ובמידה רבה של הדיסציפלינה הכלכלית בשלושים השנים האחרונות: חוסר האמון ביכולתה של הדיסציפלינה הכלכלית לחקור את המציאות הכלכלית. עד כמה שהדבר נשמע מפתיע למי שאינו מצוי בשיח הכלכלי, רבים מן הכלכלנים המתמחים במאקרו-כלכלה אינם מאמינים שניתן לחקור את התחום. להלן קטע מדבריו של אלן גרינספאן, יו"ר לשעבר של הפדרל רזרב, על המאמצים של הממשל לפקח על השווקים הפיננסיים במסגרת החוק החדש (Dodd-Frank Act):

The problem is that regulators, and for that matter everyone else, can never get more than a glimpse at the internal workings of the simplest of modern financial systems. Today’s competitive markets, whether we seek to recognise it or not, are driven by an international version of Adam Smith’s “invisible hand” that is unredeemably opaque. With notably rare exceptions (2008, for example), the global “invisible hand” has created relatively stable exchange rates, interest rates, prices, and wage rates.

גרינספאן היה יו"ר הפדרל רזרב סיסטם, ובמסגרת תפקידו הוא ניהל מדיניות מאקרו-כלכלית. למרות זאת, הוא אינו מאמין כי תחום המאקרו-כלכלה יכול לההפך למדע, או תחום של ידע משום שהוא "אטום". טענתו של גרינספאן איננה יוצאת דופן. למעשה היא מייצגת את היחס של השיח הניאו-ליברלי לידע כלכלי. הייאק (Friedrich August Hayek) היה הדובר הבולט הראשון אשר בשנות הארבעים ניסח את הטענה שהשווקים והמערכות הכלכליות הן מורכבות מדי כדי שנוכל לחקור אותם, כל שכן שנוכל לפקח ולהסדיר אותם. למרות זאת, עם עליית הפרדיגמה הקיינסיאנית ולאחר "המהפכה הפיסקאלית" במדיניות הכלכלית הוקמו עשרות מכוני מחקר כלכליים ברחבי העולם בשם המטרה המוצהרת של הפיכת המדיניות המאקרו-כלכלית של מדינות לרציונלית ואפקטיבית יותר. מגמה זו הגיע גם לישראל ובשנות החמישים הוקם מכון פאלק, החלה מדידת החשבונות הלאומיים והוקמה מחלקת המחקר של בנק ישראל.

מבחינה זו הפרדיגמה הקיינסאנית, שהופיעה בעקבות השפל הגדול, הציעה פילוסופיה של הידע הכלכלי שהייתה שונה מהפילוסופיה של הילד שגלומה בתפיסת של הלסה-פייר. הפילוסופיה הקיינסאנית של הידע מניחה כי המערכת המאקרו-כלכלית ניתנת לידיעה, וכי מדיניות מאקרו-כלכלית מוצלחת דורשת ייצור של ידע אמפירי על פי קטגוריות מוגדרות, וסינטזה של ידע אמפירי זה. ייצור ידע ואפשרותה של פעולה קולקטיבית הם בלתי נפרדים בהקשר זה: הלגיטימציה שסיפקה הפרדיגמה הקיינסאנית להתערבות המדינה בשוק הייתה בלתי נפרדת מן ההנחה כי הכלכלה בכללותה ניתנת למחקר ולידיעה.

בשנות השמונים והתשעים, עם עליית הניאו-ליברליזם, לא רק שהוגדרו מחדש כלי ההתערבות הכלכליים אלא גם ננטשה תפיסת הידע הקיינסאנית. הניאו-ליברליזם פעל במסגרת התפיסה של הייאק לפיה אין סיבה לחקור את המערכת הכלכלית כמכלול משום שידע זה גם מיותר מבחינה קביעת מדיניות וגם בלתי אפשרי מבחינה אפיסטמית. במהלך שנות השמונים והתשעים סגנון המחקר במחלקות לכלכלה השתנה. פרוייקטיים רחבי היקף הוחלפו בהתמקדוד בבעיות מיקרו-כלכליות "קטנות". אחד הסימפטומים המקומיים של מגמה זו, היה צמצומה הניכר, עד כדי חיסולה, של מחלקת המחקר של בנק ישראל על-ידי הנגיד יעקב פרנקל. מגמה זו הביאה למה שאני מכנה גרעון אפיסטמי של השיח הכלכלי ביחס לדינמיקות המאקרו-כלכלית.

