• logo-1
    הנהירה לדובאי
    כך הופך הביקור בדובאי לחלום חייהם המוזהב של המונים
  • logo-1
    טיול שורשים
    מוסדות גרמניים משותקים עקב החלטת הפרלמנט בנוגע לבד״ס

המלנכוליה של ההצלחה

כולם מדברים במושגים ברורים של "ביטחון תעסוקתי", "דיור בר השגה", "ביטחון סוציאלי", אבל לתוך אלה מתגנבת לה גם אי נחת בסיסית מהצורות הקפיטליסטיות שעיצבו את החלומות שלנו. שגרמו לנו להיות קורבנותיה של הישרדות מסוג חדש
רונית פלג

מול עינינו מתרחש בימים אלה אירוע. אני נזהרת מלמהר לפרש אותו, יודעת שצריך להמתין, להקשיב, ודאי להיזהר מלתת לצעירים הללו קול שאינו שלהם או לדבר עבורם או בשמם. אבל אולי אפשר להציב לצד הקולות שלהם, שעדיין מחפשים את האידיומים המתאימים להם, את הקולות שלנו – מי שנמצאים במרחק של עשר או עשרים שנה מהם, מתבוננים באירועים ומרגישים שאנחנו שותפים לאי הנחת (האולי אף רחבה מזו שהם מבטאים), ואולי גם לתקווה שקורה כאן משהו חדש.

לתחושתי, חשוב לעשות זאת במיוחד לנוכח הניסיונות למהר ולפרוט את המחאה הזו אך ורק למונחים כלכליים (הפחתת שכר דירה, בנייה לצעירים) ולפתרונות כלכליים, לדחוק אותה לתוך השיח הכלכלי. חשוב לקרוא לצעירים האלה קודם כל לדריכות – אנחנו מכירים את היכולת המרשימה של החברה הליברלית-דמוקרטית לספוג אי נחת, להטמיע ביקורת ולהשתמש בה לצרכיה. לא רק התביעות מוטמעות, אלא גם צורות המאבק.

מול אלו חשוב להציב גם את הקול שלנו, בני הארבעים והחמישים, ולנסות להציג את האפשרות לדבר על המציאות הנוכחית באמצעות שפות שיח שונות. אם נעשה זאת, עלינו לזכור שאנו מצטרפים אליהם עם הקולות שלנו, וגם עם המלנכוליה שלנו: זו שירשנו מן הדורות המהפכנים שלפנינו (שהתפכחו ממודלים של "ריפוי" ו"ישועה"), וזו שפיתחנו בדורנו – המלנכוליה של ההצלחה, שאולי גם היא רוחשת בתוך המחאה.

בעיני מתנסח כאן ראשיתו של היסוס ביחס ל"חלום" עצמו. זה רחב וחורג ממשכורות, מחירים, יוקר מחייה, גובה השכירות או ההבטחה לדיור, מזון ולביטחון. אולי מתחיל להיפער כאן, בלב השיח הכלכלי הליברלי-דמוקרטי, פער חשוב בין שפות שיח. לכאורה, כולם מדברים באותם מושגים ובמסגרת אידיום המובן לכולם: "ביטחון תעסוקתי", "דיור בר-השגה", "ביטחון סוציאלי"; אבל לתוך המושגים הללו מתחילים להתקפל דברים אחרים: תשוקות אחרות, מאוויים אחרים, חלומות אחרים. יש כאן התחלה של אי נחת לגבי הצורות הקפיטליסטיות שעיצבו את הרצון של רבים מאיתנו, את התשוקות והחלומות, גם אם חשבנו שנמלטנו מזה.

בתמורה לעבודה שהופכת תובענית יותר ויותר, מקבלים במקרה הטוב תשלום במונחים של כוח רכישה, בתוך מערכת שמטמיעה ללא הרף מושאי רכישה וצרכים חדשים, שיחייבו עבודה מוגברת. צילום: מתוך הסרט "Playtime" של ז'ק טאטי

יש כאן קול שמחפש את דרכו – בין האפשרות לפרוש מהמרוץ המטורף והמתעצם שתובע המודל הליברלי-דמוקרטי ולאמץ אופציות "רוחניות" למיניהן, לבין האפשרות להצטרף למרוץ ולהתחיל לרוץ, בכל הכוח והאגרסיביות. אי הנחת שאולי מנסה לקבל כאן ביטוי (ואנחנו נבוכים מלהודות בכך), נוגע להרגשה הולכת ומטרידה שגם בחברה שלנו, השייכת לעולם "המשגשג" על גבי אותם חלקים של העולם שעסוקים במלחמת הישרדות, ההצלחה ארוגה ממלחמת הישרדות מודרנית בגירסת המאה ה-21, שמייצרת את כולנו כשורדים מזן חדש.

לא מדובר על הפועלים בסדנאות היזע של העולם השלישי, גם לא על מהגרי עבודה המחפשים סיכוי לחיים אחרים במסגרת החלום הקפיטליסטי, וגם לא על הפועלים בחברה שלנו שמצבם ודאי מוחרף בעת העכשווית. מדובר כאן על צעירים משכילים רבים, חרוצים, שחונכו שאפשר "להגשים" את החלום שמציע להם המודל הליברלי-דמוקרטי באמצעות השכלה גבוהה, מחויבות וחריצות. הם יוצאים בכל בוקר אל מקומות העבודה שלהם, עובדים שעות אינסופיות, חוזרים טרוטי עיניים ומותשים בסופו של יום עבודה תובעני (גם אם במהלכו קפצו לחדר הכושר) על מנת להתחיל הכול מחדש ביום המחרת.

לכל היותר, אפשר לחלום על החופשה השנתית או על הדברים שירכשו בסוף השבוע כפיצוי או כהוכחה שהעבודה הזאת מגדילה את כוחם, קרי את כוח הרכישה שלהם. את המצפון המייסר את חלקנו, אנחנו מרגיעים בהבטחה שכאשר נגיע לאותו ביטחון תעסוקתי וכלכלי, נקדיש את זמננו גם לפעילויות למען הקהילה (לא במובן של תרומות).

מדובר כאן במלכוד ללא מוצא, שכבר בשנות השישים דיבר עליו הרברט מרקוזה: בתמורה לעבודה שהופכת תובענית יותר ויותר, ומתארכת גם אל סופי השבוע, מקבלים במקרה הטוב יותר תשלום במונחים של כוח רכישה, בתוך מערכת שמגבירה ומטמיעה ללא הרף מושאי רכישה וצרכים חדשים, שיחייבו עבודה מוגברת, וכן הלאה וכן הלאה. כביכול, מתרחקים מרמת ההישרדות, בפועל, שוקעים עמוק יותר ויותר בהישרדות מטיפוס חדש, שיש לה קורבנות חדשים ומרחבים חדשים. אין מובלעות שחסינות מפני המרוץ המרושש הזה. תכתיבי השוק התרבותי מגיעים גם אל הסטודיו של האמן, אל חדר העבודה של הסופר, אל משרדו של העורך, וגם אל חדרו של המרצה באקדמיה – אל הסילבוס והטקסטים שלו.

וההישרדות הזו מעצבת את דמותנו: תמיד דאוגים, בודדים, דרוכים, עסוקים כל העת בכיבושים ובבניית ביצורים, בעמידה אופטימלית במשימות אינסופיות ובו זמניות, בהתייעלות ובכיבוי שריפות, תמיד חסרי זמן (שהרי זמן הוא כסף), ולכן, חסרי סבלנות, לא פנויים להקשיב (כולנו רק מסמסים), וכמובן עסוקים במשימה להכין ולצייד גם את ילדינו בכלים הנדרשים להתמודד במרוץ התובעני הזה בעתיד – עוד תואר, למידה במוסד יותר יוקרתי, חינוך פרטי משובח כבר מהגן, אינסוף חוגי העשרה ופיתוח כישורים.

מעל לכל זה מתגבר החשד שאיבדנו שליטה. שלא ברור של מי הצרכים הללו. הסימפטום הבדוּק של תחושת אי הנחת הזאת היא העובדה שהסיפוק שלהם מסב לכול היותר הנאה זמנית, שתוליד בתורה את ההשתוקקות הבאה. ככל שאנחנו מצליחים יותר, אנחנו מלנכוליים יותר – מלנכוליה של הצלחה.

אז ודאי שחשוב לעשות הבחנות ולקבוע סדרי דחיפויות, להבחין בין הישרדות של פועלי קבלן להישרדות של מעמד הביניים, לטפל קודם לכול ב"חסרי המזל" בחברה. אבל חשוב גם לזכור שההישרדות הזו מכלה כוחות, ולא מאפשרת לפנות אותם לטובת מי שמקופחים מאיתנו.

הכותבת היא מרצה להגות קונטיננטלית בחוג למדעי המדינה, אוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. חיים טלית

    מאז ומעולם כאשר השבט היה נתקל בבעיה , נהוג היה ללכת למועצת זקני השבט לקבל עצה כיצד לנהוג. אני חושב את עצמי כאחד מאותם זקנים (בן 82 + שבעה נינים ) הצניעו לכת וכך ישאר משהו מה"עודפים" שלכם להתחיל לבסס את הדור הבא אחריכם . שמשו לדור הבא דוגמה איך לחיות וכיצד להתנהג אל הסובב אותו, בזאת תיצרו עולם יותר טוב שגם לכם יהיה בו מקום להזדקן בכבוד.

  2. צעירה

    אני חושבת שנשמתי פי שלוש נשימות עמוקות בזמן שקראתי את המאמר. כשכל הזמן לחוצות להספיק שוכחות אפילו לנשום. צריך להזכר במה שכתוב פה שוב ושוב ולהאט קצת את הקצב של החיים. כולנו כלואות בתוך התפישה הזאת.

  3. עודד

    רונית תודה;

  4. אריה הרשקוביץ

    גם על הדברים החשובים שכתבת וגם על המילים המדוייקות שבחרת

  5. יפה

    ריסטארט על העולם והוא יתחיל מהתחלה , כעבור שנים הוא יגיע לאותו מקום,