לדוד נאג'ים אין טוויטר

המהפכה מתחילה בשיר, לא באינטרנט: הרבה לפני שהמציאו את הרשתות החברתיות, לימד המשורר אחמד פואד נאג'ים את מצרים שהשחרור הלאומי, הכבוד הלאומי והצדק החברתי מוכרחים ללכת יד ביד עם חירות ודמוקרטיה. "הגיעה שעתנו והחלנו לצעוד"
תאמר מסאלחה

רבות דובר על תפקידן של הרשתות החברתיות פייסבוק וטוויטר בפריצתו של אביב המהפכות בעולם הערבי. רבות גם דובר ועוד ידובר על המרחב המקוון, שהביא חירות ושינוי סדרי עולם למקום שכבר רבים ויתרו עליו. היו אפילו מי שכתבו מחקרים עבי כרס וחשיבות עצמית, כאלה שניסו בהצלחה מרובה בעיני עצמם להסביר בצורה מדעית מדוע שינוי כזה איננו בר השגה או אפשרי באזור חשוך מוסר ושכל ישר, כפי שניחנו בו אנשי האור והקדמה בארצות המערב (מעניין אותי לדעת מה הם עושים בספרים אלה כעת? ומה עושים עם יומרה מגוחכת וגזענית זו לאחר שהמציאות השתנתה בין יום ולילה?)

המהפכה אינה ביטוי לטכנולוגיה, אלא לרוח האדם. צילום: cc by-rouelshimi

בדיון המתקיים היום על הרשתות החברתיות ותפקידן המהפכני, קיים בעיניי ממד מגוחך ומסוכן כאחד. סכנה זו אינה נובעת מעצם השיח על חשיבותן של רשתות אלה והמקום שתפסה הטכנולוגיה בהצלחת המהפכות, אלא מההנחה הגזענית והאטומה הגלומה בו: ההנחה שהטכנולוגיה הזאת איננה רק עניין של כלי או אמצעי, אלא נתפסת לכשעצמה כמחוללת ערכים אנושיים של ממש; ערכים שצמחו ללא שום קשר לכוונתו ולתודעתו של האדם המשתמש בה.

בעזרת דיון זה על "הטכנולוגיה המערבית", קיבלו הערבים שוב את התפקיד הפאסיבי בשינוי ההיסטורי שמתחולל אצלם. אם נחמיר בהערכתנו, אז לפחות נאמר שהיה עליהם לחלוק את תפקיד הגבורה עם המערב או עם הטכנולוגיה המערבית בעשיית ההיסטוריה שלהם עצמם. אלא שהעולם או המערב התעניין יותר בשיח שלו על הרשתות החברתיות כ"סוכנות שינוי" מאשר באדם המחולל את השינוי, האדם כמגדיר את השימוש בטכנולוגיה זו או אחרת ויוצק תוכן לתקופה, לסביבה ולאמצעים שאיתם ובתוכם הוא חי ופועל.

הדיון ייחס לטכנולוגיה המערבית את סיבת ההתקוממות, ושכח שרבים מהערכים שבגינם מתחוללת מהפכה זו קשורים בהתקוממות כנגד אותם ערכים דכאניים שהיה למערב חלק בקידומם ובשימורם.

עאמי אחמד

מהפכה, לעניות דעתי, איננה שאלה טכנולוגית או לפחות לא רק שאלה טכנולוגית. אילו הייתי צריך לייחד סיבה אחת ויחידה למהפכות, הייתי אומר שכל מהפכה בהיסטוריה מתחילה בשיר. לא תמיד חייב זה להיות שיר אחד מסוים, משורר כזה או אחר אפילו שפה כלשהי. אני מדבר על שיר כסוג של המשגה פואטית ליסודות הקיום האנושי, ליסודות חוסר הנחת האנושי מן המצב הקיים.

המהפכה מתחילה בסדרה של פרגמנטים אסתטיים לא-רציונאליים, התופסים את המציאות על כל מורכבותה, מכאוביה ותחלואיה במספר שורות בודדות, בדימוי בודד שבעזרתו היא ממשיגה את רוח התקופה, ואת ציפיות הבריות החיים באותה תקופה.

כאלה הם שיריו של המשורר העממי המצרי אחמד פואד נאג'ים, ששיריו תארו את מצב האדם המצרי והערבי הפשוט והמדוכא. סיפור שסופר מאז תקופת המלך פארוק והשלטון הקולוניאלי על ארצות ערב ועד לתקופת ג'מאל מובארק ומהפכת "מידאן אל-תחריר". הרבה כתרים נקשרו לנאג'ים, ביניהם "המשורר הגס" או "המשורר חסר התרבות" כפי שכינה אותו סאדאת, וגם "משורר הגגות", "משורר השמאל", "משורר החשיש", "המשורר חסר הפואטיקה" או "אבי האומה ונביאה". אך בדרך כלל אנשים היו קוראים לו בפשטות "עאמי אחמד", כלומר: דוד אחמד.

