בחזרה אל "הזכות לעיר"

בימים אלה עולה תביעת "הזכות לעיר" בתל אביב ובערים נוספות בישראל. כלומר, זעקה ותביעה לשנות את ערכי החיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שנשחקו למען חברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית יותר. את המושג "הזכות לעיר" (Le Droit à la ville) הגה הפילוסוף המרקסיסטי הנרי לפברה ב-1967, והוא הפך לסלוגן ולתביעה חברתית-עירונית לשינוי במהומות הסטודנטים בפריז ב-1968. כיום, הוא מעין אידיאל פוליטי מוביל ברבות מערי העולם.

"הזכות לעיר" היא למעשה מכלול של זכויות: הזכות לשוני, שפירושה הזכות שלא להיות מודר מהמרחב הציבורי היום-יומי בעיר; הזכות לשיתוף – נגישות התושבים לכל החלטה בנוגע למרחב הציבורי, גם ברמה הלאומית וברמת התאגידים; והזכות לניכוס – במשמעות החברתית של זכות לנגישות, אחזקה, ייצור ושימוש במרחב העירוני ויצירת אתר הפוגש את צרכי התושבים (עבודה, דיור, חינוך, פנאי) כנגד המשטר הקפיטליסטי המפריט את המרחב.

מה מוביל את התביעה הנרחבת ל"זכות לעיר" בערי העולם כיום? העיר, כפסגת הציוויליזציה, העוצמה והתרבות, הפכה בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי לפרויקט כלכלי. במבנה זה שולטים התאגידים, ההון מתרכז בידיים מועטות, מוביל לקיטוב חברתי-כלכלי עצום ומעמד הביניים נשחק בעיקר לטובת המעמד הנמוך.

בעלי התאגידים, המנהלים והמומחים הם המעמד הגלובלי הנייד, זה ששערי העולם פתוחים בפניו, בעוד העניים, רוב אוכלוסיית העולם, חסרים את הסיכוי לטפס במעלות הסולם החברתי-כלכלי ולהתקדם – כך ששערי הכניסה למדינות המערב חסומים בפניהם. מצב זה מוגדר כ"שוק חופשי" באופן שגוי, שכן הוא חופשי ופתוח בפני מתי מעט בלבד.

הזכות להשתתף ולשנות מושגת בדרך כלל באמצעות מאבק פוליטי הצומח במרחב הציבורי של העיר, שבו מתעמתות קבוצות שונות וחוות התעצמות המזינה את הכוח להיאבק באופן הדמוקרטי ביותר. רק כך יכולים תושבי העיר לשנות את המבנה המדיר ולבנות מבני כוח חדשים, באופן המעניק להם שותפות בשליטה על גורלם.

הצמיחה הספונטנית של המאבק בערי ישראל, מכוונת לאותן נסיבות המעלות מאבקים מסוג זה בערים אחרות בעולם. המצב הנוכחי שאב את השראתו ממאבקים במדינות אחרות כמו יוון, ספרד, מצרים וסוריה. עם זאת, קיים שוני מבני וייחודי בכך שזוהי הפעם הראשונה שמעמד הביניים ההולך ומצטמצם בישראל יוצא למאבק מסוג זה.

ממשלות ישראל נמנעות מהכרעה בשאלות הקשות הרובצות לפתחן. אך השאלות הללו אינן סטאטיות, להיפך: הן הולכות ותופחות, הולכות ומתעצמות בוואקום המשילותי שנוצר, עד כי הסתירות המשטריות שהן מייצרות אינן ניתנות להכלה עוד. דיון אמיתי בשאלת השטחים הכבושים ועתידם לא מתקיים, ובינתיים נהנים המתנחלים, שצברו עוצמה מרמת דיור, תשתיות ושירותים שתושבי ישראל הריבונית יכולים רק לחלום עליהם בערגה. ואם לא די בכך, הרי שגם שאלת החרדים נדחית לעבר אופק לא ידוע בעוד אזרחותם הישראלית אינה מחייבת אותם ליטול חלק בחובות ומאפשרת להם ליהנות מזכויות יתר.

בדרך זו, נוצרת היררכיה ייחודית לישראל – לא רק פערים חברתיים-כלכליים בין עשירונים, שהלכו ונפערו במהירות, כי אם גם פער בין קבוצות אוכלוסייה "שמגיע להן" על חשבון מעמד הנושא בעול כלכלתם וחובת ההגנה על ביטחונם. אין די בדיון לילי על ייבוא של גבינה ופריצת החסימות הביורוקרטיות למען דיור בר-השגה. הגיע הזמן שהממשלה תמיר את קיבעונה במבט ישיר וישר לנוכח הדרך שהיא מתווה למדינה במעשי אי ההכרעה, ותקבל החלטות אמיצות, אקטיביות, לטווח הרחוק. לא מנהיגות נגררת ופופוליסטית, כי אם מנהיגות מובילה ואחראית, כזו שתפסיק את התדרדרותה של ישראל.

הכותבת מלמדת במכללה האקדמית אחוה בחוג לגיאוגרפיה ותכנון סביבתי