גנבו להם את סדר היום

מעניין פתאום לקרוא את "ישראל היום" ולשמוע את תוגת הימין מול גלי המחאה העוטפים את הארץ. "מחאה של מפונקים", מחאת ה"מגיע לי", "מאוהבים במחאה", ועוד כיוצא באלה ביטויים וניתוחים מבקשים להפחית במשמעותה של המחאה, ולהפוך אותה ללא יותר מכלי ניגוח במנהיג הנצחי "ביבי". באותו קו, אבירי הימין יצאים להגנת החלשים והמוחלשים – מדוע, הם שואלים, עיני המוחים אינן פונות אל החלשים, העניים, המסכנים? מדוע הם דואגים לעצמם? ובכלל, איזו מין מחאה היא זו אם מי שמובילים אותה הם "בני ובנות המפונקים" – ממתי ילדי תפנוקים אלה יכולים לדבר בשפה "ערכית"?

נו מילא, לו ראינו את אבירי יש"ע נלחמים על זכותם של חסרי הישע בחברה לחיים של כבוד, היינו מקבלים את תלונתם בהבנה. אבל, גם על זה לא כדאי להכביר מלים. מה שמעניין זו ההתגייסות הזו נגד המחאה ונגד המוחים, והרצון הבלתי נלאה לבטל לא רק את מחאתם אלא את עצם אופייה של הפעולה הקולקטיבית הזו כפעולה אזרחית-פוליטית. כמה הערות להארת המצב.

ראשית, בניגוד למה ש"אנחנו" מכירים, המחאה הזו לא נולדה בעקבות אידיאולוגיה סדורה. היא צמחה מלמטה, במקום שבו האידיאולוגיה אכן איבדה את כוחה ואת משמעותה. היא צמחה בעולם ניאו-ליברלי שבו אכן אידיאולוגיות העבר איבדו את כוחן המגייס. מקומן של האידיאולוגיות לא נעלם, אלא השתנה. הן הפכו למה שהסוציולוגיה הביקורתית, מאז ימיו של מרקס ועד היום, מזהה כמנגנונים של רציונליזציה. כלומר, האידיאולוגיה אינה מניעה את המציאות, אלא היא קמה כהצדקה לה בעקבות השינויים במציאות. לו הייתם אומרים לרבים מהמוחים רק לפני חודש שהם יהיו נשאי הדגל של מחאה סוציאל-דמוקרטית, רבים מהם היו מן הסתם פוטרים אתכם בחרחור של בוז.

שנית, המחאה הזו צמחה מתוך העולם הניאו-ליברלי, אותו עולם המבוסס ביסודו על ה"מגיע לי", של הגדול והקטן. הרי איך נולדו הפערים החברתיים? מי העמיק אותם? העניים ובני המעמד הבינוני שבחרו להרוויח ולהשתכר פחות, או מי שמכונים הטייקונים שגילחו אותנו והתחילו להרוויח יותר, הרבה יותר? כן, בתוך העולם הזה, גם דפני ליף וחבריה גדלו להבין שגם להם מגיע. אבל יותר מזה, הם גדלו להבין את האכזבה של השיטה.

שלישית, דור המוחים גדל אל העולם הניאו-ליברלי. אותו עולם שבו העיקר הוא המיצוי האישי, וההכרה במיצוי זה היא כלכלית. כן, חזרה לימי וובר והאתיקה הפרוטסנטית, רק בלי הצניעות. אבל הם לא גדלו אל ימי הזוהר של הניאו-ליברליזם, שהשקר של ההצלחה היה מסווה תחת גלי הצמיחה והפריחה של המניות. הם גדלו אל המשברים של 2001 ו-2008 והם הבינו שלמרות שהם גדלו בצד הנכון של השולחן, גם להם לא נותרו אלא שאריות. כן, ישראל פורחת וישראל לא במשבר, כמו שטוענים אבירי הימין התוקפים את המוחים. אבל המשבר של הפריפריה כבר אינו רק נחלת הפריפריה. ראו את דוחות מרכז אדוה מהשנים האחרונות. הוא התמקם ממש במרכז, במקום שצריך להוביל את הפריחה והצמיחה הכלכלית. פתאום המוחים, שרק אתמול חתמו בהתלהבות על חוזים אישיים ולפעמים על משכורות מפתות, מבינים שהצמיחה הכלכלית לא ממש נוגעת בהם, אלא חומקת להם בין האצבעות. תרתי משמע.

ולבסוף, מה שמרתיח את הוגי הימין זו אמת אחת חדשה. המוחים שכחו את הלאומיות ואת הלאומנות. הם אולי אפילו התנתקו במידה מהשיח המילטיריסטי המאפיין כל כך את הדיון הציבורי בישראל. בניגוד לציפייה של הימין לעורר את השיח הלאומי, החל מחוקי הזוועה של ישראל ביתנו ועד מחזות האימה המגוחכים של אם תרצו, המעמד הבינוני התנתק מהם ומשיח זה. במקום, שוב כילדי העולם הניאו-ליברלי – לטוב ולרע – הם מאמצים שיח של אזרחות ושל זכויות, שבו למדינה יש אחריות על אזרחיה ועל הגנת הזכויות שלהם. לא עוד שיח לאומני המצמית כל ויכוח ומונע פיתוח חברתי מהותי, אלא שיח אזרחי, המושפע ישירות ממה שקרה בכיכר תחריר וברחובות תוניסיה וסוריה.

מהסוף, קשה לדעת אם אנחנו במהפיכה או לא. אם כן, היא שונה ממהפיכות בעבר, אך גם דומה להן. חשוב להבין שאנחנו בתוך מהלך, שגם אם הוא יתאדה באופן כזה או אחר, הוא מצביע על אפשרויות חדשות ועל דרכים חדשות של פעולה פוליטית קולקטיבית. יופייה בהיותה פעולה קולקטיבית של נשים וגברים שחינכו אותם להיות אינדיבידואלים. ימים יגידו מה השלב הבא.