תחילתה של התעוררות

המאבקים על מחירי הדיור והמזון הם צעד לעבר ביסוס חברה אזרחית משפיעה ותזכורת כואבת לחברי הממשלה שהם משרתי הציבור, לא אדוניו. חשוב להנכיח את הקשר ביניהם ולא להיבהל מהמלה "פוליטי"
איציק ספורטא

משהו קורה כאן. אין ספק שאזרחים ותושבים מתחילים להתעורר ולראות שהסתמכות על הפוליטיקה המפלגתית ועל מנגנוני המדינה, על חוכמתם הבלתי-נדלית של בעלי ההון, מביאה אותנו לחיות בחברה שבה אנחנו כלי משחק במגרש לא לנו. נכון, אומרים לנו שאנו חיים בדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה אינה רק מקום שבו פעם בארבע שנים מצביעים למפלגות שאמורות לייצג את מגוון הדעות בקרב האזרחים. דמוקרטיה היא תפישת עולם שבה האזרח/ית הם הריבון והפוליטיקאים הם משרתי הציבור כולו. אזרחות אינה מנגנון של שלח ושכח, היא מעורבות מתמדת בקביעת פניה של החברה.

עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. משהו חייב להשתנות בדרך בה קובעי המדיניות פועלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

בישראל כולם שכחו זאת: המדינה, בעלי ההון ואפילו האזרחים. לאחר שנים רבות של התעמרות החליט חלק מהציבור כי די לו בהסתמכות על מערכת הלוקה בתפישה האידיאולוגית שלה, במעשיה ובתוצאותיהם, וכי יש צורך בפעולה ציבורית. בשלב זה נעשות פעולות בנושאים ממוקדים: יהיו אלו נושאים של מחירים וצרכנות, יחסי עבודה או דיור. אבל כל אלה מאותתים שמשהו חייב להשתנות בדרך בה פועלים קובעי המדיניות.

כדי שזה יקרה, המאהל של המוחים על מחירי הדיור צריך להתרחב ולא להיכנע לספינים שכבר התחילו בתקשורת. למשל, מירי רגב. ח"כית במפלגת השלטון שפעלה רבות כדי שנגיע עד הלום נעלבת כששופכים עליה כוס מים, ובעקבות כך טוענת שזה מאבק של השמאל הקיצוני. גם לשר השיכון אריאל אטיאס יש מה לומר ("האנשים מהאוהלים, לא מתאים להם ללכת לפריפריה"), כי הרי ידוע שהוא ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אלה שכחו שהם משרתי הציבור ולא אדוניו, וכאן תפקיד הציבור להזכיר להם מה מקומם במערכת.

כאשר מתבוננים במתרחש חשוב לא להפריד בין המאבקים השונים. למשל, ביום חמישי נכחו בעיר האוהלים בתל אביב גם הפעילים במאבק על המחירים, כיוון שהבינו כי מדובר במהלך כולל – לא רק במוצר כזה או אחר או מחיר כזה או אחר. אתמול נכחו במקום פעילי "שבוע הזעם" המתגבש. זהו מאבק אזרחי שנועד לבסס חברה אזרחית בעלת השפעה, כזאת שאינה מורכבת רק מעמותות הנותנות שירותים אלא מתבססת על ארגונים כמו איגודים מקצועיים (לא בטוח שההסתדרות תהיה חלק מכך), ארגוני צרכנים ואזרחים המתארגנים על בסיס עוולה מכל סוג.

יש ניסיון לצייר כל מאבק כמאבק פוליטי, בעיקר בין שמאל וימין; על הפעילים להבין שאכן כן – כל מאבק כזה הוא פוליטי, אבל לא בדרך שמנסים לצייר אותו. לא צריך להיבהל מהמלה פוליטי. בפוליטיקה חשוב מי קובע את המדיניות. אם עד היום הייתה זו המדינה, ובעיקר משרד האוצר על ההטיות האידיאולוגיות שלו ובעלי ההון, כעת קמים נשים וגברים מקרב הציבור ואומרים: אנחנו כאן! גם אנחנו קובעים, ואם לא תתחשבו בנו אולי תאבדו את מקומכם.

רון חולדאי מבקר בעיר האוהלים וחוטף שפריץ של מים, 14.07.11. לא לקנות את הסחורה המשומשת של הפוליטיקאים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

בכל נושא אפשר להציע סט של פתרונות. למשל מדיניות דיור הכוללת בנייה להשכרה ארוכת-טווח, דיור בר-השגה, בנייה ציבורית למשתכרי השכר הנמוך ולנזקקים לדיור שאינם יכולים לעבוד. בכדי שזה יקרה, צריכים קובעי המדיניות להבין שמלמול המילים שוק חופשי והיצע וביקוש אינו מדיניות.

אם אני מתבונן על כל המאבקים כעת, אני רואה ניסיון ליצור חברה אזרחית משפיעה. החוכמה תהיה להתמיד ולא לקנות את הסחורה המשומשת שמוכרים לנו, כי פוליטיקאים כמו פוליטיקאים יעדיפו את הדיבור על המעשה, ובעלי הון מעסיקים מספיק אנשים שתפקידם למסך את המציאות. נכון שזו התחלה, אבל יש לה לפחות פוטנציאל לשינוי מעמיק בדרך בה קורים פה דברים.

כנראה שיעניין אותך גם: