• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הטלוויזיה היא שלנו

החדשות הטובות: עשרות-אלפי ישראלים הצליחו לפזר את מסך העשן של התעמולה הניאו-ליברלית בטלוויזיה המסחרית. החדשות הרעות: אין שם כמעט מי שיסביר את הדרישות שלהם
עפרי אילני

"אז מה הכסף שלנו עשה היום?" שואל המנחה גיא זוהר מדי ערב, מתישהו לקראת סוף התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10. על המסך מופיע הפרשן דודו הולצמן ומסביר בטון משועשע אילו מניות בלטו ביממה האחרונה. אלא שהולצמן הוא לא בדיוק פרשן. הוא יועץ השקעות של הבנק הבינלאומי – שכבר שנים משלם על התוכן הפרסומי למחלקה המסחרית של ערוץ 10.

אחד הדברים שהתגלו בשבועות האחרונים בבירור, הוא שלחלק משמעותי מאיתנו, צופי הפינה הכלכלית של דודו הולצמן, כנראה אין בכלל כסף שיכול "לעשות משהו". במשך שנים, הערוצים המסחריים מוכרים לצופיהם מצג שווא של השתתפות בחגיגה הפיננסית, בעוד חלקם הגדול לא באמת יכול להשתתף בה. למעשה, את השאלה "מה הכסף שלנו עשה היום?" צריך לנסח מחדש, ולשאול "אז מה הכסף שלהם עשה היום?". לחילופין, אפשר גם להישאר עם אותה שאלה ולהשיב כל ערב מחדש למר הולצמן: "מן הסתם הוא הולך לצדיק בינו, הבוס שלך".

מעבר לגיחוך שבפינה הזאת, היא מהווה סימפטום לאופי המנוון והמושחת של השיח הכלכלי בתקשורת ההמונים בישראל, ובעיקר בטלוויזיה. החדשות הטובות הן, שעשרות-אלפי ישראלים הצליחו להבקיע מבעד למסך העשן של התעמולה הניאו-ליברלית בתקשורת, ולדרוש שינוי מהפכני במדיניות הכלכלית. החדשות הרעות הן, שבתקשורת אין כמעט מי שיסביר את הדרישה הזאת ויתרגם אותה למושגים מקצועיים. כמעט כל הכתבים והפרשנים הכלכליים שטופים לגמרי באידיאולוגיה המשרתת את אצולת ההון ואת פקידי האוצר. בשנים האחרונות, גם השתלבו ביניהם אנליסטים מחברות השקעות, המייצגים באופן מובהק את האינטרסים של הבנקים ושל ההון הגדול.

כך, אפילו אם מערכות החדשות רוצות להסביר את התביעות המושמעות במאהלי המחאה, בהפגנות ובצעדות, אין מי שיפרש אותן. נוכחותו של השמאל הכלכלי בתקשורת דלה אפילו יותר מזו של השמאל המדיני. הדבר ניכר בדיווחים של ערוץ 10 בשבת: על המסך נראו לא מעט דגלים אדומים, ועוד יותר סיסמאות סוציאליסטיות מובהקות. אבל כמו בדיסוננס קוגניטיבי, כמה מהפרשנים סירבו להתייחס לצבע האדום שזעק מהמצלמות. יותר מכל דבר אחר, פשוט אין להם כלים לדבר בשפה הזאת.

העוינות המסוימת של התקשורת לטייקונים היא סנטימנט שצמח רק בתקופה האחרונה, בעקבות מאבקי הקוטג', ועוד לפני כן בעקבות המאבקים על החזר החובות. במשך שנים, בעלי ההון יכלו לדעת שכאשר הם מתראיינים אף אחד לא ישאל אותם שאלות מביכות. יעקב פרי, ראש השב"כ שהפך ליו"ר בנק המזרחי, יכול היה להגיד בזחיחות כנשאל על משכורתו האסטרונומית בריאיון ש"מדינת ישראל איננה מדינה קומוניסטית, לשמחתי. היא לא מנוהלת על ידי ועד פועל, שקובע כמה גרם חמאה אני אוכל ליום… יש בה בעלי הון, ויש בה אנשים מעוטי יכולת". עכשיו הוא כבר מתלונן על "שנאת עשירים" בישראל.

בעל הון אחר, אלי אלעזרא, לא התבייש להסביר בריאיון שהתהליך העובר על החברה שלו אינו גל פיטורים, אלא "שינוי בתמהיל, שמאפשר להחליף אנשים יקרים בזולים יותר". עד כדי כך היו העיתונאים צייתנים ורופסים.

יש לציין שברמת הדיווח, כמה מאמצעי התקשורת מפגינים כעת יחס אוהד למדי למחאה החברתית מיומה הראשון. מלבד זיהוי טרנדים ורצון להתנקם ב"ישראל היום", שורשי הפרגון קשורים אולי לתהליך אחר שאירע בתקשורת בעשור האחרון: רמת ההכנסה של הכתבים והעורכים ירדה בחדות, ובעקבות כך ירד גם הגיל הממוצע של העיתונאים. המו"לים מעדיפים להעסיק סטודנטים תפרנים בני 24, שיסכימו לעבוד תמורת 30 שקל לשעה, ולא עיתונאים ותיקים בעלי משפחות. כך קורה, שדור הכתבים והעורכים באתרי החדשות מזדהה לגמרי עם יושבי האוהלים בשדרות רוטשילד. באופן אירוני, הכלכלה הניאו-ליברלית פנתה נגד עצמה, לפחות ברמת השיח.

עם זאת, עורכי חדשות צעירים ב-ynet עדיין לא יושבים בפאנלים של חדשות ערוץ 2 או 10. עמדה זו מאוישת לרוב על ידי "טיפוסים אחראים", כלומר מבוססים יותר ושמרנים יותר. כך קורה שסתיו שפיר סופגת הטפות מאלי הורביץ על כך ש"בהפגנה היו יותר מדי דגלים אדומים, אלה דברים שלא מייצגים אותי", ולונדון וקירשנבאום מלגלגים בפטרונות על איש האוהלים אסף לוי כאילו היה תלמיד נזוף, ולא מנהיג מחאה שסחפה רבבות רבות.

המצב הזה חייב להשתנות. זכותו של הציבור שיצא אל הרחוב לדרוש מהתקשורת להכניס לשורותיה פרשנים ומומחים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית. וכיוון שלמחאה הנוכחית יש גם אופי דורי, יש מקום לדרוש שעל המסך ייראו גם אנשים צעירים יותר, שאינם מתגוררים בבית צמוד קרקע בהרצליה אלא מתמודדים באופן יומיומי עם הבעיות של דור האוהלים. בשום במה או פורום אין סיבה שישתיקו את הקול הזה, ולא רק בעניינים הנוגעים באופן ישיר למחאה אלא בכל נושא חברתי וכלכלי שיעמוד על סדר היום מעתה והלאה.

אם יש הישג ריאלי שתנועת המחאה יכולה וצריכה לדרוש כבר עכשיו, הרי הוא שינוי מהותי של השיח הכלכלי בישראל. לפני כמעט עשור, הקימו איציק ספורטא ויוסי דהאן את הבלוג הזה מתוך תסכול מדלותו של הדיון בצדק חברתי בארץ. היום, בימים בהם העם דורש צדק חברתי, אותם אנשים שקולם נשמע עד עכשיו רק "בהעוקץ" צריכים לתבוע את מקומם גם בתקשורת ההמונים. זה תלוי בתקשורת, אבל גם בפעילים, בחוקרים ובכותבים של השמאל החברתי בישראל. חשוב להרחיב ולהעמיק את הדרישות, וחשוב ללכת לפריפריה. אבל לא פחות חשוב ללכת לטלוויזיה. כמו הרחובות, גם היא שייכת לנו.

כנראה שיעניין אותך גם: