• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

אתן לא באגו טריפ

והרי רשימת דרישות נוספת: להפסיק לקבל טענות חסרות ביסוס על היותן של מנהיגות המחאה "הזויות", לחזור לאמיתות הישנות של "האישי הוא הפוליטי" ולא לפחד מאמוציונליות להמונים
חגי קלעי

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלוויזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלוויזיה, זו החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, שלשום בערוץ 2 ראיינו את שפיר יחד עם מייסד טבע אלי הורוביץ ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג כמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון איתו היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק, אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברם שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? הלוא מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

ואם כבר ב"מבוגרים אחראיים" עסקינן, ראוי לתת מקום של כבוד גם לאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, ומי שביקש למנות את עצמו ל"מבוגר האחראי". אכן, ארגוני הסטודנטים מפגינים כבר שנים "אחריות". מדובר בארגונים שלא מסוגלים לנהל מאבק רציני על עתיד האקדמיה הקורסת בישראל, שנשלטים לאורך שנים בידי קבוצה מצומצמת של תאים ועסקנים פוליטיים, רובם גברים (באוניברסיטת תל אביב, למשל, התא של מפלגת העבודה שולט באופן מוחלט מזה שנים, אותה מפלגה שמנהיגיה דוגמת פואד בן אליעזר כבר הכריזו על מות הסוציאליזם). הם בהחלט לא "אנרכיסטים הזויים", תכונה המיוחסת כמובן לכל מי שאינו חבר בהתאחדות, אבל הם ללא ספק משתפי פעולה ממסדיים. הם חלק מאותה מערכת שמאמינה בכניעות בתור כוח, ובהתיישרות על פי כללי המשחק של האוצר בתוך צעד הגיוני לקראת למשא ומתן.

מן הסתם, הרבה יותר הגיוני לנהל משא ומתן על עתיד הכלכלה דווקא תוך דחיית הערכים הניאו-ליברליים. ואם צריך מישהי לא הזויה שתגיד את זה, פשוט תקשיבו לסרטון הבא:

ומה שמעצבן באמת בדברים של שמולי (מאחר שהוא לא אשה, כנראה שלא אמורים לכנות אותו איציק) הוא שהמקור לביקורת הוא דרישת מארגני המחאה למשא ומתן גלוי. הדרישה הזאת חשובה לא רק בגלל החשש מדילים פרטיים על חשבון הציבור. גם אם נאמין לחלוטין בטוהר המידות של הנושאים והנותנים, הדרישה הזאת חשובה בגלל שהיא מאפשרת לציבור להביע עמדה. במידה רבה, כל ההתנהלות של המאבק הזה קידשה את הקול של הציבור, ואת הצורך לפרק את ההגמוניה הכלכלית-חברתית במדינת ישראל. זאת עמדה שפמיניסטיות כבר הצביעו עליה מזמן. הצורך בקול, היכולת להשמיע את הקול, היכולת של כל אחת ואחד להפוך לסוכן חברתי, היא חלק מרכזי בכינון הזהות שלנו בתור חלק מחברה.

יתר על כן, המאבק הזה האיר קולות חדשים ואתיקה חדשה. אתיקה של דאגה, שקרול גיליגן דיברה עליה לפני שנים, הפכה למציאות של אנשים אמיתיים מאוד. וכמו שגיליגן אמרה כבר אז, זאת לא אתיקה פחותת ערך או שראוי להשתיקה. אבל שמולי מבקש משהו אחר. הוא מבקש מאיתנו לשתוק. להיעלם. לסמוך על מי ש"באמת" יודע. אני לא יודע מה הוא למד באוניברסיטה, אבל נדמה לי שהוא הפסיד שיעור או שניים בדמוקרטיה.

ואם כבר הזויים, אז כבר הזויים. עוד מתקפה רווחת על המארגנות היא שמדובר במחאה אמוציונאלית. כמובן, אפשר לשאול מה רע באמוציות? האם המחאה של השחורים בארצות הברית לא הייתה אמוציונלית? האם המחאה של הנשים על הפגיעות החוזרות ונשנות בהן במרחב הציבורי היא לא אמוציונלית? אבל אם לפחות התפישה הייתה קוהרנטית, אולי עוד הייתה אפשר לקבל אותה. אם באמת היה אפשר להפריד בין הרציו לאמוציו, בין התודעה לגוף, אולי היה אפשר לחשוב שזה הוגן. אבל האמת היא שדווקא מי שמאמין בכלכלת שוק הוא שמעלה את האמוציונליות והשרירותיות כערך שולט. העקרון הבסיסי של השוק החופשי הוא עקרון של העדפות שרירותיות של הפרטים. ההנחה היא שצריך לאפשר לפרטים לפעול בכל כוחם למימוש העדפות יהיו אשר יהיו כל זמן שהן לא פוגעות באחרים. למעשה, זאת האבחנה בין ספירה פרטית וציבורית.

השוק, הספירה הפרטית, הוא מקדש האמוציו, הרגש. הזכות להפלות רק כי "ככה בא לי", הזכות להעליב, הזכות לעשוק את עובדי ככל שביכולתי כל זמן שהם "מסכימים", הזכות להעלות או להוריד את שכר הדירה כי זה מה שאני מאמין בו – כולן זכויות ששמורות לפרט במרחב הפרטי, במרחב של השוק. וכמובן, להגיד שהיד הנעלמה תבוא ותסדיר את הדברים, שהיד הנעלמה תפצה על העדר הרציונליות של השוק, היא אמירה שהוכחה לא פעם כשגויה, ואפילו אמירתה אמורה להעלות גיחוך בקרב א/נשים חושבות (היד הנעלמה לא תיקנה, למשל, את אפליית הנשים, השחורים והלהט"בים במשך החלק הארי של קיומה של ארה"ב).

במונחים שכלכלנים אוהבים, אם החצנת עלויות (שהיא העילה להתערבות בשוק) היא יצירת אי תועלת למישהו אחר, הרי שהציבור אומר עכשיו מפורשות – המדינה ובעלי ההון מחצינים עלינו עליות כל הזמן. הם גורמים לנו לסבל. כשאנחנו רואים מציאות של פערים ועוני אנחנו סובלים. זה לא סבל אמוציונלי יותר מהעלויות שנגרמות מהפקעת קניין או ממיסים על עשירים. ההבדל היחיד הוא שבעלי ההון מסוגלים להצמיד מחיר לרצון שלהם להפלות ולפגוע, והציבור הכללי לא. אז האמת שמסתתרת מאחורי ההפרדה בין רציונלי ואמוציונלי היא הפרדה אחרת לחלוטין. מי שבעמדת כוח רשאי להיות שרירותי, ולהפעיל את כוחו ככל יכולתו כנגד מי שאינו בעמדת כוח. לעומת זאת, מי שהוא "שוליים" – עניים, נשים, ערבים, מזרחיות, עולות חדשות וכדומה אינם רשאים להיות אמוציונליים. הם לא יכולים להרשות לעצמן את זה.

מחאה בשכונת התקווה, 02.08.11. מי שבעמדת כוח רשאי להיות שרירותי, ולהפעיל את כוחו ככל יכולתו כנגד מי שאינו בעמדת כוח. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

נדמה לי שככל שהמאבק הזה נמשך יותר זמן אפשר להבין את הספין של ההגמוניה, ובהגמוניה הכוונה היא בהחלט גם לעופר עיני, סטנלי פישר ויתר העומדים בתווך שמבקשים להרגיע את הרוחות. ככל שהמאבק מצליח יותר, הטענה נגדו היא שהוא מוצלח פחות. ככל שיותר א/נשים מזדהים עם המאבק, ככל שהסבל הפרטי והסובייקטיבי מזוהה מחדש ככללי ואובייקטיבי, כך טוענים כנגדו שהוא פחות אובייקטיבי. ככל שיותר א/נשים מתעקשות לדבר על החיים שלהן, כך מנסים להפנות את המבט שלנו אל האחר (לדוגמה, האמירה המבריקה של דובר לשכת ראש הממשלה שבשטחים המצב פחות טוב).

אבל כשמפנים את המבט שלנו, הספין שלנו צריך להיות להסתכל ולסרב לראות אחר. לסרב לראות במאבק של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, או של תושבי השכונות המוגדרות כלא חוקיות ברמלה ובלוד כמאבק של אחרים (ולמי שמטיל ספק בקיומה של בעיה קשה של זכויות אדם, שכלל אינה קשורה לפוליטיקה, אני ממליץ בחום לנסוע ולראות אלפי אנשים גרים בשכונות בהן הביוב זורם ברחוב והמים נשאבים ממיכליות). לסרב להפריד בין המאבק לדיור בר השגה, תעסוקה וחינוך של אזרחי ישראל מהזכות לדיור בר השגה, חינוך ותעסוקה של ערביי השטחים. לסרב להפריד בין המנהיגות לבין הציבור, בין גברים ונשים, בין הציבור העובד והציבור המובטל (כי מובטלים הן לא פריזיטים, הם המחיר שהשוק, משמע, מי ששולט בשוק, מוכן לשלם בעבור ריכוז הון מדומיין, כי אין באמת ערך למספרים בבנק, אצל אותה קבוצה קטנה ויציבה של עשירים ובעלי כוח).

וכמובן, חשוב לזכור שזה גם מאבק של האוכלוסיות שכבר לא כל כך מצפים מהן. לפני כמה ימים רביב דרוקר הסביר שמרבית בתי האב בישראל (מתי ישנו את המונח הטפשי הזה) מחזיקים דירה בבעלותם, ולפיכך רוצים בכשלון המאבק. הוא שכח לציין שמרבית בתי האב הללו גם מסבסדים את הילדים שלהם הרבה אחרי שהילדים שלהם עובדים והופכים ל"בתי אב" משל עצמם. הוא שכח לציין שבבתי האב הללו שני בני הזוג עובדים ובקושי מצליחים לשלם את המשכנתא. הוא שכח הרבה מאוד דברים, בבואו לחנך את הציבור ולהרגיע את הרוחות.

אז נדמה לי שמה שחשוב לעשות עכשיו הוא לא להרגיע את הרוחות. להפסיק לקבל טענות חסרות ביסוס על היותן של מנהיגות המחאה הזויות, לחזור לאמיתות הישנות של "האישי הוא הפוליטי", לדרוש בקול אחד את הפומביות של השיח הפוליטי והחברתי (ולא רק בהקשרי המאבק, אלא פומביות של כלל השיח הפוליטי). זה הזמן להגיד למנהיגות האמיצות שלנו – אתן לא הזויות, אתן לא באגו טריפ, אנחנו מאמינות בכן.

הפוסט פורסם בבלוג יחסי מין

כנראה שיעניין אותך גם: