את הימין יש לאגף משמאל

"חוק החרם" פוער מחדש פצעים רבים בהוויה הישראלית. משום מה, הנטייה הכללית היא לדון בו כעוד סוגיה המפרידה בין "ימין" המלא שכרות של און וכוח ואשר בז לרעיון הדמוקרטי ככל ימין אחר בעולם, לבין "שמאל" שפוי החרד לגורלה של הדמוקרטיה ולדמותה של המדינה. דיון זה, ככל שיהיה נוקב, ענייני וכן, יש בו כדי להסתיר עדיין את המחלוקת המהותית בהוויה הישראלית.

למעשה, אבק הריב והמדון וקולות המתדיינים ושמותיהם המופיעים בעצומות המנוסחות בלשון משפטית, מבקשים להסוות את אותה מחלוקת בסיסית. רוצה לומר, שהמחלוקת בין יהודים המסתפקים במדינה בגבולות הקו הירוק לאלה המצדדים במדינה המעלימה את הקו הירוק, למעשה דוחה ומדחיקה שוב את הסכסוך ההיסטורי הפתוח בין עם יליד לעם מהגר, בין חברה פלסטינית מנושלת ממולדתה ומריבונה, ובין חברת מהגרים שניכסה לעצמה את הטריטוריה וכפתה עליה את ריבונה.

במישור הראשון של הדיון, נקרא לו הדיון הגלוי, לא קשה לצאת נגד חוק החרם מבית היוצר של הימין הלאומני החדש. לא קשה לקבוע שמדובר בחוק המנוגד לעקרונות חופש הביטוי. זאת משום שהוא בא לנטרל את היכולת של המתנגדים למפעל ההתנחלויות להשתמש בכלי אפקטיבי למימוש התנגדותם, קרי החרם הכלכלי. אלא שברובד העמוק יותר של החוק, מבקשים המנשלים האחרונים, קרי המתנחלים מעבר לקו הירוק לכפות מתן לגיטימציה למפעלם על אלה המתנגדים לו, בעיקר על צאצאי המנשלים הראשונים!

מצער לקבוע שיש בדרישתם זו מידה של צדק, אלא שהם נתקפו חוצפה ישראלית אופיינית בכך שהם מנסים לכפותה באמצעות חוק המנוגד לרוחה של ההוויה הישראלית שפרנסיה מעוניינים בה,  בעלת אוריינטציה "יהודית ודמוקרטית"! הנה באים המנשלים האחרונים ומטים את הכף לטובת האנכרוניזם של היהדות המכלה כל חלקה טובה במפעל המאוזן של הליברליות הישראלית.

ליברליות זו, שלא השכילה ליצור חוקה למדינה, מיהרה לבית המשפט בבקשה לפסוק במחלוקת חדשה ישנה. היעדר יסודות חוקתיים מעוגנים, יציבים ובלתי הפיכים למדינה יצר "פוליטיקה נזילה" או הסדרים זמניים בין הזרמים בחברה היהודית המהווה הגמון ריבוני במדינה. הסדרים אלו עיצבו את היחסים בין הזרמים שתמיד מצאו דרך להתאחד סביב קונצנזוס תורן, מעין מדורת שבט להתענג בחמימותה.

"שבת אחים" זו הופרה מעת לעת מצדה הימני של המדורה, כשהבולטת בהפרות היא רצח אמיל גרינצווייג שהתברר בדיעבד כחזרה גנרלית לרצח רבין. ובבוא העת, כשהכף נטתה לטובתו כמו שזה קורה כעת, הימין המיר את האלימות הברוטאלית בהפיכה אנטי דמוקרטית. הוא שובר עוד ימינה, מדמוקרטיה כמעט הסדרית לדמוקרטיה רובנית וכוחנית.

אלא שמעשה זה אינו זר לדמוקרטיה הישראלית שהייתה רובנית למהדרין בכל הנוגע למיעוט הפלסטיני היליד. דמוקרטיה שהצרה את צעדיו ואף גוננה על מחוללי האלימות השלטונית הרצחנית נגדו ביום האדמה ב-1976 ובאוקטובר 2000! והנה, דהירתו של הימין על גבי העיקרון הרובני, מכוון כעת אל מעוזיה האחרונים של הליבראליות הישראלית מבית מדרשה של האקדמיה, של החברה האזרחית ושל מערכת המשפט, שהיא היא ולא המחוקק ביקשה לכונן את עקרון חופש הביטוי כעקרון יסוד.

מה אפשר לצפות מבג"צ

לאור חוקי היסוד הקיימים, לרבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יבחן בית המשפט את חוק החרם בכלים הידועים, של מידתיות וסבירות. וישאל כדרכו, האם הפגיעה בחופש הביטוי באמצעות חוק החרם היא מידתית, והאם נוסח בדרך שתעבור את המשוכה של פסקת ההגבלה? וכאן, יבחנו את מעשה ידיו של המחוקק, סעיף אחרי סעיף, וידלגו בין ה"תכלית" של החוק לבין "לשונו". יהיו בין השופטים – בהנחה שההרכב רחב – כאלה שיעדיפו להעמיד את המחוקק על טעותו. ויהיו מי שיעדיפו ללכת עם המחוקק כמבטא את הריבון עם הערות אגב חשובות על התוכן של הדברים, ויהיו כאלה שיאשרו את הפגיעה האנושה הגלומה בחוק החדש כמיישרים קו עם ההקשר הפוליטי-חברתי השורר במקומותינו.

