הסופט ספוט של ישראל

משט, מטס, הפגנות נגד הגדר, ההכרזה בספטמבר – ישראל נכנסת לפאניקה ומגיבה בכוח בכל פעם שהיא לא מצליחה לתייג מעשה המתנגד למדיניותה כ"טרור". אבל במערכה מול המאבק הפלסטיני הלא-אלים היא תפסיד
עביר קובטי

השבוע העבירה ישראל חוק המפליל מאבק לא-אלים מסוג של חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי. בשבוע שעבר היא יצאה במתקפה על מאבק לא-אלים אחר – המטס. שבוע לפני כן היה זה המשט. ומדי יום שישי היא תוקפת מפגינים בהפגנות הלא-אלימות בבלעין, נבי סלאח וכפרים פלסטינים אחרים. ניקח את המטס כדוגמה. לשאלה הפשוטה, מדוע לקתה ישראל בהיסטריה ביחס להגעתם לנתב"ג של פעילים בינלאומיים ופלסטינים, יש תשובה פשוטה: זוהי פעולה לא-אלימה, וישראל אינה יכולה להתמודד עם אקטיוויזם פלסטיני מהסוג הזה.

מדינה שנהגה לדבר בשפת הכוח לאורך כל שנות קיומה, כלפי אזרחיה, תושביה ושכנותיה, אינה יודעת לדבר בשפה אחרת. היום היא נתפסת לא מוכנה בכל פעם שהיא נתקלת בפעילות יצירתית של מאבק לא-אלים. כמדינה ששחקה את המושגים "איום בטחוני" ו"טרור" עד זרא, ישראל נכנסת לפאניקה כל פעם שהיא לא מצליחה לתייג מעשה המתנגד למדיניותה כמעשה "טרור". מתברר גם שהעולם לא קונה את זה יותר.

מסיבה זאת ישראל השקיעה מאמצים דיפלומטיים כה רבים, השתמשה באינטרסים משותפים לה וליוון ובכלי הסחיטה שברשותה כדי לעצור את המשט. ישראל פחדה מהמשט, הפעילות הבלתי-אלימה הזו, כי אם המשט יגיע, ישראל לא תדע לעצור אותו אלא בכוח, ואז זה "לא יראה טוב" בעיני העולם. ובגלל זה ישראל פחדה פחד מוות מהפעילים שתכננו להגיע דרך האוויר. הפעילים האלה לא עלו למטוס עם נשק אלא עם דרכון זר, ומטרתם וביקשו להיכנס לישראל כמו כל תייר אחר, ההבדל היחיד שהם רצו לעשות הצהרה פוליטית שהפחידה את ישראל.

מחכים לפעילי המטס בנתב"ג, 08.07.11. הצהרה פוליטית שהפחידה את ישראל. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

המאבק הפלסטיני מאמץ בשנים האחרונות אסטרטגיה המצדדת במאבק לא-אלים. המאבק הזה כולל מגוון פעילויות כמו סוגים שונים של הפגנות, צעדות שיבה אל הגבול, חרם, משטים ומטסים. ההפגנות השבועיות בבלעין, בנעלין בנבי סאלח ובכפרים אחרים בגדה הן חלק ממאבק לא-אלים. ישראל כשלה בהתמודדותה איתן – היא מדכאת אותן באלימות רבה, דבר הגובה מחיר כבד של הרוגים ונפגעים פלסטינים, ואף ישראלים ובינלאומיים. ישראל רודפת פעילים, מבצעת מעצרים שרירותיים ומעמידה אותם למשפט בבתי דין צבאיים. כך גם היא התמודדה עם צעדות השיבה ביום הנכבה והנכסה, ירי חי והרג של צועדים לא חמושים.

בדומה, גם האפשרות שהרשות הפלסטינית תפנה לאו"ם וההיסטריה שבה הגיבה ישראל מעידה על כרוניקה דומה. כל צעד לגיטימי של מאבק לא אלים, שישראל אינה יכולה להתמודד איתו, מעורר היסטריה ופאניקה.

ישראל לא רק תקועה בקונספציה של הכוח, היא גם תוקעת את אזרחיה בתוכה. היא מפעילה מכונת ייצור פחד מתמדת: פעם על ידי ידיעה מצחיקה כאילו לפיה על ספינות המשט ישנו נשק כימי, פעם על ידי ידיעה שגבר גל האלימות בשטחים, פעם על ידי תרגולים צבאיים למיניהם כדי להתמודד עם מלחמות או התקוממות עממית, ופעם אחרת על ידי הפחדה שספטמבר יביא איתו גל אלימות רחב מצד הפלסטינים.

הפגנה בנבי סלאח, 08.07.11. אין כיבוש שנשאר לעד, שאין זיכרון שנמחק, שאין דור שישכח. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

גם אם ישראל הצליחה לעצור את המשט, וגם אם מנעה כניסתם של פעילים דרך שדה התעופה שלה, וגם אם תצליח לפגוע בהחלטה בספטמבר, את האפקט של הפעילויות האלה ברמת המודעות הבינלאומית והעידוד המורלי לבני העם הפלסטיני, ואת האפשרות שפעילויות אלה ממציאות עוד ועוד פעילויות, היא לא תוכל לעצור. אין דבר שישראל תוכל לעשות כדי לסכל מאבק עממי פלסטיני לא-אלים.

ישראל הולכת עם הראש בקיר, ואינה מוכנה להשלים עם העובדה שאת המערכה הזאת היא תפסיד. ישראל מסרבת להשלים עם העובדה שאין כיבוש שנשאר לעד, שאין זיכרון שנמחק, שאין דור שישכח. ישראל מסרבת להשלים עם העובדה שבמהלך 63 שנות דיכוי צמח פה דור שלמד הרבה מהוריו וסביו, ומהם ירש את הנחישות, כי לילדיו הוא רוצה עתיד חופשי. ההבדל הוא שמדובר בדור יצירתי, לא מסורתי, שישראל, שמשתמשת רק בשפת כוח, לא תוכל להתמודד עם סגנון הפעילות שלו.

הכותבת היא פעילה פוליטית ופמיניסטית

לפוסט באנגלית | לבלוג של של עביר קובטי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    המשט הוא דווקא דוגמא ראשונה ותקדימית להצלחה ישראלית מוחלטת בהתמודדות עם פעולות-תעמולתיות מסוג זה. הם באו להחרים – ויצאו מוחרמים. הם באו לבודד – ויצאו מבודדים. זו לא רק יוון שישראל "סחטה". חברה שווצרית סירבה לספק מלט למשט, חברות ביטוח-בינלאומיות סירבו לספק ביטוחים, מדינות אחרות סירבו לספק נמלי-יצאה למשט, טורקיה סירבה לספק פעילים, וכך הלאה.

    המטס, גם הוא, אינו ניצחון. הסיקור הבינלאומי שהוא קיבל היה אפסי, והיה בעיקר חלקם של רשתות בינלאומיות משניות ביותר ("רוסיה היום" וכיו"ב).

    גם ההישג הפלסטיני מהמשט הקודם הולך להתמסמס לו לחלוטין, עם פירסום דו"ח האו"ם בנוגע למשט. הדו"ח, על פי הטיוטה שלו, צפוי לקבוע שהסגר הימי על עזה חוקי (כלומר, הוא קובע בדיוק ההפך ממה שהפלסטינים רצו שיקבע), הוא קובע שההשתלטות על המשט הייתה חוקית (בניגוד לשקר כאילו זה שההשתלטות במים בינלאומים הופכת אותה ללא-חוקית), והביקורת היחידה על ישראל היא שבמהלך ההשתלטות עצמה הופעל כוח לא-מידתי על סיפון האוניה.

    כך, באירוע-תעמולתי אחד הפלסטינים נחלו תבוסה, באירוע שני הם לא זכו באף הישג, ובאירוע שלישי ההישג שהם כן השיגו ימוסמס לחלוטין.

    אז האמנם ישראל לא יכולה להתמודד עם זה?

  2. רועי לבנה

    אני מסכים לגמרי עם תוכן המאמר, בעיקר בנוגע להצלחה (היחסית) של האקטיביזם הלא-אלים להביך שוב ושוב את ישראל. הבעיה היא שלפעמים העקרון של המאבק הלא אלים הופך לדרך היחידה שבה הציונות והעולם מרשים לפלסטינים להתנגד. כשזה קורה, אז בכל פעם שילד/ה מרימ/ה אבן מול חייל, או אקטיביסט מרים מוט ברזל על חייל קומנדו חמוש שנוחת לו על הספינה – המאבק הפלסטיני הופך ללא לגיטימי, והאלימות של ישראל נשארת לגיטימית. יוצא מזה שדורשים מהמאבק הפלסטיני לאמץ את הסטנדרטים של האיחוד האירופי, ארה"ב והקרן החדשה לישראל, ובכל פעם שהוא סוטה מהם – הפלסטינים מאבדים את זכויותיהם הלאומיות והאזרחיות.

    בגלל זה נראה לי שצריך להדגיש שמאבק לא-אלים הוא ממש לא עקרון בל יעבור. באופן אישי, כיהודי-ישראלי, מאבק לא אלים נראה לי יפה, פוטוגני וצודק יותר, אבל אין לי שום כוונה להפוך את אי-האלימות למשהו שמחייב אנשים שחושבים אחרת. נראה לי עקום לגמרי לצפות ממליון וחצי אנשים בעזה, שנמצאים תחת סגר כבר יותר מארבע שנים, לאמץ את האסטרטגיה של גנדי ומרטין לותר קינג. 

    איברהים שקאקי כתב על זה יפה באל ג'זירה לא מזמן: http://english.aljazeera.net/indepth/opinion/2011/06/201162895553754742.html
     

  3. אלעד

    הצורך "להפליל" את הפעילים הפלסטינים ואת הפעילים הסולידריים שמצטרפים אליהם, הוא צורך בסיסי של משטר דכאני. זה נכון גם לגבי עובדים שובתים, או פליטים אריתראיים, או ועד שכונה בדרום תל אביב. כו-לם אלימים, כו-לם מסוכנים, כו-לם פושעים. ובכל זאת, פלסטיני שמוכן להיאבק על חרות עמו, על שוויון וצדק, הוא אויב המדינה מספר אחת.

  4. סמולן

    עברו כמה דורות שבהן, כמו שכתב רשיד חלידי בספר שמופץ לאחרונה בארץ, הישראלים הביסו את הפלסטינים בנוק אאוט בכל פעם (לא רק את הפלסטינים, כמובן). וכעת קם דור חדש, שפוף ונחוש הרבה פחות, שאת שיתוף הפעולה והכניעה המוחלטת שלו למוסר היהודי מכנה "ניצחון".

    קובטי יקירתי, את הנחישות שלך שלא לרצוח בנו חיילים, פוליטיקאים, והוגים ישראלים שלחמו בטרור של הדורות הפלסטינים הקודמים, והפכו את הנכונות הפלסטיני לטרור חסר אבחנה ומעצורים, לכלא ענק שבתוכו את ואחרים לכודים. בלעדי המאבק ברצחנות הפלסטינית המסורתית – הבחירה של מאה שנים שבהם פותחה עצם הזהות הפלסטינית, בלי סדרות ארוכות של מעצרים, הכניעה שאת מכנה "מאבק" לא הייתה מתקיימת.

