מי כאן הבּוּר

בקרוב זה יקרה. ערב של פורענות בנתניה. ניידת משטרה תעצור לבדוק כמה אתיופים משועממים שיושבים על הגדר בשכונה, שתויים. המילים יהפכו לקללות. בחור אחד, שיכור ואלים, ינפץ בקבוק וידקור את השוטר. השוטר, מבועת מול העיניים השחורות של חמישה בחורים צעירים, ימהר לירות. בחור אתיופי ישכב מוטל על המדרכה, מת. השוטר מזעיק תגבורת. מסביבו כבר מתגודדים כל החבר’ה מהשכונה. הרסן הותר. הם יזדחלו החוצה מהבתים המתפוררים, מן הגטאות בערים, מהפינות החשוכות שבהן הם מתמסטלים מדבק מגע. בעיניים שלהם ייאוש תהומי של אנשים אבודים. כך תתחיל אינתיפאדת האתיופים, ולילה שחור ירד על ישראל.

האם התרחיש המתואר אפשרי? לא בלתי אפשרי לחלוטין. אם כך, מדוע אף אחד לא מפרסם אותו? משום שהוא גזעני, עושה דמוניזציה לאוכלוסייה שלמה לפי מוצאה, ולפיכך – מסית ומעודד אלימות. אף אחד לא מפרסם? לא מדויק. לפני כשבועיים פירסם אראל סג"ל טקסט בסגנון בפתיח למאמרו ב-nrg "אוטונומיה אפריקאית בתל אביב". אלא שבמקום המלה "אתיופים" הופיעה המלה "סודנים".

היה זה פתיח למאמר רוויי שנאה, שמכפישה אוכלוסייה שלמה רק בגלל מוצאה, מציגה אותה כאויב המדינה ודורשת להרחיקה. זוהי שנאת זרים וגזענות במלוא מובן המילה. ייתכן שהכתב נתקל בפליט סודני שיכור – זה לא אומר שכל הסודנים שיכורים. ייתכן שישנם כמה פושעים בקרב אוכלוסיית הפליטים – זה לא אומר שכולם פושעים. למען הדיוק, לפי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת (מאי 2011), רמת הפשיעה נמוכה בהרבה בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט האפריקניים לעומת רמת הפשיעה בקרב הישראלים. אבל הגזענות מעולם לא נתנה לעובדות היבשות לבלבל אותה.

נחזור לתרחיש שצייר סג"ל. האם הוא אפשרי? נניח שכן. נניח שאם תמשיך מדינת ישראל להסית נגד מבקשי המקלט מאפריקה, תסרב לבדוק את בקשותיהם להיות מוכרים כפליטים, תשלול מהם זכויות אדם בסיסיות ולא תיתן להם רישיון עבודה – כעבור כמה שנים כאלה יגיע המצב לכדי משבר. האם האשמה היא במבקשי המקלט או אולי בממשלה שלנו, שמסרבת לגבש מדיניות מוסרית ואחראית ולהעניק סיוע לאנשים אלה?

כמי שמסייעת לאוכלוסיית מבקשי המקלט בתל אביב (במסגרת עמותת א.ס.ף) כבר ארבע שנים ומסתובבת בשכונת נווה שאנן גם בשעות מאוחרות ללא חשש, אני יכולה להעיד ממקור ראשון, ולא משמועות, על מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה: יש בהם נערים שהגיעו לבד לישראל אחרי שהוריהם נעלמו בידי השלטונות, גברים שברחו אחרי שכפריהם הוצתו וילדיהם נרצחו מול עיניהם, נשים שנאנסו בידי חיילי השלטון או בידי מבריחיהן, הורים שילדיהם מתו במסע בידיים שלהם, מצמא, או על גדר הגבול, מיריות חיילי מצרים. סביר שיש בהם גם כאלו שנמלטו לכאן פשוט משום שלא היה להם מה לאכול. הם בני אדם כמונו בדיוק, המבקשים להציל את חייהם ולהעניק לילדיהם עתיד טוב מעט משלהם.

כשהגיעו לכאן מבקשי המקלט בהתחלה, איש מהם לא שתה ולא השתמש בסמים. לא היו כמעט תקריות אלימות. הם התרכזו בניסיון למצוא עבודה, קורת גג, מזון. כבר אז התריעו ארגוני הסיוע לפליטים – שסג"ל מאשימם ב"אמפתיה סנטימנטלית ואינפנטילית, בורות מקוממת, חתרנות… ותקינות פוליטית מסרסת" – שבהיעדר רישיון עבודה רשמי והיעדר זכויות בסיס, יידרדר מצבה של האוכלוסייה. מתברר, שזה בדיוק מה שרצתה הממשלה. היא ידעה שאינה יכולה לגרש את הפליטים בגלל דעת הקהל הישראלית והעולמית, ולכן המשיכה להתעלם ממצבם ומבקשותיהם, לרכז את כולם בדרום תל אביב ללא תעסוקה וללא שירותי רווחה, ולחכות שהתבשיל ירתח. ואכן, הוא מתחיל לבעבע. תושבי השכונות מפנים כעת את זעמם אל מבקשי המקלט, במקום לדרוש מהממשלה שתדאג לזכויות הפליטים כפי שהתחייבה באמנה הבינלאומית שעליה חתמה בשנת 1951.

עיתונאי אחראי היה מביא לידיעת הציבור עובדות, ולא רק האשמות לא בדוקות. עיתונאי אחראי היה בודק מה יכולה וצריכה המדינה לעשות כדי שלא יהיו בה אוכלוסיות שלמות של אנשים מיואשים, ללא עתיד. אבל סג"ל אינו עושה דבר חוץ מלהפיץ שנאה. בעשותו זאת, הוא אחראי להתגברות האלימות והגזענות בחברה הישראלית, ודמו של האפריקני הבא שיידקר בידי ישראלי בשל צבע עורו – על ידיו.

הכותבת היא פעילה בעמותת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל