סססעאמק, נמאס

רוח העמימות ששרתה על הפגנת הענק במוצ"ש מוכיחה שמהפכה אמיתית צריכה להעז: להפסיק לפחד מהקשר בין חברתי לפוליטי, להציב דרישות חד משמעיות לנבחרי ציבור, להשתמש ברטוריקה עשירה בידע. מהפכה אמיתית מוכרחה להפנות אצבע משולשת כנגד הסדר הקיים
טליה ברנשטיין

בערב שבת צעדתי בהפגנה שיזמו מארגני שדרת האוהלים בתל אביב. בעודי מפלסת את דרכי בין המוני הצועדים – מדירתי השכורה בדרום תל אביב לכיוון כיכר הבימה – נמלאתי התרגשות לנוכח האווירה המיוחדת ששרתה סביבי. רבבות התאספו על מנת למחות ולדרוש את זכותם הבסיסית לקורת גג במחיר סביר.

תחת מטריית "דיור בר-השגה" התאספו ובאו מפגינים שביקשו למחות על עוולות נוספות ואקטואליות לא פחות – מחאת הרופאים, מחאת העובדים הסוציאליים, ומחאת ה"סססעאמק, נמאס", שעל אף שאינה ממוקדת מתמצתת בשתי מילים את התחושה הכללית הרווחת בציבור בישראל.

פגשתי את חבריי בפינת מרמורק והבעתי פליאה – הדוגרת בקרבי החל מתחילת המאבק הראוי לפני כשבוע וחצי – על כך שאין במחאה נקיטת עמדה פוליטית מספקת. חבריי שכנעו אותי שההימנעות המכוונת היא לטובת המאבק ולטובת האנשים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא עניין של אי-הסכמה מוחלטת, אמרו, ולא ניתן לאגד סביבו את כל קצוות האוכלוסייה. יתירה מזאת, השלטון משמר את אי-ההסכמה על מנת שיוכל להמשיך לשלוט.

מהפכה של העם, הנלחם בממשלה, שמה לה למטרה לעקוף את המניפולציה הפוליטית וליישר קו בין כלל האזרחים. סביב הסכמה כזאת, ניתן לפעול באופן יישומי ואפקטיבי על מנת ליצור שינוי. שוכנעתי. שמחה ומשולהבת על היותי חלק מעַם, ועוד עַם שנלחם מלחמת חורמה בממשלתו הנבחרת, המשכתי לצעוד בגאווה לכיוון רחבת מוזיאון תל אביב. שם, חשבתי, אשמע את נאומיהם חוצבי הלהבות של חיילי המהפכה.

הפגנת ה-23.07 בתל אביב. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

הצעדה הייתה צפופה ונמנו עמה פעילים של ארגוני מחאות כאלה ואחרות, שהשמיעו סיסמאות מסיסמאות שונות: "העם דורש צדק חברתי", "תנו לנו חדר כדי שנוכל ללמוד בשקט", "מה התשובה להפרטה? מ-ה-פ-כה", והמבריקה מכולן ומכל מקום הפרובוקטיבית מכולן – "שרה אל תדאגי, ביבי גם דופק אותי".

קבוצות-קבוצות צעדו רבבות המפגינים מאחורי המגאפונים הצווחניים, ואף על פי כן לא חשתי בהתרגשות השמורה ל-מהפכה. כולם היו באמת מאוד מנומסים ונחמדים ואפילו דיברו יפה לשוטרים סביבם. לפתע הבחנו, חבריי ואני, בשלט: "המסר שלי מורכב מדי בשביל שיהיה כתוב על השלט הזה". אוקיי, חשבתי: משעשע, אולי. מעניין, נניח. מתוחכם, נו טוב. רענן, אה, מהפכני, ממש לא. בהמשך הבחנתי באחד, משולהב עד שורשי השיער, צורח במלוא גרונו כאחוז טראנס – "בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה בלה, בלה בלה" בקצב המונוטוני השגור של הסיסמאות שנשמעו מסביב. בלה בלה בלה צעק האזרח. משעשע? מעניין? מתוחכם? רענן? הכול חוץ ממהפכה.

אמנם אנשים יצאו לרחובות כי סעמק, נמאס. לא מבוטל בפני עצמו. אמנם, זה "האירוע נקודה. הכי נקודה. חשוב נקודה. שקרה נקודה. בישראל נקודה". בסיסמה לקונית ומעוררת אנטגוניזם זו טרחו מארגני האירוע לשווק את ההפגנה מעל דפי הפייסבוק שלהם. אבל בכל זאת, חשבתי לעצמי, מדוע אותו אחד משולהב אינו מצית את השלהבת שלו בתוכן קונקרטי? מדוע הזעם שלו אינו מופנה כלפי מישהו או משהו ספציפי?

