די לנופף ב"סדר הציבורי"

הפעילה עדי וינטר נעצרה כשחסמה כביש מרכזי באזור כיכר רבין בתל אביב ב-2007, בעת הפגנה כנגד עסקת הטיעון עם משה קצב. היא הועמדה לדין על סעיף התקהלות אסורה, נמצאה אשמה ונידונה על ידי בית המשפט לשלושה חודשי מאסר. הסעיף בגינו הואשמה וינטר, "עבירת התקהלות אסורה" (סעיף 151 לחוק העונשין), קובע איסור על פעילות שמטרתה היא "הפרת השלום". המקרה פותח מחדש את הדיון אודות מרי אזרחי וגבולות הציות לחוק, ודורש הבהרה של מהות המושגים "הפרת שלום" ו"הסדר הציבורי". ככזה, הסעיף האוסר על התקהלות אסורה וסעיפים דומים לו (כגון איסור על התפרעות), ממלאים את תפקידם בהתמקדות בצורתה של הפעילות, באופיה ובהשפעתה על מרקם החיים.

כך, תיאסר הפגנה או משמרת מחאה שבמסגרתה יופעל נשק, ייחסמו צירי תנועה, ייגרם נזק לאדם או לרכוש וכדומה. תחת פרשנות זו, סעיפים אלה מטרתם לשמור על הבטחון ועל התנהלות החיים התקינה. סעיפים אלה מגובים בנוהל לפיו על מארגני הפגנה או אירוע מחאה לקבל אישור ממשטרת ישראל, אישור שעלול להימנע מהם באם יחליט מפקד מחוז כי יש בהפגנה מן הפגיעה בסדר ובבטחון הציבור.

לכאורה, לא אמור להיות לתוכן ההפגנה כל קשר לאישורה או להוצאתה מן החוק. עניין הפגיעה בסדר הציבורי מתמקד בצורת ההפגנה ולא בססמאות שנקראות בה, בחומרים המחולקים בה או ברעיונות אותם שואפים המפגינים להעביר. עם זאת, ניתן לראות כי בפועל קיימת הטיה כזו. בשקלול הפוטנציאל לפגיעה בסדר הציבורי נלקחים לרוב גם בחשבון תכני ההפגנה ומטרותיה: המשטרה אינה ששה לאשר הפגנות ואירועים ציבוריים אשר נתפסים על ידה כפרובוקטיביים ועלולים, לפי הגיון זה, להוביל לפגיעה בסדר הציבורי. כך למשל, נפסלה לפני כשנה צעדת הימין הקיצוני באום אל-פחם, מחמת חשש לפגיעה ב"סדר הציבורי".

באופן דומה, נעצרו בשנת 2006, בעת מלחמת לבנון, מפגינים בעיר לוד – אך ורק מכיוון שהססמאות אותן קראו יצרו הפרעה פוטנציאלית לאותו סדר ציבורי. זאת בזמן שאירועים גדולים אשר ללא ספק עלולים להוביל לפגיעה חמורה בסדר הציבורי, כגון צעדות הענק למען שחרור גלעד שליט, זוכים לאישור תודות לאופיים הקונצנזואלי.

אם כן, מהו מקומם של אותם איסורים בחוק על התקהלות והפגנה, כאשר הם מופעלים לא ביחס לאופי ההפגנה אלא ביחס לתכניה? ניתן לראות בצעדים כאלה מעבר של המשטרה מגוף שכל תכליתו הוא שמירה על הסדר החוקי, לגוף פוליטי בעל יכולת להתנכל לגופים שביוקרם לא יחפוץ – זאת תחת מעטה חוקי ומשפטי לגיטימי. הנזק של התפתחות זו הוא כפול: מחד גיסא, חופש הביטוי וההתאספות נשלל מארגונים שונים וזכותם להשתתפות ציבורית נפגעת, ומאידך גיסא, מדובר בריקון תוכנו של החוק הפורמלי, אשר אמור להיות מופעל ללא משוא פנים וללא התחשבות בתכנים ספציפיים.

הגיע הזמן לבטל את הסעיפים הנוגעים לאיסורים על התארגנות ופעילות ציבורית, או לצמצם בצורה ניכרת את השימוש בהם. מקומם של הדין הפלילי ובתי המשפט אינו בקביעת השיח הפוליטי ובהגבלתו, חברה דמוקרטית לא אמורה לסבול הגבלות ביורוקרטיות שרירותיות על חופש הביטוי בתוכה – גם במקרה שחופש זה גורם לאי-נחת או להפרעות מסוימות. זוהי משמעותה של חירות פוליטית במדינה דמוקרטית. יחד עם זאת, באם מצאה המדינה לנכון לצמצם את חופש פעולתם של גופים ציבוריים מסוימים (כגון ארגונים גזעניים או כאלה המאיימים באופן אקטיבי על המשטר הדמוקרטי), תתכבד נא ותעשה שימוש בסמכויות שברשותה על מנת להוציאם כליל מהחוק או להילחם בהם בדרכים אחרות, ולא תשתמש בתירוצים של "סדר ציבורי" אשר מובילים לפגיעה הן בחופש הדמוקרטי והן בסדר המשפטי התקין.

הכותב הוא דוקטורנט למדעי המדינה