הגרעון האפיסטמי, לטענתי, עומד ביסוד הכישלון של הפרדיגמה הכלכלית הניאו-ליברלית להעריכת הסיכונים המערכתיים שנבעו מן המכשירים הפיננסיים החדשים. המודלים הכמותניים, הסטטיסטיים והמיקרו-כלכליים, מתפקדים כל עוד המערכת נמצאת במצב של יציבות וודאות. אך הם נחלו כשלון חרוץ כאשר המערכת יוצאת מהקומפורט-זון שלה. מודלים אלו מסננים החוצה משתנים אשר לא ניתנים לכימות פשוט, אך כאלה שמגדילים את הסיכונים המערכתיים באופן דרסטי.

כלכלן אמריקאי, שהוא גם היסטוריון של הכלכלה, הגיב לדבריו של גרינספאן וכתב:

Indeed pretty much every economist I know thinks that a big part of the road forward is a much enhanced effort at data collection, so that in future we do get more than a glimpse. That is the whole point of the Financial Stability Oversight Council and the Office of Financial Research.

למומחיות הכלכלית אין תחליף. השאלה אינה האם הכלכלה היא מדע או לא, וגם לא על מעמדם הכללי של מומחים בחברה דמוקרטית. בתנאים הנוכחיים, עוצמתם של מומחים כלכליים היא עובדה מוגברת. השאלה היא, כיצד להגדיר כלכלן טוב ומה הם הכיוונים שהדיסציפלינה הכלכלית צריכה להשקיע בהם. כבר לפני המשבר הכלכלי, התרבו הביקורות הפנימיות והחיצוניות כנגד מגמות בדיסציפלינה המקרו-כלכלית. המשבר היווה זעזוע עמוק, שייתכן ויביא לחשבון נפש פנימי ויצליח גם לזעזע את מערכת התמריצים הסימבוליים, המוסדיים והכספיים בתוך הדיסציפלינה כך שיביאו גם להגברת הפלורליזם האפיסטמי, ובכך גם לקידמה מדעית.

הכותב הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. המאמר מבוסס על ההרצאה "המשבר הכלכלי והדיסצפלינה הכלכלית: גרעון הידע הניאו-ליברלי", שהעביר במרץ האחרון במכון מינרווה באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יורם גת

    המכריע – אינטרסים צרים של בעלי העוצמה.

    הנחת היסוד לפיה המשבר הוא דבר בעייתי שהתרחש בניגוד לרצון כולם היא מוטעה. עבור בעלי העוצמה במשק, המשבר הוא במקרה הרע תשלום קטן עבור הרווחים שנצברו לפניו ובמקרה הטוב הוא הזדמנות עסקית בפני עצמו. (הזדמנויות כדוגמת ההזדמנות שנוצרה לקיצוץ תוכניות הרווחה בארה"ב – הזדמנות פז שכזו מתרחשת לא יותר מאשר אחת לעשור לפי אובמה.)

    "הדיסציפלינה הכלכלית" אינה נדרשת ללמוד דבר, מאחר שתפקודה העיקרי של הדיסציפלינה אינו אפיסטמי. הדיסציפלינה הכלכלית היא בראש ובראשונה כלי בידי בעלי העוצמה כדי לתרץ את הפעולות האינטרסנטיות שלהם. כל עוד בעלי העוצמה ישארו אותם בעלי עוצמה והאינטרסים שלהם יישארו אותם אינטרסים, הדיסציפלינה הכלכלית לא תלמד דבר (ולא תשכח דבר).