מחאה שאינה מאורגנת מסביב למסר חד-משמעי, ברור וישים, ונמנעת במכוון מנקיטת עמדה פוליטית במקום שבו הקיום החברתי אינו יכול להיות מנותק מהקיום הפוליטי – הפרדה מיושנת ופחדנית כשלעצמה – הופכת במהירות להפגנת בלה-בלה-בלה. האם המסר קליט מספיק?

המסר שלי מורכב מדי והמחאה הופכת למחאת בלה בלה. צילום: ט.ז.

עדיין משולהבים, מזיעים, דביקים אך מרוצים, הגענו לכיכר המוזיאון והתמקמנו מול המסך הגדול. הכיכר כבר הייתה מלאה מדי מכדי להשתחל לקדמת הבמה, ואולי טוב שכך, באמת הגיעו הרבה מאוד אנשים. "תעלו כבר את האמן", צעק החבר שלצידי. נו באמת, התל אביבים האלה תמיד מאחרים לכל מקום. הדוברת הראשונה לא הצליחה ללכוד את תשומת הלב. המארגנים לא ציפו לכמות כה גדולה של אנשים, וההגברה הייתה גרועה ולא מספקת. לקראת הדוברת השנייה השתרר שקט שלווה בציפייה מסוימת. אל הבמה עלתה דפני ליף יוזמת המחאה, משתכנת האוהל הראשונה, המנהיגה.

ליף התקשתה לפתוח במילים. ביד רועדת היא אחזה בדף נייר – שעל תוכנו עמלו קרוב לוודאי היא וחבריה היוזמים בימים האחרונים – וחייכה במבוכה לקהל העצום שציפה למוצא פיה. כשהתחילה לדבר סוף-סוף היא היססה והתביישה, אין ספק שהמבוכה היתה גדולה ואולי גם ההגברה הלקויה עשתה את שלה, מכל מקום היא לא הצליחה להחזיק את הקהל. המתרגמת לשפת הסימנים שעמדה לצידה הפגינה כריזמה גדולה יותר.

אך כל זה לא היה מוביל לתחושת הפספוס, ההחמצה, והריקנות המוחלטת שהורגשה באוויר אם ליף היתה אומרת דברי טעם. כלומר, אילו היתה מציעה הצעות פרקטיות, תוכניות ישימות, אפילו אם רק הייתה מונה אחת לאחת את אינספור העוולות החברתיות בישראל. אך ליף, והדוברות אחריה – הבחירה המודעת בנשים דוברות ראויה לציון – לא הצליחו לצקת תוכן קונקרטי, ממשי, אמיתי, לזעקה החברתית שבשמה הן עלו לבמה. גרוע מזה, ליף פנתה לנבחרי הציבור ואמרה שהם צריכים לבוא עם הפתרונות כי זאת העבודה שלהם ולא שלה. גול עצמי, אאוץ'.

האם יוזמת המהפכה, מנהיגת הדור הצעיר, בחרה להחזיר את השרביט לממשלה? האם המהפכה שזה עתה נולדה כבר מתבכיינת וזועקת לעזרה מהממשלה. הצילו! או שמא מהפכה כשמה כן היא, הופכת סדרי שלטון, מערערת על הקיים, באה בתביעות, מאיימת על נבחרי הציבור ומפנה אצבע משולשת כנגד הסדר הקיים? מדוע לא הוזכרו החוקים האנטי-דמוקרטיים שעברו תחת שלטונו של נתניהו, בין השאר האיום בחוק הוד"לים?

מדוע לא הציבו הדוברים/ות דרישות חד-משמעיות כגון בניית יחידות דיור המיועדות למעמד הבינוני-נמוך? פיקוח על שכר דירה? הצעת חוק האוסר על קניית דירות להשקעה? הפשרת קרקעות לבנייה? הצפת השוק בדירות לקנייה ולהשכרה? ניסוח חוק המחייב כל קבלן של דירות יוקרה להקצות דירות להשכרה ולקנייה המיועדות למעמד הבינוני/נמוך? מדוע לא נשמעו מחאות על הזוועה הניאו-קפיטליסטית המאיימת על צביונה הסוציאלי-עאלק של מדינת ישראל? מדוע לא נקראו קולות לשינוי שיטת המיסוי, ליצירת חוקי עבודה?

זהו אינו כתב אישום נגד דפני ליף. It's not about her  – זה הסיפור של כולם. "מהפכה" דורשת מנהיג/ה שיידעו להגיע לכל שכבות האוכלוסייה ויהיו בקיאים במתרחש במדינה ובשכבות האוכלוסייה החלשות בפרט. הבעת ייאוש ותסכול מהמערכת או מהשיטה אינה מספיקה, ולפני הייאוש יש מקום לתסכול, לזעם, לצעקה. הייאוש הוא הצעד השני אחרי הזעם, כשזה מתמוסס ולא נראים עוד סימני תקווה. בישראל עוד לא נשמע קול הזעם.

המהפכות המוכרות מן ההיסטוריה כללו כמה מנהיגים זועמים שהוכיחו את ההיפך ממה שנאמר בהפגנה במוצ"ש, אבל הם הציגו בפני העולם מנהיגים כמו גנדי, מרתין לותר-קינג, מלקולם אקס. אף אחד מהם לא ניסה להיות נחמד. מהפכה – אם בכלל ניתן להשתמש במילה התמימה כל כך – נטולת כל קשר להלך הרוח הרלוונטי בישראל הנה חסרת סיכוי.

לא ניתן לדבר אך ורק על מגורים ברי השגה בלי ההקשר הפוליטי הרחב יותר. מהפכה בעידן שלנו צריכה להיות מלווה ברטוריקה מתפוצצת מידע, מתשוקה וממטרה ברורה וגלויה. לשם כך השקענו שנים במדעי הרוח ובמדעי החברה. זאת ועוד: על המהפכה במקומותינו להיות בעלת רטוריקה קונקרטית הנוגעת במה שמתרחש בלב ליבה של ההוויה החברתית בישראל: כיבוש.

מחאות של צעירים שוטפות בשנה האחרונה את העולם הערבי ובעקבותיו את אירופה. צעירים בכל מקום נלחמים על דמוקרטיה, על חוסר האפשרות שלהם לקבל עבודה במדינות הקפיטליסטיות שבהן רק לחברי איגוד יש אפשרות לעבוד. צעירים, כך הבנו, לא זוכים להתקבל כחברים באיגודים המקצועיים. צעירים נלחמים על כתיבת חוקה במדינות שבהן הם חיים.

מדוע אנחנו, הצעירים בישראל, הסטודנטים, המלצרים, הסטנדאפיסטים, המוזיקאים, השחקנים, הכלכלנים החדשים, לא מביעים עמדה חד-משמעית? מדוע אנחנו לא מקבלים השראה מההשכלה האקדמית שרכשנו ומשמיעים את קולנו המשכיל, המבין, היודע?

מדוע אנחנו לא משתמשים במקורות הידע הנגישים לנו ומעיפים מבט על תקדימים שנבחנו במדינות אחרות בעולם המערבי? מדוע, לעזאזל, אנחנו נחמדים לשוטרים, במקום להילחם במדינת שבה המשטרה עוינת וחסרת העכבות? את מי אנחנו מנסים להרשים ואיזו טובה תצמח לנו מזה? מדוע אנחנו, צעירים בישראל, מפחדים לנקוט עמדה פוליטית?

למה מתאמצים להיות נחמדים לשוטרים? 23.07.11 צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

סחטיין על לקיחת המושכות לידיים. אך נדמה כי הגיע הזמן ללכת צעד נוסף. מחאה היא פוליטיקה. ומן הראוי לשאול בראש ובראשונה מדוע אין מימון ראוי לדיור בישראל, מי יושב על הברזים ולמה? מה מעורבותו של משרד הפנים? לאן הולכים הכספים? מדוע לא השתתפו חרדים בהפגנה אמש? מתנחלים זה מובן – הם מכוסים מבחינת דיור ותשתיות ומקומות עבודה.

מדוע יש כסף לסלילת כביש עוקף שקר כלשהו ואין כסף לדיור ראוי למעמד הביניים? מדוע חוק הוד"לים אינו נוגע לבנייה בהתנחלויות? מדוע פונים מארגני מהפכה אל נציגי ציבור כשהם אלה המחוקקים חוקים מזעזעים כאלה שתכליתם שימור מעמדו של ההון-שלטון ומפרגן לו ללכת לרכוש עוד ועוד קרקעות, בזריזות, בלי ביורוקרטיה, בשביל שייבנו מהר-מהר בניינים גבוהים ויוקרתיים עם דירות להשקעה שאיש לא יגור בהם, וכל הווייתם חלל ריק וחשוך במרכזה של העיר מוכת בעיות הדיור.

יש לאן להפנות את האצבע המאשימה. די עם ההון-שלטון, די עם הכיבוש, די עם ההפרדה בין חברתי לפוליטי, די עם השקרים. וכפי שחבריי וחברותיי השכילו ללמד אותי בתחילת הערב – הממשלה טורחת על יצירת אי-הסכמה בעם, הממשלה טורחת על שימור ההפרדה בין החברתי לפוליטי. הממשלה לא אוהבת מהפכות.

אבל פנינו ל-מ-ה-פ-כה!

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. במדינת ה"סססעאמק"

    הכל מוכיח את אובדן דרך הטוטאלי של ממשלת ישראל. ה"סופרטאנקר" תקוע בחולות ומדמם, ומאיים להרוג גם אותנו לפני שיתפגר.

    הבוקר הופיעה בעיתון "ידיעה" בכותרת:
    "יועצו של נתניהו לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, בוחן את האפשרות לבטל את הסכמי אוסלו". האם רק יעקב "עמידרור" חושב כך??? הרי בנימין נתניהו לא היה בכנס ההסתה נגד רבין, על הגזוזטרה בכיכר ציון לבדו. יצחק רבין גם הוא לא נרצח כשהיה לבדו בכיכר מלכי-ישראל. היו שם מאות אלפים שבאו לשיר את "שיר השלום". והיה גם יגאל עמיר – השליח, עושה דברם של הימין הקיצוני. הוא הקולגה של הנורבגי אנדרס ברינג ברייויק Anders Behring Breivik שרצח כמאה נערים סוציאל דמוקרטים ליד אוסלו וניסה לחסל את ממשלת נורבגיה.

    כאילו שאנו חיים על פלנטה אחרת. על כדור שטוח, שהומצא בידי "אל הבריתות" שאבותינו המציאו עבורינו. שם באוסלו מופיע ראש ממשלה דואב על מות צעירים ומבוגרים שלא עשו דבר נגד הדמוקרטיה. בישראל יושב ר"מ על הכס, לאחר ש ה ו א עצמו השתתף ברצח הדמוקרטיה, ומאז הוא פועל כדי לקבור אותה כדי שיוכל להמשיך בגזל אדמת השכן.

    נכון, נמאס. הכל נמאס. מגבינת הקוטג' ועד הקוטג' הנבנה בשטח הגדול הגזול בשטחים – זה שיפונה כשאובמה יחליט… ובינתיים הממשלה, בתמיכת הממשל מזלזלת בחוק הבינלאומי.

    זה הפשע שהביא לנו "ישע", ונגדו אנו חייבים להתאחד, כדי שנוכל לסלקו ולהביא שפיות ודיור, ולחם וקוטג', לציבור הדואב.

    נשלח מה NOKIA שלי, ליד בית רה"מ

  2. bron

    יופי של כתבה טליה, ותכלס גם אנחנו דיברנו על פחות או יותר אותם דברים כשהיינו שם בשבת. לטעמי הבעיה הגדולה ביותר בכל הנושא הזה היא החלוקה בין ימין לשמאל כפי שהיא מתקיימת בישראל, ומתבססת בעיקר על הנושא הדיני-בטחוני ולא על תפיסות סוציו-כלכליות(באופן מאד אירוני מרבית הימניים הם שמאלנים לחלוטין כשזה נוגע לתפיסות כלכליות, בהנחה ויש להם כאלה). ולכן ברגע שממצבים מאבק כזה כמאבק של השמאל, אוטומטית מאבדים את כל אותם אנשים שמזדהים עם המטרות הכלכליות אך לא המדיניות.
    אין שום ספק שהכל מקורו בפוליטיקה ועתידו להפתר(או שלא) במוסדות הפוליטיים. לטעמי עד שתפיסות הימין והשמאל לא ישתנו, קשה לעשות משהו כל כך גורף וכולל שיפנה לשני צדי המפה ואני יכול להבטיח לך שאם המחאה הזאת הייתה נושאת את דגל השמאל באופן מובהק מהתחלה היא הייתה מביאה הרבה פחות אנשים להפגנה. המסר אכן היה עמום ואיו ספק שהמארגנים הכניסו את עצמם למקום בעייתי עם סלידתם מכל דבר פוליטי. ובעיקר חסרה מנהיגות רצינית בכדי לקחת את זה לשלב הבא שבאמת יהיה: מ ה פ כ ה…

  3. סמולן

    די לחארטה. הרעיון שעל הממשלה לפעול בנחרצות להורדת מחירי הדיור נכון עקרונית. הרעיון לאגד כמה מחאות שיש להן הצטלבות בזמן – הגיוני פוליטית. הרעיון שעל השמאל המחפש מהפכות תחת כל עץ להצמד לדבר היחיד שזז כאן – הגיוני פוליטית מנקודת ראות שמאלית.

