חופשי כמו עץ יחיד

טאריק, מכונאי רכב צעיר מאיסטנבול, מסדר את ספריו בבית משפחתו. על הרצפה מונחות ערימות של מאות אם לא אלפי ספרים בטורקית, גרמנית ואנגלית. אני, שזכיתי להתארח בתוך הברדק הנפלא הזה בזכות אתר קאוצ׳סרפינג, יושב בין ההררים ודולה אוצרות. הנה, למשל, ספר של פרידריך דירנמאט בהקדשת המחבר.

״כן״, טאריק מהנהן, ״זה עלה לי לירה אחת, מצאתי את זה באיזה ארגז מציאות. בדקתי וגיליתי שדירנמאט באמת ביקר באיסטנבול בשנה שמצויינת בהקדשה, 87', ושזה הוקדש לפקיד הקבלה במלון שבו הוא התארח. הלכתי למלון, פגשתי את האיש, שמעתי סיפורים״.

איסטנבול היא עיר של סיפורים. לא מפתיע למצוא בה טכנאי רכב רב-לשוני וביבליופיל מוטרף שהוא גם מומחה עולמי בבישול פסוליה בשמן זית, ממש כשם שלא מפתיע למצוא בה כל דבר. כל איש, כל שכונה, כל דוכן קבב הוא סיפור; אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור הגדול: סיפורה של טורקיה כאומה מחליפת פנים, שהדעת מתחקה אחריהן ללא חדול. כעבור כמה חיטוטים (שמעלים גם מדריך בן 1,200 עמודים למוסכניק בהוצאת חברת ״בוש״ הגרמנית) אני מוצא אותו כאן, בכריכה לבנה רכה, וקורא בהפתעה: ״נאזים חיכמת״.

״כן,״ משיב טאריק ברוגע, ״נאזים חיכמת, שירים חדשים. זה מסוף שנות החמישים, שירים שנכתבו בגלות״.

״אבל הוא לא אסור לפרסום כאן?״

״היה, עד שנות השבעים, שמונים. כלומר, משנות השבעים מותר היה להוציא את השירה שלו לאור, אבל לקח כמה שנים עד שהעיזו להתחיל בזה״.

אני בוחן את עמוד המידע המו״לי של הספר. מהדורה ראשונה: 2002. יותר משישים שנים קודם לכן נכנס המשורר הענק, יליד סלוניקי, לכלא בעיר בורסה בעוון פעילות קומוניסטית חתרנית. האישום הרשמי היה הסתת הצבא למרד והעונש – 28 שנים בכלא. השנה היתה 1940. עשר שנים עשה חיכמת מאחורי החומות עד ששיחרר את עצמו. הממשלה הטורקית דחתה החלטה על חוק שהיה מאפשר לו חנינה והוא השיב אותה לשולחן הדיונים באמצעות שביתת רעב ובעזרת קבוצת נאמנים שמחו בשמו ואמו, שצמה אף היא. מיד כשהשתחרר עלה על אוניה לקונסטנצה שברומניה ודרכה נמלט למוסקבה, שם מת מהתקף לב בשנת 1963.

אין ספק שחיכמת אכן היה קומוניסט מושבע. קשה להאשים את טורקיה, שרצתה להישאר מחוץ לדרמה של מלחמת העולם השנייה, בכך שחשה פראנויה כלפי נוקטי עמדה כריזמטיים. מצד שני, אין דרך לתאר את גדולתו של המודרניסט הייחודי הזה, שסארטר, פיקאסו ואחרים נאבקו לשחררו מן הכלא ונכשלו. האיסור על שירתו של חיכמת, בין שהיה רשמי ובין שהוחל מתוך העם עצמו, הוא טרגדיה.

לפני כחצי עשור החמיא ידיד שישב איתי בפאב באיסטנבול לבחורה טורקיה על כובעה: בארט אדום בוער. היא ציטטה בתגובה שורה של פיוט: ״אני רוצה שתקשטי את שיערך בפרח הציפורן / ששלחתי לך במכתב מהכלא״, והוסיפה בחיוך קרדיט לחיכמת. יצאתי אז לחפש את שירתו ברחבי העיר ונכשלתי, לא משום שלא היתה על המדפים אלא משום שלא פניתי לחנויות הנכונות. בעקבות התגלית בביתו של טאריק יצאתי לחיפוש מחודש. בפסאז׳ אקמר, שוק ספרים נפלא ברובע קדיקוי האסיאתי של העיר, חברתי ואני מגלים את כל כתבי האיש ב-25 כרכים: שירה, מחזות, יומנים, מכתבים, סיפורת, מסות וביקורת. המהדורה הראשונה של הסט יצאה בשנת 1990 ומאז נחטפו בממוצע שתי מהדורות בשנה.

למה כל זה מעניין? כי תרבות אסורה אף פעם אינה אסורה לנצח. היא חוזרת ובגדול. אמנם, כפי שמעיד טאריק, מי שמחזיק בביתו ספרים של חיכמת נחשב ״שמאלן״, אבל אפילו ארדואן, שאינו נחשד בשמאלנות, ציטט לאחרונה בנאום שורה ידועה של המשורר : ״להיות חופשי כמו עץ יחיד / וביחד כמו יער״. השורה הזאת לקוחה מתוך ״הזמנה״, אחד משיריו האדומים הלוחמניים ביותר של האיש.

למה זה מעניין אותנו כישראלים, מיותר להסביר. עדיין אין לנו נאזים חיכמת משלנו, אבל הגורמים שבשלטון דוחפים בהתמדה לשוליים יצירה פוליטית ביקורתית ואף יוצרים ביקורתיים שיצירתם אינה ביקורתית כשלעצמה. אין צורך להוציא את אלה הנמנעים מלהופיע באריאל אל מחוץ לחוק (עדיין נותר לראות מה משמעותו של חוק החרם לגבי מחרימי אריאל עתידיים, אם יעיזו ויהיו); די לסמן אותם ולהוקיע אותם, והם הופכים מצונזרים.

כמה יופי יש במפגש עם זמניותה של הצנזורה. כמה יופי יש בשינוי בכלל. טורקיה חווה היום שינויים רבים שקשורים במידת הביקורת אותה ניתן להשמיע בה. חלק מן השינויים הם תולדה של מגמות בעייתיות דווקא: ממשלת ארדואן האיסלאמית נכנעה לנורמות דמוקרטיות שהותוו על ידי האיחוד האירופי, כי אלה הכפיפו את הצבא החילוני למרותה. תוצר הלוואי של אימוץ הסטנדרטים הללו הוא חופש ביטוי. חופש זה עדיין אינו מורגש ממש בתקשורת ההמונים, הפונה לשמרנותו של קהל צרכניה כדי לשמור על אהדתו. גבולותיו ודאי יורגשו רק אם וכאשר זו תתחיל לבחון ברצינות את השלטון, אבל הוא שם, יותר מבעבר, וזה נפלא.

כאשר יתחילו הנאזים חיכמתים שלנו לעבור על חוקי החרם, הנאמנות והנכבה (הבה נכנה אותם ״חוקי השקיעה״) ועל גזרות עתידיות, להיאסר ולהיות מוחרמים, עלינו לזכור שאין די בלהמתין לשובם. טאריק עצמו למד אודות נאזים חיכמת בבית הספר היסודי, מפי מורה שהאמינה ששירתו ראויה למרות היותה מרדנית. ״היא לא היתה מורה צעירה, שוברת כללים,״ הוא מסביר, ״היא היתה מבוגרת ובדיוק בגלל זה היה חשוב לה לפתוח לנו את הראש לאמנות גדולה, חזקה וחכמה. המורה הזאת היתה שייכת לדור שראה את טורקיה המודרנית נוצרת. הם האמינו שהם כאן כדי לעשות מהארץ הזאת מקום טוב באמת״.