כן, הזמנו סודנים ונרקומנים

זה כמעט שבועיים שמאהלים צצים בכל הארץ, בתנועת המחאה החברתית הגדולה שנראתה כאן בשנות דור. המלה "מהפכה" כבר תלויה באוויר כחשרה עבה, עמוסת תקוות וחששות. אך גם בעלי הניסיון המועט בינינו יודעים שיש דרך אחת לזהות מאבק חברתי המסכן באמת את הסדר הקיים: הוא זוכה לדיכוי. כל עוד המחאה שומרת על כללי המשחק, הממסד יכול להתיר אותה, ואף להתגאות בה בצביעותו. ברגע שהיא מאיימת על ההגמוניה יוצא המרצע מן השק.

בגינת לוינסקי (הקווקזים) שבדרום תל אביב כבר יצא המרצע. מאז הוקם המאהל ביום א', באים לילה לילה פקחי העירייה והורסים את מה שבנינו. מדוע ולמה? צריך רק להצליב את התשובות החלקיות שקיבלנו לשאלה זו מהפקחים עצמם ומדוברות העירייה הרשמית, כדי להגיע לאמת הברוטאלית והמלאה.

בליל הפינוי הראשון, כשאחד הפעילים שאל את הפקח מדוע חזרה בה העירייה מהבטחתה לאפשר את המאהל, ענה זה שאנחנו הפרנו את ההסכם בכך שהזמנו "סודאנים ונרקומנים" להתארח באוהלינו. תגובת העירייה הרשמית היתה יותר תקינה פוליטית, אך לא פחות שקופה: "עיריית תל-אביב-יפו מכבדת ומאפשרת את מחאת האוהלים. המקום שהוקצה לכך הוא בשדרות רוטשילד וכך הוסבר גם למוחים בגן לוינסקי".

במלים אחרות, וברורות כשמש: המחאה מכובדת ומאופשרת כל עוד היא מוכלת בתוך גבולותיה הגיאוגרפיים של "העיר הלבנה", ולא פחות חשוב, בתוך גבולותיו החברתיים של הקולקטיב היהודי-ישראלי בעל זכות הדיבור; כל עוד הממסד יכול לשגות באשליות שהוא זה ש"מאפשר" אותה ו"מקצה" לה מקום. דרומים מזרחים מוחים?  את זה אולי, איכשהו, עוד אפשר לבלוע. אבל מאהל שמקבל בזרועות פתוחות יהודים, ערבים, פליטים, מהגרי עבודה, נרקומנים, נשים בזנות, אמהות חד-הוריות, צעירים "מוזרים" ואחרים שרק רוצים לחיות חיים נורמליים? אמות הספים מתחילות לרעוד. את זה אי אפשר לאפשר.

אתמול בעשר וחצי בלילה, הגיעה אל המאהל משלחת שיצאה מרוטשילד ובה נציגים ממאהלי אשדוד, באר שבע ודימונה. המפגש בינה לבין הקהל השוהה כבר במאהל, כמאה נפשות, התפרץ השמימה לצלילי הפיוט "דרור ייקרא". אזי החל ג'אם סשן חד-פעמי שבו השתתפו ראפרים, זמרים, נגנים ומתופפים לעת מצוא לצד מוזיקאים מקצועיים. שמענו שירה בעברית, ערבית, הינדי, נפאלית, וטיגריניה. היה זה אחד הרגעים הנדירים הללו בחיים שאדם מוחה דמעה, לוגם מהבירה ושואל את עצמו: למה זה לא יכול תמיד להיות ככה?

לפנות בוקר באו שוב הפקחים.

אבל אנחנו לא הולכים לשום מקום. שאגת הדרום נשמעה, גליה מגיעים רחוק ומתגברים ומתנפצים אל חומות ה"ככה זה" וה"אין מה לעשות". ההגמוניה כבר נסדקת, והפקחים עושים את עבודתם ככפויי שד, בידם אגרות האדון ובפיהם דברי הזדהות וחיזוק. בואו, הצטרפו אלינו כבר הערב, היו חלק מהרגע הזה. כדי שמה שהחל כאן יגדל וייגע במה שהחל במקומות אחרים, והעולם האחר שנולד פה לרגע אחד גם ישרוד. זה ייתכן.