• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סססעאמק, נמאס

רוח העמימות ששרתה על הפגנת הענק במוצ"ש מוכיחה שמהפכה אמיתית צריכה להעז: להפסיק לפחד מהקשר בין חברתי לפוליטי, להציב דרישות חד משמעיות לנבחרי ציבור, להשתמש ברטוריקה עשירה בידע. מהפכה אמיתית מוכרחה להפנות אצבע משולשת כנגד הסדר הקיים
טליה ברנשטיין

בערב שבת צעדתי בהפגנה שיזמו מארגני שדרת האוהלים בתל אביב. בעודי מפלסת את דרכי בין המוני הצועדים – מדירתי השכורה בדרום תל אביב לכיוון כיכר הבימה – נמלאתי התרגשות לנוכח האווירה המיוחדת ששרתה סביבי. רבבות התאספו על מנת למחות ולדרוש את זכותם הבסיסית לקורת גג במחיר סביר.

תחת מטריית "דיור בר-השגה" התאספו ובאו מפגינים שביקשו למחות על עוולות נוספות ואקטואליות לא פחות – מחאת הרופאים, מחאת העובדים הסוציאליים, ומחאת ה"סססעאמק, נמאס", שעל אף שאינה ממוקדת מתמצתת בשתי מילים את התחושה הכללית הרווחת בציבור בישראל.

פגשתי את חבריי בפינת מרמורק והבעתי פליאה – הדוגרת בקרבי החל מתחילת המאבק הראוי לפני כשבוע וחצי – על כך שאין במחאה נקיטת עמדה פוליטית מספקת. חבריי שכנעו אותי שההימנעות המכוונת היא לטובת המאבק ולטובת האנשים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין של אי-הסכמה מוחלטת, אמרו, ולא ניתן לאגד סביבו את כל קצוות האוכלוסייה. יתירה מזאת, השלטון משמר את אי-ההסכמה על מנת שיוכל להמשיך לשלוט.

מהפכה של העם, הנלחם בממשלה, שמה לה למטרה לעקוף את המניפולציה הפוליטית וליישר קו בין כלל האזרחים. סביב הסכמה כזאת, ניתן לפעול באופן יישומי ואפקטיבי על מנת ליצור שינוי. שוכנעתי. שמחה ומשולהבת על היותי חלק מעַם, ועוד עַם שנלחם מלחמת חורמה בממשלתו הנבחרת, המשכתי לצעוד בגאווה לכיוון רחבת מוזיאון תל אביב. שם, חשבתי, אשמע את נאומיהם חוצבי הלהבות של חיילי המהפכה.

הפגנת ה-23.07 בתל אביב. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

הצעדה הייתה צפופה ונמנו עמה פעילים של ארגוני מחאות כאלה ואחרות, שהשמיעו סיסמאות מסיסמאות שונות: "העם דורש צדק חברתי", "תנו לנו חדר כדי שנוכל ללמוד בשקט", "מה התשובה להפרטה? מ-ה-פ-כה", והמבריקה מכולן ומכל מקום הפרובוקטיבית מכולן – "שרה אל תדאגי, ביבי גם דופק אותי".

קבוצות-קבוצות צעדו רבבות המפגינים מאחורי המגאפונים הצווחניים, ואף על פי כן לא חשתי בהתרגשות השמורה ל-מהפכה. כולם היו באמת מאוד מנומסים ונחמדים ואפילו דיברו יפה לשוטרים סביבם. לפתע הבחנו, חבריי ואני, בשלט: "המסר שלי מורכב מדי בשביל שיהיה כתוב על השלט הזה". אוקיי, חשבתי: משעשע, אולי. מעניין, נניח. מתוחכם, נו טוב. רענן, אה, מהפכני, ממש לא. בהמשך הבחנתי באחד, משולהב עד שורשי השיער, צורח במלוא גרונו כאחוז טראנס – "בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה בלה, בלה בלה" בקצב המונוטוני השגור של הסיסמאות שנשמעו מסביב. בלה בלה בלה צעק האזרח. משעשע? מעניין? מתוחכם? רענן? הכול חוץ ממהפכה.

אמנם אנשים יצאו לרחובות כי סעמק, נמאס. לא מבוטל בפני עצמו. אמנם, זה "האירוע נקודה. הכי נקודה. חשוב נקודה. שקרה נקודה. בישראל נקודה". בסיסמה לקונית ומעוררת אנטגוניזם זו טרחו מארגני האירוע לשווק את ההפגנה מעל דפי הפייסבוק שלהם. אבל בכל זאת, חשבתי לעצמי, מדוע אותו אחד משולהב אינו מצית את השלהבת שלו בתוכן קונקרטי? מדוע הזעם שלו אינו מופנה כלפי מישהו או משהו ספציפי?

