• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

ב' זה דור שנלחם על הבית

על בית פוליטי לכלל האזרחים כאן. כי זה מה שמאפיין את מאבקי הדור הצעיר, מהדיור ועד לעובדים הסוציאליים: הם לא מוכנים לדאוג רק לעצמם, כפי שקורה בישראל המופרטת
לב גרינברג

בשיא מאבק העובדות הסוציאליות, כאשר רוב צירי הוועידה יצאו נגד ההסכם שבישל מאחורי גבם מזכ"ל ההסתדרות, הציע להם עופר עיני רעיון חדש: הסכם דור ג'. המשמעות פשוטה: לכם יהיה הסכם טוב יותר, אבל מי שיצטרף בעתיד לא יהיה זכאי לתנאים המשופרים. עיני פעל לפי ההיגיון של הסכמי דור ב', שהומצאו לאחר הכנסת עקרונות השוק "החופשי" לישראל (הכוונה ב"חופשי" היא חופש למעסיקים מהסכמים קיבוציים ומעובדים מאורגנים). לפי הסכמים אלה, העובדים הוותיקים דאגו לעצמם ופגעו בדור הבא.

אבל צעירי העובדים הסוציאליים דחו על הסף את הרעיון. הם רצו לשפר את תנאי השכר והעבודה שלהם – אבל לא היו מוכנים להקריב את הדור הבא.

זה מה שמאפיין את מאבקי הדור הצעיר. הם לא מוכנים לדאוג רק לעצמם, הם גם רוצים זאת למען האחרים, למען העתיד. יש משהו משותף בין מאבקי השכר של העובדים הסוציאליים, המורים בתיכונים והרופאים המתמחים, והתמרדותם נגד דור הוותיקים השולט באיגודים שלהם: הדור הנוכחי, קורבנות הסכמי דור ב', איננו מסתפק בשיפור המצב שלהם, הוא רוצה שיפור מצבה של המדינה. הם נאבקים למען חינוך ובריאות טובים יותר ולמען שירותי הרווחה. כל אלה שירותים ציבוריים שנפלו קורבן להיגיון ההפרטה והשוק "החופשי" המקצץ את ההוצאה הממשלתית לצורכי ציבור.

דור שנולד במדינה שעסוקה במאבקים על קרקע והשקעה בקוטג'ים עם גגות אדומים באדמות לא לה. עיצוב: Oi! Design studio

דור ב' רוצה להתחבר לחלומות על בניית חברה חדשה וצודקת עליה חלמו הסבים והסבתות, ולא לייאוש שאחרי המלחמות שאיפיין את הדור של הוריהם. זה המכנה המשותף בין המחאה הציבורית האדירה למען דיור בר-השגה ומחאת הקוטג', בין מאבקי הרופאים, העו"סים והמורים. בעיני זה מתקשר גם לשביתת הסטודנטים ב-2007 להורדת שכר לימוד ומאבקי ארגון כוח לעובדים.

במדינה מיואשת וחסרת חזון, לוקחים נשות ואנשי הדור הזה את הגורל של המדינה לידיהם. כמובן שהם רוצים חיים טובים יותר לעצמם, אבל לא רק לעצמם, גם לאחרים, הם רוצים מדינה עם עתיד ותקווה, ולא מדינה שכל הזמן עסוקה בעבר ובפחדים.

אני פוגש את הדור הזה באוניברסיטה, הם מארגנים את עובדות הניקיון, את המאבטחים ואת דור ב' של המרצים. זהו דור שלא ידע את ישראל האחרת, את מדינת הרווחה הדמוקרטית שאומרים שהייתה שמחה לפני שהם נולדו. דור ב' נולד אחרי המלחמות של הוריהם, אחרי 1967, יום כיפור ולבנון. זהו דור מדבר שצועד כבר יותר מ-44 שנים במדינה שאין לה גבולות ואיננה מסוגלת לחשוב על עתידה. מדינה שעסוקה במאבקים על קרקע והשקעה בקוטג'ים עם גגות אדומים באדמות לא לה, במקום בנייה בתוך גבולות ישראל הריבונית למען כלל אזרחיה. מדינה שעסוקה בהכנות למלחמה הבאה ומימונה, במקום להשקיע בדור הבא ובצרכיו. מדינה שעסוקה ברווחים למעטים במקום ברווחה לכלל, וקוראת לזה "שוק חופשי".

המחנות העולים מקימים "חומה ומגדל" בעיר האוהלים בתל אביב. מנסים להציל את הירושה העגומה שקיבלנו מסבא רבין. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס

אין שום דבר חופשי בשוק הזה, למעט החופש של החזק לגזול מהחלש. דור ב' דורש חופש אחר, חופש לעבוד ולחיות בכבוד, חופש לזכות בדיור, בריאות וחינוך טובים במחיר סביר. ודורשים זאת לא רק לעצמם, אלא לכולם. במאבק על הדיור של צעירי תל אביב יש מקום לכולם, לפריפריה ולמרכז, לחסרי דיור ומשתכני הדיור הציבורי, לערביי יפו הנדחקים החוצה ולבדויים מכפרים לא-מוכרים.

שאיפת דור ב' היא שישראל תהיה ביתם, הבית של כלל האזרחים, ולא רק של סקטורים המצליחים להקים לעצמם מפלגות הדואגות לזכויות יתר של תומכיה. דור ב' זה לא סקטור. הם מרגישים שאין להם בית במובן העמוק: המדינה לא מגנה עליהם, לא דואגת לעתידם. יש הרבה מפלגות בישראל, אבל אף אחת לא נותנת להם הרגשה של בית. הרבה ינסו לנצל אותם, אבל אף מפלגה לא תוכל לייצג אותם.

כדי שישראל תהיה הבית של כולנו לא יספיקו מחאות הדיור והקוטג', ולא מאבקי עובדים. כדי שישראל תהיה הבית של כל אזרחיה, דרוש בית פוליטי חדש, כי דור א' כבר הספיק להרוס את כל מה שהיה. העבודה האמיתית היא למחרת המאבק, ייגמר איך שלא ייגמר. העבודה תהיה לבנות בית פוליטי לדור הצעיר שאיננו שייך לסקטור אלא לכלל האזרחים, בית דמוקרטי שדואג לעתיד, ביטוי אידאולוגי של ההתנגדות להפרטת ישראל.

בית פוליטי שישנה את סדר העדיפויות, אותה סיסמה ישנה של סבא רבין, שהשאיר את דור ב' ודור א' יתומים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עיני הוא נ מ ר של נ י י ר עתונים משומש

    לא נקריב את הדור הבא. שיפור מצב המדינה – חינוך ובריאות וסעד ודיור – תלויים במצב השלום. אם יהיה שלום, ולא עוד ועוד מלחמות שולל על עתיד טוב להתנחבלויות ולתעשיות הנשק, הכל ייתכן. ואם לא? לא יהיה כאן מחר! אבל לצערי לב גרינברג לא הזכיר את המילה שלום במאמרו.

  2. נתן.

    יש פיתרון ברור וחד משמעי שמוכיח את עצמו בכל מקום.

    העבודה המאורגנת היא הבסיס של מעמד הביניים,בלי עבודה מאורגנת אין מעמד ביניים.

    גם בבדיקה הסטורית של החברה המערבית ,רואים שאיגודי העובדים הם אלו שלמעשה יצרו את המעמד הזה וגם חיזקו אותו.

    ולכן הוצאתם מחוץ לחוק של חברות כוח האדם וצמצום למינימום של "עובדים זמניים" מתוך מגמה להכניס את כל העובדים לחוזי ודיני עבודה יכול לחולל פלאים.

    מי שחושב שאני מדובר על אוטופיה מוזמן לבקר בפינלנד – כמעט כולם מראש הממשלה ועד המלצר בבית קפה הם עובדים מאורגנים.

  3. שאול סלע

    הצעירים לא חוו את האירועים של "המהפך,"המהפך הכלכלי","מבצע שלום הגליל","התכנית לייצוב המשק" אבל הצעירים כן יודעים אלו מכות איומות ונוראות ינחתו עליהם כאשר יהפכו להורים.

    אפשר ללמוד כדי להשתלב בהייטק ולהיכנס לשוק העבודה. בגיל 35 קל מאוד להיזרק ממנו בגלל שחברה נסגרת. בגיל 35 קשה מאוד לחזור אליו בגיל 40 זה בלתי אפשרי. זוג שמתחתן ומתגרש ואין מה לחלק: האם עם שני ילדים צריכה להתעמת עם שוכרים.

    כל הזוועות של נחיתות ריסוק החלו ב 1985.

  4. דרור בל"ד

    אמנם לא במאמר הזה, אבל במאמר משנת 99 שכותרתו הייתה : "השלום של ברק אינו השלום של רבין" (ראיון עם אריה דיין, הארץ).

    היות ואז לא קראו את מאמרו, היום לא ייתכן כאן שלום, לא עכשיו ולא אף פעם. ייתכן הסדר כלשהו כאשר השנאה כלפי הציונים, כל הציונים, תישאר גם עוד מאה שנה.

    כמו שאמרה לאה רבין בהלוויה: "חבל שלא באתם אז, אבל באתם עכשיו", כך צריך לומר למפגינים. חבל שלא הפגינו אז, אבל אתם מפגינים עכשיו. והמהדרין מוסיפים: לא נשכח ולא נסלח.