קיווי + עזה = מותרות

מה זה מותרות, בישראל של שנות האלפיים? איך זה משפיע על אוכלוסייה בת מיליון וחצי בני אדם? איך זה משפיע על מי שלוקח לעצמו את הזכות להטיל סגר כה ממושך על אוכלוסייה בת מיליון וחצי בני אדם? שאלות אלה חלפו בי עת צפיתי בשבת האחרונה בסרט "מותרות" (במאי: דוד אופק), המתחרה בקטגוריה "רוח החופש" בפסטיבל ירושלים. הגם אם הסרט מנסה להשיב על השאלות האלה בדרך מצודדת ורבת הומור ואירוניה, אין בו את היכולת להמתיק את המסקנה הקשה העולה ממנו.

לפני שאמשוך את הטיעון לכיוון של "עזה זה כאן" או "מסגר ממשי לסגר מטאפורי", ראוי להקדים כמה מלים על הסרט הראוי הזה. בימים אלה, כשישראל מתלבטת עם עצמה כיצד להתייחס ל"משט" או ל"מטס" לאור תשומת הלב הלאומית שניסו לעורר ביחס לסגר על עזה, אפשר להבין את הצורך של יוצרי "מותרות" לבחון למשך תקופה ממושכת את הסגר על עזה – טרם המשט הקודם ולאחריו.

בעוקבו אחר הידפקותן של סחורות מגוונות על שערי עזה, מנסה הבמאי להתחקות אחר ההיגיון של מתאם הפעולות בשטחים (בהנחה שיש כזה). הסגר כזכור, הוטל על הרצועה כעונש קולקטיבי לאחר חטיפת גלעד שליט, כשהעיקרון המנחה אותו גורס: "מה, נראה לך שהם יאכלו קיווי מעל לראש של גלעד שליט?" (ציטוט של מי מלשכת מתאם הפעולות בשיחה טלפונית עם יו"ר מגדלי הפירות, כאשר זה האחרון מנסה להבין מדוע אסור לתושבי עזה לאכול קיווי אם באותו הזמן מנגו או אבוקדו למשל מותר להעביר).

הסרט אינו מתייחס ישירות לסוגיית השבי, וגם לא מכוון לעמדה בנושא. אך הוא מציג קשר (בהחלט לא לוגי) בין הניסיון ללחוץ את חמאס מחד, ובין ההחלטה להרעיב מ"מותרות" את תושבי הרצועה, מאידך; במיוחד כשההגדרה של מה נחשב "מותרות" היא כה שרירותית, משתנה חדשות לבקרים, ואינה נהירה לסוחרים בעזה או בישראל – מה שמאפשר בזבוז אדיר של כסף, משאבים ואוכל שפג תוקפו הנזרק למטמנת דודאים לאחר שנתקע במחסומים.

לאור הממצאים האלה אני מניחה שממשלת ישראל חשה כנראה אשמה גדולה על כך שאינה סוגרת עם חמאס את העסקה המצופה, ומשחררת את גלעד שליט. ועל כן מרגישה, אולי, צורך עז להראות שהיא עושה רבות ודואגת לעניינו. ואיך היא עושה זאת? הצבא מפעיל לחץ על התושבים הכמהים לקבל בשר טרי, למשל. מניעת הבשר הלוא תגרום בוודאי לתושבי עזה ללחוץ על חמאס. שוביו של שליט לא יעמדו בלחץ, יתרצו ויסכימו לשחרר אותו – בלי לבקש כל כך הרבה גופות ואסירים בתמורה (כך כבר חמש שנים).

מסמכים צבאיים  שנחשפו לאחר עתירה של עמותת גישה, ניסו להבין מהו ההיגיון שעומד מאחורי תפיסתו של מתאם הפעולות בשטחים לגבי הגדרתן של "מותרות". המשוואה, שנפרסה על פני עמודים רבים, מכמתת לכדי נוסחאות מוזרות את סוג המזון והכמות המותרת לכניסה לעזה לאור צריכה משוערת, על מנת שניתן יהיה לחשב מהו אורך הנשימה הלגיטימי שלאורו מותר לאסור עתה את כניסת מזון מסוג זה או אחר. צפייה בתקנוני האיוולת הכוחניים הללו, אשר מעידים יותר מכל על ראייה קטנונית, רשעות ואטימות לב מיותרת, עולה בי שוב השאלה – מה זה "מותרות"?

אני מוצאת את עצמי נודדת משתי זברות וחומוס קלוי, למשל, שכניסתם נאסרה, להגדרה מופשטת יותר; כי נדמה לי שבישראל של היום,  צדק, הגינות בסיסית וזכות לחיים בכבוד הופכים ל"מותרות".

לדאבוני, אני משכללת את ההגדרה, לאור חוק החרם שעבר שלשום בכנסת. שכן יש להניח שמדובר בתהליך שיילך ויתרחב ויכלול עוד ועוד כאלה שאינם חושבים כמו ליברמן. לאור האופן שבו עבר החוק, אפשר להגיד ש"מותרות" מציג באופן מטאפורי את הסגר המנטאלי שמתהווה במדינת ישראל על הזכות להציג עמדה מנוגדת לקונסנזוס, ועל החופש לבטא עמדה ביקורתית.

כך שאם אנחנו מרשים לעצמינו להשאיר במחסום חלווה ושוקולד למריחה עד שפג תוקפם, במקום לאפשר לתושבים ברצועה להמתיק מעט את חיי הגטו שנגזרו עליהם, הרי שבאותו רגע פג תוקפו של "המרחב הדמוקרטי". כל מה שנגזר ממנו, הופך להיות בבחינת "מותרות".