    ה"גרעון האפיסטמי" לא נגרם כתוצאה מהעדר נתונים או מתוך שגיאה תמימה. הגרעון הזה הוא תולדה של המצב שתיאר אפטון סינקלייר: "קשה מאד לגרום למישהו להבין משהו כאשר משכורתו תלוייה בכך שלא יבין זאת."

    הפתרון למשבר הוא ברור, אבל מסוכן מכדי שאפשר יהיה לדון בו: שינוי מאזן הכוחות בחברה, או במילה אחת – "דמוקרטיזציה".

  2. איתמר

    תודה רבה החכמתי רבות.
    אהבתי את הדגשת התרומה האפשרית- אינשאללה שתגדל- של הסוציולוגיה\אנתרופולוגיה להבנת הכלכלה.
    כדאי אולי להזכיר את מאמרה המצויין האנתרופולוגי של קארן הו על וול סטריט.

    ויש גם סרטון שלה
    http://www.youtube.com/watch?v=h9rUzLoKpfs

  3. גיא

    מרענן לקרוא טקסט מעמיק שלא מגיע ממקום של זלזול בקורא או אידיאולוגיה מודרנית -שניהם מאמינים בכתיבה בסיסמאות וזה התחיל להיות מעייף, גם בהעוקץ.

  4. רון גולדרינג

    היו גם היו כלכלנים ואחרים שידעו לחזות את המשבר. היימן מינסקי, שנפטר ב-1996, הסביר את מנגנוני יצירת המשבר ואת הקשר ביניהם לאי שוויון בהכנסות. תלמידיו במכון לוי למחקר כלכלי ( http://www.levyinstitute.org/) לא הופתעו כלל.
    גם הערך המפוקפק של שימוש ב-"צמיחה" למדיניות כלכלית ידוע מזמן ( http://systemsnresources.blogspot.com/2010/03/blog-post_6025.html ), עד כדי כך שג'וזף סטיגליץ קרא "לזרוק את הפטיש של הצמיחה".
    המכון לחשיבה כלכלית חדשה ( http://ineteconomics.org/ ) הוקם כדי לנסח ולהפיץ ידע חדש בכלכלה.
    משום מה(?), בשיח הכלכלי הדומיננטי בארץ אין כמעט התיחסות לחשיבה זו. וכך גם בלימודי הכלכלה בארץ.
    שאלה חשובה היא: מדוע הידע הזה חסום? התשובה הסבירה ביותר היא אי-כדאיות לרוב העוסקים בידע הכלכלי – בין אם מדובר באנשי עסקים, המפיקים תועלת מהצגת הדברים המקובלת, בין אם מדובר במרצים ופרופסורים שהשקיעו את כל הקריירה שלהם בתיאוריות המקובלות, ובין אם מדובר בפוליטיקאים המעדיפים לא להתאמץ – שלא לדבר על קובעי מדיניות שהחוג החברתי שלהם כולל אנשי עסקים שאינם אוהדים רעיונות שאינם ניאו ליברליים.
    "משבר הידע" הוא תוצאה של חסימת רעיונות. כל עוד תימשך חסימה זו אין לצפות לשיפור – לא בהבנת התהליכים ולא בשינויים לכיוון התואם יותר את האינטרס של רוב האוכלוסיה.

  5. רס

    עושה רושם שהמשבר הכלכלי נתן הרבה כיוונים למחשבה, והכלכלה יכולה כעת להשקיע בהם.

    איזה מזל שהתאגידים והבנקים גרפו רווחי שיא וכעת יש להם מספיק משאבים על מנת להשקיע בכלכלה.

  6. נתן שקרצ'י

    פאני יצרה את המשבר, כלכלנים הם מדענים כי הם משתמשים באנלוגיות מפיסיקה וגם במתמטיקה (ובודקים כל היום בניסויים את התיזות שלהם, וכמובן מדעני כלכלה אחרים נכנסים גם למעבדה שלהם ובודקים האם התיזה של החבר שלהם נכונה), אסור להתמקד בשחיתות בתאוות הבצע ובעבריינות בוול סטריט (שמעת על מישהו שנעצר והועמד לדין, מר קרמפף, חוץ ממאדוף שגנב מהעשירים?)

    הנה קצת עובדות. פאני לא ייצרה את המשבר, וגם לא פרדי. ייצר אותה וולסטריט, שקינא באג"חים שהנפיקה פאני. האגחים של וולסטריט היו שונים במבנה שלהם מאלו של פאני, ועובדה שפאני פעלה עשרות שנים עם אחוזי דיפולט מאוד קטנים, לעומת הקריסה הטוטלית שהביאה וולסטריט. וולסטריט השחיתה את כל המערכת, והכלכלנים לא שונים מהשאר. עבודה פנימית מראה את זה מצויין. אתה כותב על סוכנויות הדירוג, שדירגו את האג"ח הפיננסיות שפאני ופרדי ייצרו- הם לא ייצרו אותם, וולסטריט ייצרה אותם. בצורה מתוכננת מלמעלה עד למטה.
    דה רגולציה, לא מופיעה במאמר. נגזרים? מינוף אסטרונומי? מה פתאום? ומי אשם? המזרח הרחוק, שרצה לחסוך, כי הוא היה בצד הסובל של אחד התעלולים הקודמים של וולסטריט, נפילת הנמרים האסייתים ב-1997, ורצה לחסוך כדי לא להיות תלויים ב-IMF.

    וזה עוד רק חלק קטן מהטעויות שיש במאמר. צריך כמה מאמרים נפרדים כדי להוכיח עד כמה אתה טועה.

  7. ריקי שיו

    על המשבר של 1929 כתבו גם גלבריית וגם מילטון םרידמן.גלבריית כתב שמקורו ברוח התאוותנות הקפיטליסטית ופרידמן הסביר את התעצמותו של המשבר הפיננסי למשבר כלכלי בכשלון של מדיניות מוניטארית. אני מזהה הקבלה הן בין המשברים והן בין ההסברים.כמו כן אני ממליצה לך על Mark Blyth- Great Transformation הוא אומר שסוכני הידע מגדירים שהמצב משברי, נותנים הסבר ומציעים פתרון אלטרנטיבי. אז הם מייצרים קואליציות עם בעלי אינטרסים שמעוניינים במהפכה פרדיגמטית. אני חושבת שההסבר שלו יכול לחדד את המסגרת התיאורטית של המאמר שלך. בשונה מהסבר ששם דגש על אינטרסים הוא שם דגש על רעיונות.באתר שלו הוא כותב שכיום אין אוטוריטות בעלות כוח, הן מצד סוכני הידע והן מהצד הפוליטי שרוצים שינוי פרדיגמאטי.

  8. מאור

    האבחנה כי משבר אמיתי הוא משבר של ידע ותיאוריה מעניינת מאוד.

    א. ניסוחית: יש לתקן את הביטוי "מנגנון של היזון חוזר ולא על מנגנון של שיווי משקל" ל-"מנגנון של היזון חוזר חיוביולא על מנגנון של שיווי משקל". שיווי משקל נוצר מהיזון חוזר שלילי.

    ב. לגבי רמת ההפשטה השלישית: גרינספאן אולי טען שאי אפשר להבין את השווקים במדויק, אבל האם זה בכלל נדרש לשמירה על היציבות? הרי אותו גרינספאן התריע (על בסיס אותו Glimpse שהיה לו) מפני בועת הנדל"ן.
    http://www.nrg.co.il/online/16/ART/976/377.html
    כלומר, גם במסגרת הניאו-ליברלית אפשר היה לחזות את המשבר, ומאידך- נתונים נוספים (על בסיס תפיסה קיינסיאנית) לא בהכרח היו משכנעים.ייתכן והבעיה אינה בפרדיגמה כלכלית, אלא בנטיה האנושית הבסיסית להתמקד ברווח המיידי ולעזאזל התוצאות. איני חושב שאפילו ניאו-ליברל אדוק חשב ברצינות שדירה במיאמי צריכה לעלות בכ-15% כל שנה, אפילו אם סוכנויות הדירוג אישרו זאת.