    עם כניעה אין כמעט בעיה לחיות. השאלה שעומדת כעת, דקה לפני המעבר לדו-לאומיות, היא איך לקפל את הפלסטינים עוד קצת, כך שיבינו שלא רק שיש לנהל מאבק בדרכים לא אלימות, אלא יש לחיות עם היהודים ולא לשנוא אותם, להיות איתם באש ובמים – גם נגד העולם הערבי, וגם נגד כל העולם בעת הצורך, כי לפעמים צריך. כאשר הרגע הזה יגיע, תהיה פה מדינה דו לאומית. עד אז, מישהו יצטרך להביס אותכם. והדבר קורה ויקרה. הכשלונות הפתטיים של המשט הישן והחדש, של המטס המוזר, רק מדגימים עד כמה הפלסטינים של היום תקועים בעבר הקרוב. תתעוררי, עביר. העולם הערבי כבר לא צריך את הפלסטינים כדימוי על מנת לדבר על חופש, ואת ישראל כדימוי לסכנות המוסריות האיומות שאורבות בדמוקרטיה. הפור הוטל, הסבלנות הציונית שוב השתלמה, ואתם תקועים איתנו. הנכדה שלך תדע להסביר לך את זה, ממש כמו שאת יודעת להסביר לסביך מדוע אלימות רצחנית היא דבר לא טוב.

  5. מתנחבל

    סחטת עוד נאום אוריינטליסטי מסמולן, שמברך אותך פה על שהתקדמת שלב נוסף באבולוציה. עוד שלב אחד ותהיי זכאית לחיות בארצך, למרות שכמובן לא תהיי חכמה כמו סמולן, שיודע לא רק מה נכון לך לעשות, אלא גם מהם השלבים ההתפתחותיים שעליך לעבור עד שתגיעי לבגרות המיוחלת.

  6. דרור ק

    אפשר וצריך להתנגד ל"חוק החרם" ולעשות לביטולו, אבל למה לעשות זאת באמצעות שקרים? החוק לא מפליל אף אחד. החוק מגדיר מעשים מסוימים כ"עוולה אזרחית". במילים אחרות, זה לא עניין למשטרה ואין פה שום דבר פלילי, אלא מי שרואה את עצמו נפגע, יוכל לתבוע פיצויים. ספק רב אם החקיקה הזאת עומדת בקריטריונים של חקיקת כנסת לגיטימית, ולכן ספק אם בית משפט אי-פעם יפסוק פיצויים לפי החוק הזה, אבל אפילו הוא יפסוק, שום דבר פלילי לא יהיה כאן.

    שנית, במאזן האלימות בין ישראל לשכניה, הכף דווקא נוטה לחובת השכנים. כשנשיא מצרים א-סאדאת ביקר בישראל והתחייב להכיר בה ולכונן איתה יחסי שלום, ישראל נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון. לאחר שחזבאללה עשה כל מאמץ להשאיר את צה"ל בדרום לבנון, ישראל החליטה שנמאס לה והסיגה את כוחותיה. התגובה הייתה תקיפות אלימות של חזבאללה בתוך שטח ישראל הריבוני ותוך פגיעה פיזית באזרחים ובחיילים ישראלים. כשניסתה ישראל להגיע להסדר זמני עם הפלסטינים בספטמבר 1993, לא זו בלבד שתקיפת ישראלים בתוך הקו הירוק לא פסקה, אלא התקיפות נעשו אפילו יותר אינטנסיביות. כשישראל החליטה לפנות את רצועת עזה ולבטל בה את הממשל הצבאי תגובת חמאס הייתה השתלטות על הרצועה והגברת ירי הרקטות על ישראל.

    רמיסת גדרות גבול וחדירה לשטח ישראל אף היא נחשבת שימוש בכוח. ברוב המדינות יורים במי שמנסה לעשות זאת בלי שום רחמים (כולל מדינות דמוקרטיות למהדרין!) בישראל צה"ל השתדל לנצור את הנשק, ואותו פלסטיני-סורי שהגיע ליפו הושב לביתו. במקום אחר הוא כבר היה נזרק לצינוק.

    בקיצור, מי ששבוי בקונספציה של אלימות הוא בעיקר הצד הפלסטיני. עד כדי כך הוא שבוי בקונספציה, עד שפעילים פרו-פלסטינים חדלו להבחין בין אלימות לבין פעולות לא-אלימות. בספטמבר תקום מדינה פלסטינית על הנייר. ספק רב אם איזשהו פלסטיני ייהנה מהנייר הזה. כבר הייתה יכולה להיות מדינה פלסטינית אמיתית לטובת שני הצדדים, אילו הפלסטינים היו זונחים את האלימות באמת.

  7. נתן

    האמת היא שהפלשינאים עושים בית ספר בתחום המדיני למדינת ישראל.

    הימין עומד בעצם חסר עצות מול זה , ולכן הוא מכלה את זעמו ב"שמאל" בבית המשפט בעמותות באומנים ובכל מי שבא ליד.

    אבל כל זה כמובן לא יעזור , לא רק בגלל שאין באמת שמאל אפקטיבי במדינת ישראל אלה בעיקר בגלל שהמשך השליטה הישראלית על הפלשתינאים תימשך כי לשלטון הימני,שלפי כל הסימנים עומד לשלוט עוד הרבה שנים , אין באמת פיתרון.

  8. שאול סלע

    אני חוזר בפעם האני לא יודע כמה. אנחנו משלמים על רצונם של פקידי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לשבת על כסאותיהם. סגרו להם את השערים לארה"ב וגרמניה ,אילצו אותם לבחור בין חוסר יציבות בחבר המדינות לבין הגירה ישראלית. הם מיישמים פה מה שלמדו שם ואנחנו עומדים בפני סכנה פשיסטית.

    הציונות צריכה לככב לטוב או לרע רק בדפי היסטוריה. בנוכחות הציונות דרך מוסדות אנחנו נתונים לסכנות ואסונות

    http://www.youtube.com/watch?v=fFnbkzY_EQ0

  9. מאור

    אי אפשר להעביר קו חד בין אלימות ללא-אלימות, כשהראשונה אינה לגיטימית כלל והשניה כן. עדיף לדבר על "פחות אלים" ועל רמות של אלימות: קנס כספי אלים פחות משוטר יס"מ, שאלים פחות מחייל היורה כדורי גומי, שאלים פחות מטרקטור ההורס בית, שאלים פחות מפצצה של טון. בהקשר הישראלי, יש להזכיר שהפעולות הישראליות המושמצות ביותר- מחסומים והתנחלויות- הן מאבק "פחות אלים".

  10. דניאל

    כישראלי, אני אתנגד לכל מאבק אלים כנגדי, אבל זה כי אני בחרתי, באופן מובן בצד שלי. בגלל שאני לא אובדני. גם המחתרות שלנו התארגנו בפעולות אלימות נגד הבריטים, אמנם לא היתה לנו תמיכה מאף מדינה כמו שיש לפלשתינאים, אבל ניהלנו מאבק שבחלקו היה אלים. השאלה היא מה הגבול? האג'נדה שמובילה את המאבק האלים (וגם את הלא אלים) היא אג'נדה שמתנגדת להמצאות יהודים כאן, או לכל היותר לריבונותם על חלק מישראל. עביר קופי לא מדברת על 67 היא מדברת על 48. אנחנו ידענו לשים לאלימות סוף בחלוקה של הארץ. אולם כשגם ברק, ואולמרט הציעו את סיום הכיבוש וחלוקת הארץ, לא נראה כל נסיום של פשרה. המאבק האלים צודק לכן באופן מאד סובייקטיבי, לא כזה שאני מזדהה איתו כישראלי, בינ"ל או פלשתינאי.