אחמד פואד נאג'ים (משמאל) והזמר העיוור שייח' אימאם. כונה "המשורר חסר התרבות" ו"משורר החשיש"

נאג'ים נולד בשנת 1928 למשפחה כפרית במחוז אל-שרקייה שבמצרים, אחד מבין 17 ילדים שלא נותרו מהם אלא שישה. אביו עבד כשוטר בתקופת האנגלים, ולאחר מותו בגיל צעיר נשלח נאג'ים לאל-זקאזיק, לדודו שמסר אותו לבית יתומים. שם הכיר את הזמר המצרי המפורסם עבד אל חלים חאפיז. את החניכה הפוליטית שלו קיבל נאג'ים בכלא, שם התחבר לחוגי השמאל הערבי והחל לפרסם את שיריו. שירים אלה הקנו לו במהירות פרסום – כשהוא עדיין מאחורי סורג ובריח.

לאחר ששוחרר, עבר להתגורר בשכונת העוני "ח'וש קאדם" שבקהיר (בתורכית: הרגל הטובה או הברוכה) שם הוא הכיר את הזמר העיוור שייח' אימאם שעתיד להלחין לו את רוב שיריו. שיתוף פעולה זה הניב מספר אדיר של שירים פוליטיים וחברתיים וגם צווי מעצר ותקופת כליאה ממושכות, שירים שהיוו את הממד האסתטי העממי של תנועות השמאל הערבית והמצרית.

מתחילת דרכו היה נאג'ים משורר השוליים, שבעט והעליב בשם האדם המצרי הפשוט את כל מי שנתפס בעיניו כאחראי למצב הקיים. את הביקורת שלו ניתן לחלק לארבעה תחומים עיקריים: ביקורת כנגד השלטון, בעיקר בכל מה שקשור בהיעדר החירות והדיכוי; ביקורת חברתית כנגד חוסר הצדק החברתי, הניצול והעוני כמו גם נגד הפיגור התרבותי, הכלכלי והחברתי ששרוי בתוכם האדם הערבי והמצרי; ביקורת נגד המערב והשייכות למערב; ושאלת פלסטין.

הוא הושפע רבות ממשוררים ערבים ולא ערבים, כגון עבד אל-והאב אל-ביאתי, לורקה, מקסים גורקי ונאזים חיכמת התורכי, שאת השפעתו העמוקה ניתן לראות בנושאים הפשוטים היומיומיים בהם בחר. שיריו נעים בין גסות המושפעת מקללות הרחוב והציניות הארסית מלאת ההומור המצרי המשובח, שהפנה כנגד מושאי הביקורת שלו (על כך נכלא שנים ארוכות בתקופת פארוק, נאצר וסאדאת) לבין רכות לירית המכוונת לאיש הפשוט, למצרים האם, לשדה הפלחה, לנילוס, לפרחי היסמין, למצרים כאשה פלאחית שחומת עור וקשת יום.

שיריו מלאים במחוות לעובדי בניין, סטודנטים, עובדי מפעלים, אסירים, עובד כפיים עשוק שמעשן סיגריה, לוחמי חירות פלסטינים, צ'ה גווארה, הו-צ'י-מן וג'מאל עבד אל נאסר שאהב וכעס עליו באותה מידה. הוא תמיד כתב על כל אלה בדיאלקט המצרי המדובר, בשפה עממית.

נאג'ים הבין בשיריו מה שהבינה הלאומיות הערבית אחרי ניסיון מר של יובל שנים. הוא הבין שהשחרור הלאומי, הכבוד הלאומי והצדק החברתי מוכרחים לבוא עם חירות ודמוקרטיה. שיעור שרק לאחר תקופת סאדאת והאחים המוסלמים ומובארק יתחיל להתחדד אצל השמאל הערבי, כמו אצל איש הרחוב: אי אפשר להפריד בין צדק חברתי לדמוקרטיה, בין כבוד לאומי לכבוד חברתי.

נאג'ים היה נביא המהפכה, הוא היה המהפכה עצמה. אך איש לא הבין זאת, אפילו לא הוא עצמו. בראיון שנתן לאל-ג'זירה בתקופת המלחמה על עזה, נשאל האם הוא חושב שלשירה הפוליטית יש תפקיד בחברה. דוד פואד הזקן והרוטן השיב בשלילה. "המשורר היום הוא איש חסר מעמד וחשיבות, לא כמו שהיה פעם אצל משוררי העבר הערבים!" כמה שהוא טעה! אך מצד שני, כאלה הם נביאי האמת, הם צודקים לגבי כיוון ההיסטוריה אך תמיד טועים לגבי השפעתם עליה.