    מה שלא הגיוני הוא מהפכה. מהפכה היא רוע צרוף. מהפכה היא הרג המוני. מהפכה היא הדבר הזה שיצר דם ומוות כמעט בכל מקום שהתקיימה (מהפכה היא מה שבוצע לאחרונה בנורבגיה, דא?).

    מהפכה היא ההיפך מהשגת דיור וצמצום של מחירי המזון, תוך שימור של ביצועים כלכליים מעולים. לכי על מהפכה, ותוך דקות תתגעגעי לביבי. אפילו את.

    אחד הדברים המטרידים מאד בסוציאל-דמוקרטיה הוא המהירות שבה הרצחנות הסוציאליסטית – אין לי מילה אחרת – יוצאת ממחבואה. סוציאל דמוקרטיה היא הפקת לקחים כואבת כתוצאה מסדרה עצומה של פשעים נגד האנושות שסוציאליסטים ביצעו כמעט בכל מקום שפעלו בו. המערב הוא המקום היחיד, כמדומני, שבו הצליחו להכיל חלק מסויים ומצומצם מהמטרות הסוציאליסטיות, וידעו לברוח מהמהפכנותיזם. מכל מקום, סוציאל דמוקרטיה אומר, כמושג, בערך את הדבר הבא: אנו הסוציאליסטים, יורשים למורשת העקובה של מרקס, היטלר ופול פוט, יודעים כמה מסוכן הוא תכנון מדינתי גורף. ואנו נשבעים באמא שלנו שאנחנו נבצע דמוקרטיה ונהיה נאמנים לדמוקרטיה במשמעויותיה הבורגניות. זעירות, רודפות בצע ותענוגות ככל שיהיו. נפעל במסגרתן ונשמור עליהן מכל משמר. בלי המחויבות הזו, סוציאליזם קורס בחזרה אל עברו המזוויע.

  4. אסף

    מהפכה אין פה. מהפכה דורשת שינוי ערכים. מהפכה היא קריאה לשינוי ערכים. מחאה, לעומתה, מתקיימת בתוך סט ערכים מקובל על כל הצדדים, ועל כל הצדדים כרגע מקובל שהערך הוא הקפיטל, ועל כך הם מוחאים, באין מי שיציע ערכים אלטרנטיביים.

    המחאה הזאת היא בעיני קודם כל מחאה על התסכול של העם מכך ששכנינו יכולים לעשות מהפכות ואנחנו לא. להם יש ערכים להחליף, ולנו אין.
    לאור כך אני מאוד מזדהה עם הבחור שצעק "בלה בלה בלה". תחושת החידלון הזאת היא מושא המחאה, והדיור הוא רק תירוץ, זה הרי ברור לכולם.

  5. דרור בל"ד

    אמנם תוכן המאמר חשוב מאין כמוהו, אך עלינו לשמור על תרבות דיון נאותה, מכובדת ולא פחות חשוב – מכבדת(!) על פי מורשתם של אסתי סגל, עידן לנדו ומערכת אתר הגדה השמאלית. תרבות הדיון האגרסיבית ו(ה)מרוקאית הזו, או יותר נכון תת התרבות הזו, עבר זמנה מן העולם, אם היה לה בו מקום אי פעם.

    לסמולן – הציונות היא היא החארטה.

