• logo-1
    מוות שקוף
    החברה הערבית ביפו מופקרת לגורלה
  • logo-1
    שמם הטוב
    מדוע הגנה על שמו הטוב של גבר אלים עדיין רלוונטית?

אל תרדו מהדשא, פרחחים

צעקת הפנתרים עודנה מהדהדת בין שיכונים לבתי פאר, בין עשירים לבין מי שידם אינה משגת. מחשבות על דרך הפנתרים השחורים ועל הצורך במחויבות אמיתית להליכה בנתיבי המהפכה המתמדת
מתן ישראלי

לא בכדי בחרנו לכנות אותה דרך הפנתרים. לא רחוב או סמטה, לא משעול או שדירה. דווקא דרך. דרך, קובע המילון, היא מסלול, ערוץ, נתיב, אורח, מסילה, כיוון, מגמה, מעבר, גישה, אמצעי, שיטה, אופן, מנהג, הרגל,נוהג, אופן התנהגות.

דרך הפנתרים השחורים, שכונת מוסררה, ירושלים

40 שנה עברו מאז יצאו לדרך. הפנתרים הזדקנו, האפירו, אך צעקתם עודנה מהדהדת בין שיכונים לבתי פאר, בין עשירים לבין מי שידם אינה משגת, אלה שדרכם ומסעם לא הסתיימו. כולם מאמינים בכך שצדקו הפנתרים. כולם מאמינים ורוצים שוויון. כולם יודעים ששוויון משמעו חופש – לחלום ולהגשים. אבל השוויון – מצרך נדיר בימינו.

גם אותה תדמית ואשליה שניסינו למכור לעצמנו (ואנחנו רוצים עדיין להאמין בה) לפיה החוק שוויוני, ספר החוקים חסר פניות ונציגי החוק הם גם דורשי צדק אך האשם הוא בבני האדם פנימה, ברשעותם או בחוסר הבנתם, שניתן לייחס אותו לעיתים לבלבול או לשגיאה אנושית, האחראים על עיוותה של כל חלקה בריאה – נופצה לאלפי רסיסים.

מחאתם של הפנתרים התמקדה בראשיתה בפערים שבין אשכנזים למזרחים, אולם בהמשך פנתה לדרוש שוויון כולל – לכל אזרח ותושב באשר הוא, ללא הבדל דת גזע ומין. בחרתי להביא קטע מתוך דבריהם- אך בהשארת מקום ריק בו ניתן למלא ולהוסיף את שמות הקבוצות והחלוקות החברתיות, כל אחד על פי מכאובי ליבו.

אמרו הפנתרים :

…אבל דופקים אותנו. עמוק. ואולי לא באופן ישיר. כי באופן ישיר יש שוויון במדינה הזו. אותנו דופקים באופן עקיף. באופן ישיר יש כאן שוויון : כל מי שמשיג ציון כזה וכזה בבית הספר מקבל מלגה, ואז הוא יכול להמשיך ללמוד להיות דוקטור או פרופסור. אולם באופן עקיף זהו שקר גדול כמו הים. יכול! מה זה יכול ?! יכול עם ההורים שלו לא בורים ומלמדים אותו את מה שהמורה אינו מלמד. או עוקבים אחר מה שהמורה מלמד. ויכול – אם המורים שלו, ובעיקר התיכוניים אינם סוג ב' או אינם עושים זאת כעבודה נוספת בערב.

הוא יכול אם ה______, אשר הם קבעו את הרמה, אינם בורחים מאותם בתי הספר בפרברים, כעכברים מאוניה טובעת, בהשאירם בו רק את ילדי העניים, את השחורים. הוא יכול – אם יש לו חדר, או לפחות חצי חדר, כמו לילדי ה_______ והוא לא צריך לישון עם חמישה בחדר ולהתעורר כשהוריו מייצרים את הילד הנוסף. הוא יכול – אם הוא לא צריך עוד לפני גיל בר מצווה לעבוד או לסחוב או לגנוב או לפרוץ כדי לקנות משהו חיוני, או להשיג קצת כסף כיס שה______ מקבל ביד רחבה ובשפע לאמר …

הוא יכול אם אבל היות שאין ואם... אז הוא לא יכול. סוף פסוק

והפערים, כידוע לנו, רק הלכו והתרחבו, הפכו לתהום עמוקה מאיימת. המחאות שצצות בימים אלו כמו פטריות בתוך נעל צבאית מעידות על כך שמשבר בפתחנו – וכמו לפני סופה גדולה מנסה כל בעל דעה או מאה לשמור על נכסיו. חובצי הגבינה, בעלי הדירות בתל-אביב וראשי התאגידים הם רק הראשונים בתור, שמחים על כל מחאה נוספת שעולה לכותרות – אולי עכשיו יניחו לנו. בהמשך ידרוש הציבור את ראשם של רבים, למעשה – את ראשם של כולם. את ראשו שלו.

כי הרי ידם של כולם במעל. שוויון, זה רעיון אדיר, אבל רק עד שזה מגיע לצלחת שלי. אני, שקופחתי, נלחמתי, הוחרמתי, בניתי, ייבשתי, כבשתי, ירשתי, חלמתי וזכיתי – את שלי עשיתי ביושר. כמה פינות עקפתי או ישרתי בדרך – אבל הרי זהו שם המשחק. ואלו הם חוקיו. צבירת רווח משמעה שיש מפסיד. צבירת הון(=מטרת המשחק) משמעה שיש המוני מפסידים.

או שאין עוגה

ובחזרה לפנתרים ולדרישתם, או כפי שניסח זאת סעדיה מרציאנו ז"ל : "…או שהעוגה לכולם, או שאין עוגה בכלל. " מסר פשוט וישיר, נוגע בנקודה בדיוק מירבי. האיום כאן הוא ברור ואינו מסתתר -הגיע הזמן לחשוב שוב על חלוקת העוגה. ולא מדברים כאן על פירורים ועל שאריות משולחן האדונים. חלוקה חדשה, בלי זכויות ראשונים ובלי תנאים מקדימים.

טקס הסרת הלוט ב"דרך הפנתרים השחורים" בשכונת מוסררה. מימין לשמאל - דני מרציאנו, יוסי קדמן, סולה, צ'רלי ביטון, שמעון לוי, איל תגר, רפי אוחיון צילום : יובל יאירי

אותם פנתרים שיצאו משכונת מוסררה, פרצו מבעד אלמוניות ההזנחה וההדרה, דרשו את שלהם וידעו לצעוק ולהפעיל כוח כשהיה צורך בכך. הסמטאות להן קראנו "דרך הפנתרים השחורים" היו עלומות שם גם הן עד לא מזמן. חשוב להבחין שכולן נועדו להולכי רגל, לא למכוניות בזבזניות ונהגים נחפזים.

בכוונה לא קראנו סמטה אחת על שם צ'ארלי או ראובן, סעדיה או קוקו. מלכודת האגו המוכרת, קרב ממנו לא ניתן לצאת עם כל שיניך בפיך, מלכודת שבהמשך גם הרסה את הפנתרים, הפרד ומשול, הלשנות וסכינים שנשלפים לחיסול חשבונות. וכשיש מה להפסיד, אפילו אם מדובר בפירורים – מתחדדים הסכינים.

המעשה שעשינו דרש מידה מסוימת של כוח וחוצפה – וכאן המקום לציין, שמעולם לא פנינו לרשויות המוסמכות בכדי לקבל את הסכמתן על השמות החדשים. לא פנינו לוועדת שמות או לפקיד אחראי זה או אחר. דאגנו ליידע על הדברים רק לאחר שההחלטה והבחירות נעשו. ההחלטה לקבוע עובדות בשטח לא התקבלה על דעת עצמנו, אמנים תמהונים : ידענו שאנחנו לא עומדים כאן לבד – מאחורינו עמדה קהילה שלמה, שכונה, וכמובן – הפנתרים.

לפעמים עוברות 40 שנים, דור מדבר מתחלף בדור X,Y או סלולר, אך האוחזים בסכין החלוקה הם עדיין אותם פרצופים לבנים מדושני עונג, חנוטים בחליפות יוקרתיות. נתנו לחתול לשמור על השמנת – והוא הפך נמר כשרק ביקשנו ממנו לק. כך, האוחזים בסכין לא הוזמנו לטקס. לפחות לא באופן רשמי.

מבין השורות מבצבצת לה מחשבה אוטופית (תאמרו שאני תמים): שוויון הרי אינו קיים, לא בנו ולא בטבע. כל אחת ואחד שונה במידותיה, באופיו ובקלפים שקיבלנו. אפילו איזון כבר נשמע מופרך, כאשר הטבע בכבודו ובמורכבותו נשדד, הובס והפך למשאב. למה לאזן כאשר אפשר לנצל, למקסם רווח?

וכאן חוזר עניינה של הדרך –דרך שאין צועדים בה לנקודה מסוימת וידועה* – אלא מתוך מחויבות להליכה עצמה, לעצם היות בדרך. מהפכה אמיתית היא מהפכה מתמדת, שלא נרדמת על שמריה יחד עם שומריה.

יאמרו הקוראים – אז מה אתה מציע? מהי הדרך?

"אם תפגוש את הבודהה בדרך, הרוג אותו!"