בנה את ארמונותיך! / אחמד פואד נאג'ים

בנה את ארמונותיך במקום החווה
בזיעת אפינו ועבודת הכפייה
את המסבאות הצמד למפעלים
ואת הכלא הצב במקום הגנים.
שלח את כלביך אל הרחובות
ונעל אותנו מאחורי סורגים.
מנע מאיתנו שינה במיטות
מרוב שינה לא ידענו,
מהי תשוקה עוד.
והכבד את ידך על מכאובנו
מציאות הקיום עולבת לנו בפנים
וידענו מי הוא סיבת פצעינו
הכרנו את עצמנו
ונפגשנו יחדיו
פועלים,
פלאחים
וסטודנטים
הגיעה שעתנו והחלנו לצעוד
בדרך שאין בה חזרה
והניצחון קרב מול עינינו
והניצחון קרב לידינו
הניצחון קרב לידינו!

בימים שבהם פרצו המהפכות אחת אחרי השנייה בתוניסיה, מצריים, בחריין, תימן, סוריה, לוב, וכן הלאה, לא יכולת להסתובב בשום מקום אמיתי או מקוון שלא נשמעו בו שיריו של אחמד פואד נאג'ים. שיריו היו רשומים על קירות שכונות העוני וקירות משרד ביטחון המדינה, משרדי הפנים וכן על קירות הפייסבוק והטוויטר.

נאג'ים טווה את סיפור המהפכה לפני שנים רבות, עוד לפני שהיה קיים אינטרנט בכלל, וכל מה שהיה על העם לעשות זה לבצע את מה שהוכתב לו על-ידי נביא האומה, משורר העליבות וגגות שכונות העוני. כל מה שהיה עליו לומר זה "נעשה ונשמע, דוד אחמד." ואכן, זה מה שקרה.

המהפכה לא הייתה טמונה בפייסבוק או בטוויטר, אלא בעצם העובדה שבמרחב המדומיין הזה הייתה תודעה אמיתית של רוח העם ותקוותיו, קירות מקוונים רוויים בשיריו של אחמד פואד נאג'ים. ואולי הם תמיד היו שם, אפילו בטרם היה מרחב חברתי זה אפשרות בת-קיימא.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור ק

    "לאחר שהמציאות השתנתה בין יום ולילה" – המציאות השתנתה? במצרים שולטת חונטה צבאית. לכאורה, פחות מושחתת ויותר סימפטית משלטון מובארכ. אולי. אבל דמוקרטיה אין כאן. בסך הכול שלטון דקטטורי אחד הוחלף בדיקטטורה אחרת. זה כבר קרה במצרים בעבר, אין כאן שום חידוש.

  2. נעם לוי

    תנסה להיות קצת פחות צפוי מראש. כלומר קצת פחות על תקן טרול טוקבקיסט ימין המגיב מהמותן. לא הייתה יציאה המונית לא-אלימה ברובה לרחובות שהסתכנה בדיכוי אכזרי אפשרי מצד המשטר למרות שאיש ב"מערב הנאור" לא צפה זאת כי הרי "אין שם מנטאליות דמוקרטית"? לא הייתה בכל כלי התקשורת גישה של אם זה קרה אז זה בזכות "אמצעי טכנולוגי כזה או אחר"? היינו התמקדות בפייסבוקיידה ולא במטריה האנושית שבחרה לפעול בכיכר ממש כפי שבחרה?
    חוצמזה את המאמר כמובן קראת עד סופו נכון? אז מה לא הבנת בחלק הזה:"נאג'ים הבין בשיריו מה שהבינה הלאומיות הערבית אחרי ניסיון מר של יובל שנים. הוא הבין שהשחרור הלאומי, הכבוד הלאומי והצדק החברתי מוכרחים לבוא עם חירות ודמוקרטיה. שיעור שרק לאחר תקופת סאדאת והאחים המוסלמים ומובארק יתחיל להתחדד אצל השמאל הערבי, כמו אצל איש הרחוב: אי אפשר להפריד בין צדק חברתי לדמוקרטיה, בין כבוד לאומי לכבוד חברתי."

  3. דרור ק

    אחד העקרונות בדמוקרטיה הוא שצריך להקשיב בסבלנות לדעות מנוגדות לדעתך. כדאי לאמץ את העיקרון הזה עוד לפני שמדברים על הדמוקרטיה עצמה.

    לעצם העניין – הכול טוב ויפה, אבל איפה הדמוקרטיה הזאת? אז אנשים יצאו לרחובות, אוקי, אבל התוצאה היא חונטה צבאית וקריאות לצאת למלחמה בישראל. בשביל זה צריך מהפכה? בשביל זה צריך להתייצב מול כדורי הרובים? האם אתה רואה תנועה דמוקרטית רצינית במצרים או שאתה רואה ממשאלות לבך? הלוואי שתהיה דמוקרטיה אמיתית במצרים. בינתיים היא לא נראית באופק. להתעלם מהמציאות לא יועיל לאף אחד.

  4. נועם א"ס

    דרור ק הוא העיוור מהאגדה ההודית האוחז בזנב הפיל וקורא: "הפיל הוא חבל!"
    אומרים לדרור ק: "המהפכה מתחילה בשיר" ודרור ק עונה: "במצרים שולטת חונטה צבאית"
    אומרים לדרור ק: "פרגמנט של יופי לא-רציונאלי, התופס את המציאות על כל מורכבותה" ודרור ק עונה: "בדמוקרטיה צריך להקשיב בסבלנות לדעות המנוגדות לדעתך"
    סרוונטס בכבודו ובעצמו בא לדרור ק ואומר לו: "להיות יותר מדי מעשיים זה טירוף. לוותר על חלומות – זה בוודאי טירוף. מטורף מכל: לראות את החיים כפי שהם, ולא כפי שהם צריכים להיות!"
    ודרור ק עונה: "להתעלם מהמציאות לא יועיל לאף אחד. חונטה צבאית וקריאות לצאת למלחמה בישראל. בשביל זה צריך מהפכה?"
    דרור ק אוחז חזק בחבל שבידו, וכשהחבל מחרבן הוא אומר: "חבל מאוד משונה: יש לו צורה של חבל, אבל ריח של חרא".
    תודה לתאמר מסאלחה על אחד המאמרים הכי יפים, מעמיקים ומדויקים שקראתי לאחרונה.

  5. דרור ק

    על מי בדיוק ה"חבל" או זנב הפיל שאתה מדבר עליו מחרבן? מי פה בדיוק לא רואה את הפיל? מותר לחלום, אדרבא – תחלום ותשאף, אבל אל תתעלם מהמציאות. בינתיים מה שאני רואה פה זה שמשיר עושים דמוקרטיה, או אם תרצה להמשיך בדימויים: ממששים זנב של עכבר ומדמים לחשוב שזהו זנב של פיל.

    למודי ניסיון אנחנו – ב-1917 הפילו ההמונים ברוסיה את שלטון הצאר הדכאני. האם באה דמוקרטיה לרוסיה? להפך. המשטר שם נעשה עוד יותר דכאני ועוד יותר רצחני. גם היום אחרי נפילת המשטר הבולשביקי המצב שם לא מעודד במיוחד ורוחות הדמוקרטיה עדיין אינן מנשבות שם. ותאמין לי – יש שירים נפלאים ברוסית על דמוקרטיה. גם בפרסית יש רפטואר לא קטן של שירי דמוקרטיה וחירות. ב-1979 הפילו שם את שלטון העריצות של השאה והקימו ממשלה זמנית דמוקרטית. היא לא הצליחה לשרוד אפילו שנה. ניסיון לרפורמות דמוקרטיות בעשור החולף דוכא באכזריות שהגיעה לשיאה בשנתיים האחרונות.

    במצרים אפילו לא ניסו להקים ממשלה זמנית דמוקרטית. גם רפרטואר השירים בערבית-מצרית על דמוקרטיה נשאר דל למדי. נכון, צעירים יצאו באומץ לרחובות לדרוש שלטון נקי משחיתות, אבל מזה נשאר מעט מאוד. מה שיש בפועל זה חונטה צבאית, אלימות נגד קופטים ומיעוטים אחרים וקריאות לצאת למלחמה בישראל. זאת מציאות שכל ניסיון להסתיר אותה במילים יפות וחלומות הוא חטא חמור.

    בוא נשים את הרומנטיקה בצד – מי שמדבר כאן על מדינה יהודית-ערבית משותפת, מתעלם מהעובדה שסודן זה עתה התפרקה לשתי מדינות כי הדרום הלא-ערבי נואש מהאפשרות לשתף פעולה עם הערבים בצפון. עירק התרוקנה לאחרונה מאחרוני הנוצרים בעקבות התנכלויות חוזרות ונשנות של מוסלמים, ומוסלמים סונים ושיעים טבחו שם אלה באלה בלי רחם. במצרים הקופטים עברו ממצב של דיכוי למצב שבו הם חוששים לחייהם. השיח הפוליטי במדינות ערב, עדיין נשמע כמו השיח הפוליטי באירופה ערב מלחמות העולם: בוז למיעוטים, התלהמות בכל הקשור לסוגיות טריטוריאליות. אולי יום אחד עוד תשתרר דמוקרטיה בעולם הערבי. הלוואי.