שהק.ג.ב יחסל את השמאל

רק אתמול התקבל חוק החרם, וכבר הוחלט על הקמת שתי ועדות לתחמון חקירת השמאל. ולמה צריך תחמון? הרי יש משטרה היכולה לחקור כל עבירה על כל חוק. אז זהו, שלא מדובר בעבירות. השאלה האמיתית היא איך לחקור שמאלנים ולמצוא אותם אשמים. הבעיה היא שמדובר באנשים שלא עברו על החוק, לא עסקו במעשים אסורים כגון ריגול, שיתוף פעולה עם אויב, מסירת מידע. הפעם מדובר ברצון להוציא אל מחוץ לחוק אנשים שעושים דברים שמותר לעשות. אבל רק אותם, ויחד עם זאת לא להפריע לאחרים לעשות אותו דבר בדיוק.

ליתר דיוק, רוצים להעניש שמאלנים שמקבלים מימון מחו"ל, אבל לאפשר ל"אם תרצו", להתנחלויות, לדב ליאור, למדינת ישראל עצמה ולכל מאן דבעי  – לקבל כמה שיותר כסף מכמה שיותר גורמים. הפער הזה מציב שאלה קשה: איך עושים דבר מרושע כזה, תוך שמירה על מראית עין חוקית? בשביל זה צריך ועדת מומחים.

הבשורה הטובה היא שדברים איומים כאלו כבר נעשו, ויש מהם המון ניסיון מצטבר. כמה בדיחות שמענו על התקופה הקומוניסטית ועל איסור חופש הדיבור. לא סתם איסור – די היה לומר משהו שנתפש כריאקציוני (במונחים שלנו, פוסט ציוני) – ונפתחו בפניך אופציות להיעלם למשפחה לשנים, עבודת פרך בשלג, או מעבר לעולם שכולו עוד יותר טוב. על השיח המיוחד לתקופה ועל המארג השלטוני הרצחני והחונק העולה בתיאורי הפרוזה של בולגקוב ורבים אחרים אנחנו יודעים לא מעט. ממש כאילו היינו בוגרי הטראומה הסובייטית.

מי שחושב שברית המועצות המציאה את המשטרה החשאית ואת הגלות בסיביר, אינו אלא טועה. השיטה לא פרצה לעולם עם חיסולי הרופאים היהודים של סטלין, ולא עם הגליית "קונטרוולוציונרים".  מסתבר שהשלטון הקומוניסטי פשוט שמר על מסורת רוסית לאומית מפוארת, ששגשגה כבר ברוסיה הצארית. עוד הרבה לפני הצאר האחרון. גם הלפני אחרון.

נדמה כאילו תמיד היה שם השילוב של משטרת מחשבות, עם מעקב אחר אזרחים בעייתיים שחושבים שלא לפי הקו הרשמי, שדרות רחבות של מלשינים, מעצרים סלקטיביים אבל נחושים, ושליפת העבריינים מתוך מרקם החיים אל הגלות. באחדים מהמקרים (מיליונים אחדים) אפילו בחיסול.

אפילו המשורר הלאומי הרוסי, פושקין, הוגלה על-ידי הצאר אלכסנדר הראשון בגלל האודה לחירות (שליטים לא דמוקרטיים מסתייגים מחירות, בעיקר חירות המחשבה). לאחר מות הצאר קיבל פושקין את חסותו של הצאר החדש, ניקולאי הראשון. איך נותן צאר חסות למשורר? הוא פונה לראש הצ.ק. (הארגון החשאי שכולם רעדו מפניו) ומבקש ממנו לשמור על פושקין. ראש השירות שומר בדרך שהוא מכיר: צנזורה על כל אחד מכתביו, פתיחת כל התכתבויותיו עם סופרים רוסים בגולה, עם בני משפחה, ופתיחת תיק גדול עם כל הפרטים שעשויים להועיל להרשעה, אם יהיה בה צורך. וזה רק קומץ ממסכת הצרת צעדים שנפרשה על כל חיי המשורר.

והנה כאן, מדינה צעירה במזרח התיכון, עם ניסיון להיות דמוקרטיה – ממש כר נפלא ליישם שיטות שליטה מיובאות. ומיהו האלמנט המסוכן, שאמא רוסיה יודעת לזהות כה יפה? נכון, השמאל. מדובר באנשים שחושבים בעצמם, ויש להם השגות. שרים להם התקווה, והם לא עוברים לדום; אומרים להם ציונות, והם טוענים כיבוש; אומרים להם התנחלות והם אומרים חרם.

יחד עם זאת, צריך להודות על האמת, קודם ניסו בטוב. רק כשהתברר שלא הולך בשכנועים, והסמולנים מתעקשים לשמור על דעותיהם וגם לבטא אותן – רק אז הוחלט להראות מי כאן הבוס, ואיפה הכוח.

אז אולי יצליחו להכניס כאן אפס סובלנות לדמוקרטיה, ואולי זה ייכשל. אם זה יצליח, אז רשעים יעלוזו תקופה קצרה, עד שמנגנוני הכוח יזדקקו לדם חדש. וזה יהיה דמם שלהם, של הנותרים. והרי כמי שמכיר היטב את השיטה, הם מכירים זאת מקרוב.

האם הם לא פוחדים? איך יש להם אומץ ליישם שיטה שאת זוועותיה הם יודעים היטב? ושיכולה להיפרע מהם עצמם?

כנראה שאין להם ברירה. דמוקרטיה היא לא השפה שלהם.