אין כאן תשובות קלות ומשנות סדורות – וגם את בודהה טרם פגשתי. כולי תקווה שבתקופה חשוכה שכזאת, למרות שלעיתים נדמה שערפל הקרב ומסכי העשן מונעים מאיתנו להבין האם יש דרך, עודני נמצא בקרבתה. גם אם מדובר במעגל ואנו חוזרים על אותו תקליט היסטורי שוב ושוב, כשאותה שריטה ישנה מקפיצה את המחט בפזמון.

מהפכת הפנתרים גוועה בזמנו בזכות פתרונות מוכרים: את מקצת המובילים קנו בנזיד בשר והשאר רבים עד היום על השאריות. את השכונה שיקמו בכדי למכור למרבה במחיר, יש פנתרים שאף הפכו לכרישי נדל"ן. אחר כך פרצה מלחמה שדרשה את קורבנותיה וחזית פנימית שקטה ותומכת. ואת השיכונים? טוב, אין מה לעשות, את בעיית השיכונים נפתור בהמשך הדרך.

רבים הסיכויים שגם את המהפכה התורנית, מחאה של ליל קיץ, ישקיטו בהקמת שלל ועדות עם מכובדים וכיבודים. או שנצא למלחמה באויב הנורא. או שיגיע החורף וכולם יצטנפו מתחת לשמיכות העבות (בכל זאת, אנחנו לא איסלנד). אבל אולי לא. אולי אחרי 40 שנה הגיע הזמן לחדש את הקריאה. כי מה שברור היום לכלהוא שאנחנו לא חופשיים עד שלא כולם סביבנו חופשיים.

כאן ראוי לומר שגם מרבית האמנים, שפעם היו חלק ממאבקים חברתיים' מכרו את עצמם בעבור נתח לא-מובחר והזכות לעטר את דפי ההיסטוריה ברפרודוקציות און-ליין. בכדי לשבת במועדון הסילון צריך להסכים עם חוקיו ודרכיו. ודרך זו היא אחת: הצלחה שווה כסף שווה עוד יותר כסף. כמה אמנים אנו מכירים שלא שינו את מחיר עבודתם ואורח חייהם ברגע שהזרקור הופנה אליהם? האם ניתן בכלל לצפות או לדרוש ממניה שהונפקה שמרצונה ומבחירתה שלה תשמור על ערך קבוע, תתנגד לטבעה ?

סמטת הלא נחמדים. צילום: יובל יאירי

מוסררה נמצאת היום בתור הזהב המחודש שלה: בתי הפאר חזרו להדרם, קומות נתווספו ודיירים וקבלנים נלחמים על כל מטר רבוע. האמנות פורצת מהחללים הלבנים לרחובות וכל בית שביעי הופך גלריה. אך התפרים שכה עמלו לקבור ולהסתיר עומדים לפרוץ, השכנים החייכנים מהצפון מסירים את הכפפות, לא רחוק היום שאפילו הביצה תחזור לבעבע מתחת לכביש מספר אחד.

דבר אחרון: מלבד דרך הפנתרים השחורים הוספנו גם את "סמטת הם לא נחמדים", ודיוקן של גולדה לצידה. היא התווספה מסיבה פשוטה – חובה עלינו לזכור שהחלוקה בין לא נחמדים ונחמדים עודה קיימת. וחשוב לזכור שאנחנו הם אלה היוצרים אותה. לכן עלינו גם החובה למרוד בה, לשנות אותה. הרי כולנו נחמדים, לא?

הכותב הוא אמן וממקימי פרויקט מוסללה

אאא
*חשוב לציין שהדרך מובילה אל הגינה הקהילתית מוסררה – אותה הקמנו, כקהילה, במטרה ליצור מרחב משותף חדש לשכונה שבה כל המרחבים היו צבועים ומסומנים בדגלי הקבוצות השונות וסכסוכי העבר.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. א.ב.

    נזל לכם המלט בצדדים.

  2. פיצי

    הדרך היא: דור האינטרנט הקוטג' והאוהל צריך לקיים באינטרנט סמינר רעיוני שרבבות ישתתפו בו השתתפות מלאה. עליהם להציע דרך ! במהלך הבירור יהיו הצבעות על רעיונות ועל מי שמציע . בסוף הבירור צריכה להמצא דרך וגם מנהיגות חדשה שתוביל את דור האינטרנט ללב הפוליטיקה ותכבוש אותו. רק מלב הפוליטיקה אפשר לשנות ולבנות חברה יותר שויונית ויותר צודקת. פוליטיקה היא לא מילת גנאי! בבירור הרעיוני ישתתפו רק מי שיזדהו בשמם ותפסק הטוקבקיה האנונימית המבזה.