מחאה שאינה מאורגנת מסביב למסר חד-משמעי, ברור וישים, ונמנעת במכוון מנקיטת עמדה פוליטית במקום שבו הקיום החברתי אינו יכול להיות מנותק מהקיום הפוליטי – הפרדה מיושנת ופחדנית כשלעצמה – הופכת במהירות להפגנת בלה-בלה-בלה. האם המסר קליט מספיק?

המסר שלי מורכב מדי והמחאה הופכת למחאת בלה בלה. צילום: ט.ז.

עדיין משולהבים, מזיעים, דביקים אך מרוצים, הגענו לכיכר המוזיאון והתמקמנו מול המסך הגדול. הכיכר כבר הייתה מלאה מדי מכדי להשתחל לקדמת הבמה, ואולי טוב שכך, באמת הגיעו הרבה מאוד אנשים. "תעלו כבר את האמן", צעק החבר שלצידי. נו באמת, התל אביבים האלה תמיד מאחרים לכל מקום. הדוברת הראשונה לא הצליחה ללכוד את תשומת הלב. המארגנים לא ציפו לכמות כה גדולה של אנשים, וההגברה הייתה גרועה ולא מספקת. לקראת הדוברת השנייה השתרר שקט שלווה בציפייה מסוימת. אל הבמה עלתה דפני ליף יוזמת המחאה, משתכנת האוהל הראשונה, המנהיגה.

ליף התקשתה לפתוח במילים. ביד רועדת היא אחזה בדף נייר – שעל תוכנו עמלו קרוב לוודאי היא וחבריה היוזמים בימים האחרונים – וחייכה במבוכה לקהל העצום שציפה למוצא פיה. כשהתחילה לדבר סוף-סוף היא היססה והתביישה, אין ספק שהמבוכה היתה גדולה ואולי גם ההגברה הלקויה עשתה את שלה, מכל מקום היא לא הצליחה להחזיק את הקהל. המתרגמת לשפת הסימנים שעמדה לצידה הפגינה כריזמה גדולה יותר.

אך כל זה לא היה מוביל לתחושת הפספוס, ההחמצה, והריקנות המוחלטת שהורגשה באוויר אם ליף היתה אומרת דברי טעם. כלומר, אילו היתה מציעה הצעות פרקטיות, תוכניות ישימות, אפילו אם רק הייתה מונה אחת לאחת את אינספור העוולות החברתיות בישראל. אך ליף, והדוברות אחריה – הבחירה המודעת בנשים דוברות ראויה לציון – לא הצליחו לצקת תוכן קונקרטי, ממשי, אמיתי, לזעקה החברתית שבשמה הן עלו לבמה. גרוע מזה, ליף פנתה לנבחרי הציבור ואמרה שהם צריכים לבוא עם הפתרונות כי זאת העבודה שלהם ולא שלה. גול עצמי, אאוץ'.

האם יוזמת המהפכה, מנהיגת הדור הצעיר, בחרה להחזיר את השרביט לממשלה? האם המהפכה שזה עתה נולדה כבר מתבכיינת וזועקת לעזרה מהממשלה. הצילו! או שמא מהפכה כשמה כן היא, הופכת סדרי שלטון, מערערת על הקיים, באה בתביעות, מאיימת על נבחרי הציבור ומפנה אצבע משולשת כנגד הסדר הקיים? מדוע לא הוזכרו החוקים האנטי-דמוקרטיים שעברו תחת שלטונו של נתניהו, בין השאר האיום בחוק הוד"לים?

מדוע לא הציבו הדוברים/ות דרישות חד-משמעיות כגון בניית יחידות דיור המיועדות למעמד הבינוני-נמוך? פיקוח על שכר דירה? הצעת חוק האוסר על קניית דירות להשקעה? הפשרת קרקעות לבנייה? הצפת השוק בדירות לקנייה ולהשכרה? ניסוח חוק המחייב כל קבלן של דירות יוקרה להקצות דירות להשכרה ולקנייה המיועדות למעמד הבינוני/נמוך? מדוע לא נשמעו מחאות על הזוועה הניאו-קפיטליסטית המאיימת על צביונה הסוציאלי-עאלק של מדינת ישראל? מדוע לא נקראו קולות לשינוי שיטת המיסוי, ליצירת חוקי עבודה?

זהו אינו כתב אישום נגד דפני ליף. It's not about her  – זה הסיפור של כולם. "מהפכה" דורשת מנהיג/ה שיידעו להגיע לכל שכבות האוכלוסייה ויהיו בקיאים במתרחש במדינה ובשכבות האוכלוסייה החלשות בפרט. הבעת ייאוש ותסכול מהמערכת או מהשיטה אינה מספיקה, ולפני הייאוש יש מקום לתסכול, לזעם, לצעקה. הייאוש הוא הצעד השני אחרי הזעם, כשזה מתמוסס ולא נראים עוד סימני תקווה. בישראל עוד לא נשמע קול הזעם.

המהפכות המוכרות מן ההיסטוריה כללו כמה מנהיגים זועמים שהוכיחו את ההיפך ממה שנאמר בהפגנה במוצ"ש, אבל הם הציגו בפני העולם מנהיגים כמו גנדי, מרתין לותר-קינג, מלקולם אקס. אף אחד מהם לא ניסה להיות נחמד. מהפכה – אם בכלל ניתן להשתמש במילה התמימה כל כך – נטולת כל קשר להלך הרוח הרלוונטי בישראל הנה חסרת סיכוי.

לא ניתן לדבר אך ורק על מגורים ברי השגה בלי ההקשר הפוליטי הרחב יותר. מהפכה בעידן שלנו צריכה להיות מלווה ברטוריקה מתפוצצת מידע, מתשוקה וממטרה ברורה וגלויה. לשם כך השקענו שנים במדעי הרוח ובמדעי החברה. זאת ועוד: על המהפכה במקומותינו להיות בעלת רטוריקה קונקרטית הנוגעת במה שמתרחש בלב ליבה של ההוויה החברתית בישראל: כיבוש.

מחאות של צעירים שוטפות בשנה האחרונה את העולם הערבי ובעקבותיו את אירופה. צעירים בכל מקום נלחמים על דמוקרטיה, על חוסר האפשרות שלהם לקבל עבודה במדינות הקפיטליסטיות שבהן רק לחברי איגוד יש אפשרות לעבוד. צעירים, כך הבנו, לא זוכים להתקבל כחברים באיגודים המקצועיים. צעירים נלחמים על כתיבת חוקה במדינות שבהן הם חיים.

מדוע אנחנו, הצעירים בישראל, הסטודנטים, המלצרים, הסטנדאפיסטים, המוזיקאים, השחקנים, הכלכלנים החדשים, לא מביעים עמדה חד-משמעית? מדוע אנחנו לא מקבלים השראה מההשכלה האקדמית שרכשנו ומשמיעים את קולנו המשכיל, המבין, היודע?

מדוע אנחנו לא משתמשים במקורות הידע הנגישים לנו ומעיפים מבט על תקדימים שנבחנו במדינות אחרות בעולם המערבי? מדוע, לעזאזל, אנחנו נחמדים לשוטרים, במקום להילחם במדינת שבה המשטרה עוינת וחסרת העכבות? את מי אנחנו מנסים להרשים ואיזו טובה תצמח לנו מזה? מדוע אנחנו, צעירים בישראל, מפחדים לנקוט עמדה פוליטית?

למה מתאמצים להיות נחמדים לשוטרים? 23.07.11 צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סחטיין על לקיחת המושכות לידיים. אך נדמה כי הגיע הזמן ללכת צעד נוסף. מחאה היא פוליטיקה. ומן הראוי לשאול בראש ובראשונה מדוע אין מימון ראוי לדיור בישראל, מי יושב על הברזים ולמה? מה מעורבותו של משרד הפנים? לאן הולכים הכספים? מדוע לא השתתפו חרדים בהפגנה אמש? מתנחלים זה מובן – הם מכוסים מבחינת דיור ותשתיות ומקומות עבודה.

מדוע יש כסף לסלילת כביש עוקף שקר כלשהו ואין כסף לדיור ראוי למעמד הביניים? מדוע חוק הוד"לים אינו נוגע לבנייה בהתנחלויות? מדוע פונים מארגני מהפכה אל נציגי ציבור כשהם אלה המחוקקים חוקים מזעזעים כאלה שתכליתם שימור מעמדו של ההון-שלטון ומפרגן לו ללכת לרכוש עוד ועוד קרקעות, בזריזות, בלי ביורוקרטיה, בשביל שייבנו מהר-מהר בניינים גבוהים ויוקרתיים עם דירות להשקעה שאיש לא יגור בהם, וכל הווייתם חלל ריק וחשוך במרכזה של העיר מוכת בעיות הדיור.

יש לאן להפנות את האצבע המאשימה. די עם ההון-שלטון, די עם הכיבוש, די עם ההפרדה בין חברתי לפוליטי, די עם השקרים. וכפי שחבריי וחברותיי השכילו ללמד אותי בתחילת הערב – הממשלה טורחת על יצירת אי-הסכמה בעם, הממשלה טורחת על שימור ההפרדה בין החברתי לפוליטי. הממשלה לא אוהבת מהפכות.

אבל פנינו ל-מ-ה-פ-כה!

כנראה שיעניין אותך גם: