גנבו להם את סדר היום

מה שמפריע למבקרי המחאה מימין זו התחושה שגנבו להם את המונופול על קביעת סדר היום הלאומי: החלפת השיח הלאומני אודות שטחים ואויבים מבית בשיח אזרחי של זכויות וצדק חברתי
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

מעניין פתאום לקרוא את "ישראל היום" ולשמוע את תוגת הימין מול גלי המחאה העוטפים את הארץ. "מחאה של מפונקים", מחאת ה"מגיע לי", "מאוהבים במחאה", ועוד כיוצא באלה ביטויים וניתוחים מבקשים להפחית במשמעותה של המחאה, ולהפוך אותה ללא יותר מכלי ניגוח במנהיג הנצחי "ביבי". באותו קו, אבירי הימין יצאים להגנת החלשים והמוחלשים – מדוע, הם שואלים, עיני המוחים אינן פונות אל החלשים, העניים, המסכנים? מדוע הם דואגים לעצמם? ובכלל, איזו מין מחאה היא זו אם מי שמובילים אותה הם "בני ובנות המפונקים" – ממתי ילדי תפנוקים אלה יכולים לדבר בשפה "ערכית"?

נו מילא, לו ראינו את אבירי יש"ע נלחמים על זכותם של חסרי הישע בחברה לחיים של כבוד, היינו מקבלים את תלונתם בהבנה. אבל, גם על זה לא כדאי להכביר מלים. מה שמעניין זו ההתגייסות הזו נגד המחאה ונגד המוחים, והרצון הבלתי נלאה לבטל לא רק את מחאתם אלא את עצם אופייה של הפעולה הקולקטיבית הזו כפעולה אזרחית-פוליטית. כמה הערות להארת המצב.

ישראל היום והמו"ל שלדון אדלסון. "מחאה של מפונקים", מחאת ה"מגיע לי", "מאוהבים במחאה"

ראשית, בניגוד למה ש"אנחנו" מכירים, המחאה הזו לא נולדה בעקבות אידיאולוגיה סדורה. היא צמחה מלמטה, במקום שבו האידיאולוגיה אכן איבדה את כוחה ואת משמעותה. היא צמחה בעולם ניאו-ליברלי שבו אכן אידיאולוגיות העבר איבדו את כוחן המגייס. מקומן של האידיאולוגיות לא נעלם, אלא השתנה. הן הפכו למה שהסוציולוגיה הביקורתית, מאז ימיו של מרקס ועד היום, מזהה כמנגנונים של רציונליזציה. כלומר, האידיאולוגיה אינה מניעה את המציאות, אלא היא קמה כהצדקה לה בעקבות השינויים במציאות. לו הייתם אומרים לרבים מהמוחים רק לפני חודש שהם יהיו נשאי הדגל של מחאה סוציאל-דמוקרטית, רבים מהם היו מן הסתם פוטרים אתכם בחרחור של בוז.

שנית, המחאה הזו צמחה מתוך העולם הניאו-ליברלי, אותו עולם המבוסס ביסודו על ה"מגיע לי", של הגדול והקטן. הרי איך נולדו הפערים החברתיים? מי העמיק אותם? העניים ובני המעמד הבינוני שבחרו להרוויח ולהשתכר פחות, או מי שמכונים הטייקונים שגילחו אותנו והתחילו להרוויח יותר, הרבה יותר? כן, בתוך העולם הזה, גם דפני ליף וחבריה גדלו להבין שגם להם מגיע. אבל יותר מזה, הם גדלו להבין את האכזבה של השיטה.

שלישית, דור המוחים גדל אל העולם הניאו-ליברלי. אותו עולם שבו העיקר הוא המיצוי האישי, וההכרה במיצוי זה היא כלכלית. כן, חזרה לימי וובר והאתיקה הפרוטסנטית, רק בלי הצניעות. אבל הם לא גדלו אל ימי הזוהר של הניאו-ליברליזם, שהשקר של ההצלחה היה מסווה תחת גלי הצמיחה והפריחה של המניות. הם גדלו אל המשברים של 2001 ו-2008 והם הבינו שלמרות שהם גדלו בצד הנכון של השולחן, גם להם לא נותרו אלא שאריות. כן, ישראל פורחת וישראל לא במשבר, כמו שטוענים אבירי הימין התוקפים את המוחים. אבל המשבר של הפריפריה כבר אינו רק נחלת הפריפריה. ראו את דוחות מרכז אדוה מהשנים האחרונות. הוא התמקם ממש במרכז, במקום שצריך להוביל את הפריחה והצמיחה הכלכלית. פתאום המוחים, שרק אתמול חתמו בהתלהבות על חוזים אישיים ולפעמים על משכורות מפתות, מבינים שהצמיחה הכלכלית לא ממש נוגעת בהם, אלא חומקת להם בין האצבעות. תרתי משמע.

ולבסוף, מה שמרתיח את הוגי הימין זו אמת אחת חדשה. המוחים שכחו את הלאומיות ואת הלאומנות. הם אולי אפילו התנתקו במידה מהשיח המילטיריסטי המאפיין כל כך את הדיון הציבורי בישראל. בניגוד לציפייה של הימין לעורר את השיח הלאומי, החל מחוקי הזוועה של ישראל ביתנו ועד מחזות האימה המגוחכים של אם תרצו, המעמד הבינוני התנתק מהם ומשיח זה. במקום, שוב כילדי העולם הניאו-ליברלי – לטוב ולרע – הם מאמצים שיח של אזרחות ושל זכויות, שבו למדינה יש אחריות על אזרחיה ועל הגנת הזכויות שלהם. לא עוד שיח לאומני המצמית כל ויכוח ומונע פיתוח חברתי מהותי, אלא שיח אזרחי, המושפע ישירות ממה שקרה בכיכר תחריר וברחובות תוניסיה וסוריה.

מהסוף, קשה לדעת אם אנחנו במהפיכה או לא. אם כן, היא שונה ממהפיכות בעבר, אך גם דומה להן. חשוב להבין שאנחנו בתוך מהלך, שגם אם הוא יתאדה באופן כזה או אחר, הוא מצביע על אפשרויות חדשות ועל דרכים חדשות של פעולה פוליטית קולקטיבית. יופייה בהיותה פעולה קולקטיבית של נשים וגברים שחינכו אותם להיות אינדיבידואלים. ימים יגידו מה השלב הבא.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. לקר תוכס

    חנוך דאום – ארכי עסקן המתחזה לעיתונאי ובעל טור ובעצם משמש הלכה למעשה דובר של הזוג נתניהו.

    קובי אריאלי – ליצן וסאטריקן ד'ה לשמעטה שכבר לא מצחיק איש שנים הרבה ותמיד לשונו תחובה בעכוזי השררה, השלטון ומי שמשתלם ומשלם על ללקק לו.

    אראל סגל – בחור עם הרבה השכלה וחן וחולשה לא מוסברת לנתניהו.

    עירית לינור – דודה רפובליקנית יגעה ומנג'סת. סבורה בטעות שהיא שנונה.

    ישראל היום – עיתון שבעיקר עמוד השער שלו הופך בדיחה עגומה.

    חגי סגל – טרוריסט בדימוס ושאר הפובליסטים של מפעל ההתנחלות שאכן גנבו להם את סדר היום.

    שימשיכו ככה, המסכות הוסרו, נשף המסכות הסתיים, כולם יודעים בשעה טובה מיהו מי.

  2. דרור (ולא ימיני)

    האולטרא פטריוט הזה כבר התחיל למפות, לזהות, למיין ולקטלג את המחאה והמוחים ולציין מי ראוי ומי לא ראוי בהנהגת האוהלים. הסלקטור החדש שמתפרנס מאיי. די. בי. יופי בן-דרור, רק תזכור איך מקארתי גמר

  3. אורי

    הימין מזיע קשה כי אכן נגנבו לו לא רק סדר היום הציבורי אלא גם מערכות ההגנה העצמית ("אנחנו הזיבורית של המדינה, התל אביבים הנהנתנים הלא איכפתניקים") ומה שיפה הוא שהמחאה הייתה נשארת עוצמתית גם לו היתה מסתפקת ומתמקדת בנושא ה"דיור בר השגה", כי מציאת פתרון אמת ומוצלח לבעיה היה ממוסס את ש"ס (החרדים האשכנזים זה סיפור אחר) וגם את ההתנחתלויות שזה בדיוק הנשק האפקטיבי ביותר שלהם. רובם הרי נמצאים שם לא בשם ארצישראלהשלמה אלא בגלל דיור זול (מאד!) וטוב וחינוך חינם (טוב? זו שאלה של טעם). לכן הימין ההתנחלותי חוששש כל כך ומגיב למחאה באגרסיביות וזעם כל כך גדולים

  4. דרור בל"ד

    סתיו שפיר מייצגת את האשכנזים ואת המזרחים ואת הפלסטינים בראיון לRT כאשר מודיעה למראיין ולעולם כולו כי נתניהו עלול לצאת למלחמה על מנת לחסל את המחאה
    http://rt.com/news/demands-activist-israel-protest/

    לגב' מירי רגב. לכי לדברר את הצבא הציוני, יא בוגדת

  5. נפתלי שם טוב

    גל, אתה מנתח באופן מדוייק את המהפך התודעתי של הדור הנוכחי.

    מילה על שיח אזרחי ולאומני דווקא דרך דימוי חזותי: היתה קירקטורה בעיתון ידיעות, שבה ביבי מסתכל על המאהלים ומתחנן מאבו מאזן שיגיע כבר ספטמבר…
    החשש הגדול של כולנו, אני מאמין, הוא שהכרזה על מדינה פלסטינית תהווה תרוץ להסיט את תשומת הלב מהמחאה הנוכחית והשיח הלאומני ישוב ובגדול. אני מקווה שגם במבחן הזה יעמדו הצעירים המוחים ויתעקשו על שיח אזרחי.

  6. נתן

    השחצנות וההתנשאות שבה מתיחסים המתנחלים כלפי המאבק עלולה לכאורה להראות מוזר- הרי מדובר בסופו של יום במיעוט שללא החיבור המוצלח לשכבות היותר חלשות בחברה הישראלית לא היו מצליחים לכפות את סדר יומם על החברה הישראלית.

    התשובה לכך נעוצה בתחושת האדנות שמלווה את המתנחלים , תחושה שכל מי שעוקב אחרי יחסם לפלשתינאים,צבא,שמאלנים ואנשי תקשרות שם לב אלייה.

    התפתחה אצלם תפיסה חזקה מאד של "גזע אדונים" שאינו חייב כלום לאף אחד שאינו חושש מכלום ובטוח שבסופו של יום יצליח לסובב את כולם על האצבע.