  6. היטלר ומרקס הם הפעים

    רצחנותך הימנית קנאית ניכרת באיוולתך.היטלר סילף כל דבר שקשור וכרוך בשיוויון חברתי, בצדק , מוסר ואמת.לא הייתה לו נגיעה לחלוקת אמצעי ייצור ולבעלות שווה,עליהן.לא קראת מימיך כתב אחד של מרקס ולוליי היית נרקיס יומרני מפוחלץ,הייתי מסביר לך מהו הגליאני מהו שיוויון,מרקסיסט, ומשמעות גורמי- הייצור ,במיוחד האנושי וכפייתם לעבדות ,או שיוך אמצעי הייצור,לבעלות היטלריסטים כמו אלו שבישראל.
    חזירים פשיסטים,)חרשי נשק ותעשיות ,גזלני אדמות ונדל"ן ציבורי-לאומי וערבי,גנבי מפעלי-מדינה מכי"ל,עד בנק הפועלים, בפרוטות ובנזיד עדשים לפוליטיקאי התורן הרקוב,(בדיוק כהיטלר וחבריו ,אתה גם כנראה,למרות צחות הכינוי שבחרת כדי להתהדר במה שברור שאינך ואין צורך להצטדק).
    מקימים פה מדינת רווחה לסדיסטים מנפיקי רשיון להרוג "תורת המלך" ,ממזרח לקו הירוק ,על כל המרקסיסזם המפואר והרווחה הנדרשת ממדינת רווחה,איפה ואיפה,על גב עמלים משלמי מיסים ,כורעים תחת עול כלכלי בלתי אפשרי ,לממן את פורעי החוק,רצחני הגבעות,בטלני החדר ושריפות עצי הזיתים והמטעים.
    עקב פערים בין שכר להוצאה ובין רמת מחירים מהיקרות בעולם לרמת הכנסה של רפובליקת בננה מנוונת,גם הדמוקרט ,החירותי, היצצרן קרס תחת שוט הקלגס הלאומני שייצר שתי מדינות תחת ריבון מפלצתי המכרית אוכ' אחת ומרומם אוכ' שחורה של פוחלצי הסיקריים הקנאים הרצחניים של אחיהם היהודים משחר ההיסטוריה עקובת הדם שלהם..
    המטרה ,אחת,לשמר כוח ,הון גם במחיר ייזום מלחמות-שווא, שמכלות ותכלינה, חצי מהנוער,-העיוור הלא מודע אבוי- בכדי לשמור על עושר אגדי, של פלוטרכים ,גנרלים ,ומסואביהון -שלטון -בטחון.
    לו הבנת פרצופו מרובה האישיויות הפתולוגי של השלטון הדמוקטטורי בישראל היית קורא אך ורק למהפכה.
    הטובים שבמוחות ייצרוה הטובים שבהומו סאפיינס המודע הקריבו חייהם עלייה,לייצור עולם הוגן,נאות ,שיוויוני ושקוף בקבלת ההחלטות ובמנגנוני ביקורת משוכללים עד דק, בכדי להימנע מתגובות מסורטנות כשלך.
    דמגוגקטטור.

  7. צבי

    ניתוח מדוייק של העובדות והתחושות. חסרה הדרך שתאפשר להמוני התומכים ליצור מסגרת בת קיימא שבכוחה באמת לשנות סדרי מדינה. צריך שנוער האינטרנט יפתח במהירות דיון אידאי רחב משתתפים שיוליכו אותו כל מי שמרגיש כי בכוחו להוביל. הדיון יגבש עמדות ויצביע על מנהיגים פוטנציאלים. הם יתייצבו בראש המחנה הגדל ויובילו אל מסגרת פוליטית. כן– פוליטיקה ,אחרת , נקיה ככל שאפשר, היא האמצעי להפיכת האנרגיה החדשה לכוח מהפכני בונה.

  8. תום

    מישהו מתווכח עם זה?

  9. רתם

    למילה שבכותרת?

  10. ג. אביבי

    כותב לנו דרור שטעט"ל, מי שמוכר את עצמו כמושיע הפלסטינים מבית המדרש של בל"ד: "… אך עלינו לשמור על תרבות דיון נאותה…. על פי … מערכת אתר הגדה השמאלית. תרבות הדיון האגרסיבית ו(ה)מרוקאית הזו, או יותר נכון תת התרבות הזו, עבר זמנה מן העולם, אם היה לה בו מקום אי פעם.".
    כך בפשטות. לסווג שיח, שנחשב בעיניו קלוקל /נחות /תת-תרבותי ואגרסיבי, כ"מרוקאי" זה תמצית תפיסתו ה"מהפכנית". זה לא יפריע לו לצטט משפטים של מרוקאי כמו פרופ' סמי שלום שטרית, ללקק לו ולמשכילים מרוקאים אחרים באתר כמו 'קדמה'. בסה"כ מדובר בפשיסט מבולבל וגזען מעורר רחמים. הנ"ל לא אחת הביע הערצה ותמיכה בפוליטיקאים מן הקצה המבחיל ביותר של הימין הציוני בישראל, אבל זה לא מפריע לו להסתובב עם מסכת רדיקל פרו-פלסטיני תומך בל"ד.