כלומר, סביר להניח שבית המשפט לא ישוש להתעמת חזיתית עם הממשלה והכנסת העכשוויות, ויעדיף להסתייג מסעיפים מסוימים בחוק ולא מעצם חקיקתו. הדבר נובע מהעובדה הפשוטה שחופש הביטוי אינו מעוגן באופן חד משמעי ונפרד כערך-על בלתי הפיך של הדמוקרטיה הישראלית, אלא באמצעות פסיקה ובמובלע, באמצעות חוק כבוד האדם וחירותו. סברה זו מתחזקת לאור ההיסטוריה של בית המפשט ופסיקתו לגבי התנהלות הרשות המחוקקת והמבצעת. עובדה היא שבית המשפט לא ביטל עד עכשיו חוק קיים למרות שחוקי יסוד נותנים זאת בידו, אלא הסתפק בהשגה על תקנות והחלטות שלטוניות או מטעם המחוקק והמליץ להפוך אותם.

אלא שהפגיעה כאן, כאמור, היא באזור רגיש של הליבראליות הישראלית שעליה הוטלה מלאכת הייצוג של המדינה בזירה הבינלאומית. פן זה של הסוגיה, כמובן, אינו סמוי מעיני השופטים. הם לבדם, הם ולא אחרים, יישאו בתוצאות יירוט הייצוג של ישראל בחו"ל באמצעות חוק החרם וחוקים אחרים בקנה הימין, תרתי משמע. הם לבדם, הם ולא אחרים, נושאים כעת על גבם את מלחמת הדמוקרטיה המחושקת בלאו הכי בלאומנות יהודית משיחית.

גם כאן, מלחמתם היא מעין "ייצוג" של מלחמה שהייתה אמורה להתרחש קודם. אותה מלחמה שהשמאל לא השכיל לחולל או שנרתע מלעשות. מלחמה עם יסודותיו הוא, עם הנרטיב שבפיו שלו. כי הימין של היום במידה רבה הוא שמאל של אתמול לפחות בכל הנוגע לפלסטינים אזרחי המדינה או ביחס לשאלה הפלסטינית בכללותה. הרי הדיון בבסיסו אינו החרם על התנחלויות ותוצרתן, אלא על עצם היות ההתנחלות שם. ומי שלא טרח ערב השבת, על מה ילין כעת?

זאת ועוד, כדי להחזיר את הדיון לשורשיו, צריך להגיד באופן ברור שלא ישתמע לשתי פנים: השמאל שהטיב למקד את הדיון בקו הירוק כחלק מהקונצפט של הפרדה בין העמים כדרך יחידה לפתרון הסכסוך, יצטרך להתמודד כעת עם מציאות שלא תאפשר עוד הפרדה או חלוקה כפי שמאותת  חוק החרם וחוקים אחרים שמצויים בהמתנה! תרחיש זה, הנחווה אצל השמאל דווקא כתרחיש אימים, הוא הוא המוציא את קצפם של נציגי שמאל זה כנגד חוק החרם, כי יוצריו מתכוונים למעשה לבטל את הקו הירוק, קרן המזבח של השמאל וסלע קיומו, אותו קו המפריד לשיטתם בין ישראל שפויה ודמוקרטית לבין ישראל ימנית, מתנחלת ומשיחית.

השאלה הפלסטינית נוצרה לא על-ידי חוק אלא באמצעות הכוח שכונן ספר חוקים כשר למהדרין בעיני השמאל. והנה בא הימין ומוסיף עוד חוק מתוקף הכוח. זוהי עוד הזדמנות לחזות ביכולתו של הכוח ליצור חוק ולא צדק! מעשה זה משבש לשמאל את תוכניותיו, אלא שהגיעה העת להגיד שתוכניות כאלה של הפרדה וחלוקה בלתי ישימות היום. אני מצפה משמאל אמיץ ולא רק ליברלי,  שיכיר במציאות המתהווה ויתאמץ לחזור מעבר לקו הירוק ותקופתו כדי לחשוב על אפשרויות יצירתיות של התרת הסבך מול הימין בנקודת כינונו.

שיח של לאומיות פוסט טריטוריאלית יכול להוות כיוון אחד. מאמץ להציע משטר אחד דמוקרטי מפותח בין הים לנהר יכול להיות עוד אופציה המשחררת לא רק מטבעת החנק של ימין דורסני, אלא גם מעול ההיסטוריה של הסכסוך. במילים אחרות, את הימין צריך לאתגר משמאל ולא מימינו, כפי שנעשה במקומותינו.