כך פשטו את עורנו

מה היה צריך לקרות כדי ששביב של סולידריות ודאגה יחדור ללבה האטום של שכבת ההגמוניה הישראלית? היה צריך שצעירה אחת משלהם, מכפר שמריהו, תעמוד ותשאל למה? למה אין לי איפה לגור? או אז נמס לבם של היפים והשבעים של מדינת ישראל. "הילדים שלנו!" זעקו מרבית בעלי הטורים בעיתונות, שכל השנים שלחו את אנשי המאבק החברתי ואת חסרי האמצעים לעבוד ולהפסיק להתבכיין. הם נזפו בהם שאינם מפרגנים למצליחים ושיפסיקו בבקשה לקנא במצליחים (כך כתב יאיר לפיד, ההוא מ"אחי העבדים" המתחנף, רק לפני כמה חודשים).

פתאום לא צריך לשלוח כל מיני סופרים ועיתונאים לבית שמש כמו פעם, כדי לבדוק מה יש לצעירים שהם כועסים ומתמרדים או לחקור למה הם זרקו עגבניות על שמעון פרס. עכשיו בשדרות רוטשילד הכל ברור ונהיר: "הילדים שלנו", "הדור הזה עולה על קודמיו", מציינים ההורים בסיפוק ומשתאים מחוכמת ילדיהם, שהרי באמת אין אפשרות לא להיות בעד הילדים שלנו. ואז בא גם החיבוק של כולם: הפוליטיקאים ואפילו הטייקונים ואמצעי התקשורת, שבפעם ראשונה מגלים כי המוני העם היו תמיד בעד צדק חברתי – רק שאף אחד לא ספר אותם. אבל אולי עכשיו דווקא בגלל המרד של "הילדים שלנו", יהיה סוף סוף מקום לדאגה לעוד "ילדים שלנו". העניים, הערבים, החרדים, האתיופים והמזרחים.

היה צריך לדלג על דור ההורים הזה, שנהנה מהגנת המדינה על עושרו ועל זכויות היתר במשך הרבה שנות השפע, כדי שילדיו יקומו ויווכחו שלא כל מי שרוצה מצליח. הלוא זאת הסיסמה האהובה שבעזרתה הוכיחו הוריהם את מרוקני הכיסים והמודרים בישראל.

הסחורה של עירית לינור

תפקידם של הורי אנשי המחאה מרוטשילד הסתכם במשך שנות דור בעיקר בלהיות סלקטורים בכניסה לגן העדן הישראלי. ולא חשוב כמעט באיזה תפקיד: מנהלים בתעשיות, מנהלים במנגנון השירות הציבורי, פוליטיקאים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת. הם היו הצעירים המבטיחים של שנות השבעים-שמונים-תשעים והם לחמו כמיטב יכולתם לשמור על השמנת לעצמם. מי שמזדעזע עכשיו מדעותיה הריאקציונריות של עירית לינור, ראוי שידע כי היא היתה נערת הזהב של דור ההורים, שרקמה להם דימויים וחלומות של אריסטוקרטיה ישראלית על כרי דשא מוריקים, בספרייה, במאמריה ובסדרות הטלוויזיה שלה.

הדיון הציבורי שהדור הזה יצר היה תמיד מי ראוי להטבות כלכליות; מי ראוי לבוא בשערי תל אביב; התרבות של איזו עדה ראויה יותר; מי ראוי להישמע באמצעי התקשורת. אלה שלא נחשבו לראויים התבקשו בבוז עמוק לזוז הצידה, כדי לא להפריע למרכבת ההצלחה לדהור כשבתוכה השתרעו הימין והשמאל בנוחיות רבה תוך שהם זוללים את מרבית העוגה ומנהלים ויכוחי סרק: מי יותר ציוני, מי יוביל את המחנה, מי יותר יפה – אלה שברמת אביב או אלה שבעופרה. מה שהיה חשוב הוא ההסכמה העמוקה בין שני הקבוצות הדומיננטיות, לפיה השוק החופשי אליו מטיפים חבריהם, בעלי ההון הרפובליקאים האמריקאים, יאה עד מאוד למשק הישראלי (כמובן בתנאי שמדינת הרווחה תעבור ליהודים בשטחים הכבושים).

וכך שנים של הפרטות עברו להן בנחת ובשלווה. העבודה המאורגנת חוסלה, הקביעות בעבודה חוסלה, האיגודים המקצועיים חוסלו, השירותים החברתיים חוסלו וחברות כוח האדם משגשגות בישראל כפי שאינן משגשגות בשום מקום אחר בעולם המערבי. המפעלים בעיירות הפיתוח הועברו על ידי התעשיינים לארצות אחרות – היו קצת צמיגים שרופים, קצת דמעות בטלוויזיה אבל הפועלים הלכו הביתה. כל אדם לגורלו, פסקו השכבות המובילות, לכודות בהערצה למנטליות האמריקאית.

משתאים וזועמים עמדו קומץ הפעילים החברתיים תחת חלונם של פוליטיקאים ואנשי הון רשעים עם שלטי מחאה, מנסים להסביר, לנמק ולבאר לציבור את המהלכים הברוטליים של הכלכלה הישראלית, תוך שהם עושים שימוש במיטב ההשכלה שרכשו באוניברסיטאות הטובות במערב. אבל אף אחד לא רצה לשמוע. במקרה הטוב כשכבר באו עיתונאים לסקר את התמהונים, הם תמיד נשאלו "אם כל כך רע כמו שאתם מתארים, למה אתם לא סוחפים את ההמונים?" במציאות הישראלית, הקריאות לסולידריות ולצדק חברתי נתפסו בכלל כעדתיות – מזרחיות, וקשורות לקבוצת הלוזרים שהפסידה ולא כהכרח לחברה אנושית מתוקנת. זה לא סתם שבאמצעי התקשורת הפוליטיקאים המזרחים מכונים "החברתיים", כינוי שלא נחשב לחיובי במיוחד. כל הקריאות להצלת הדמוקרטיה ומדינת הרווחה, המושמעות היום על ידי אנשי האוהלים, נתפסו כמעט ללא יוצא מן הכלל כאיום על ידי השלטון והאליטה ההגמונית.

"הם מאמינים בנדל"ן הישראלי"

"לא סדום ועמורה", פסק ב-99' נביא של השוק החופשי, נחמיה שטרסלר, ב"הארץ", "אלא מדינה שבה העשירים מממנים את העניים" וגם "מצבנו משתפר – אנחנו כמו מדינות מערב אירופה". "אנחנו בכלל מדינת רווחה מתקדמת", מחרה ומחזיק אחריו סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", יוני 2001, כשהכותרת היא "עניים עם טלפון סלולרי". "בעשירון התחתון יש הרבה לוקסוס", לחש על אוזנו של פלוצקר פרופסור אחד, "יש להם מקרר חשמלי". והפרשן הכלכלי מסכם: "זאת רק תחושת בטן שהכל רע".

המשקיעים הזרים מחו"ל התקבלו בכבוד מלכים על ידי שמעון פרס ובנימין נתניהו. פרס אף הצטיין בהבאתם יותר מנתניהו. "הם ציונים", כתבו בעיתונים בחרדת קודש לפני למעלה מעשור, "אפילו שלא כולם יהודים. והם מאמינים בנדל"ן הישראלי". וכך כל פעם בתקיעת כף הועברו הנכסים הלאומיים לאלה שהואילו בטובם לקחת את הכסף שלנו. ב-2005 שרת המסחר והתעשייה, דליה איציק, נראית בטלוויזיה נותנת נשיקה לבעל ההון חיים סבן, שקנה את בזק יחד עם קרן אייפקס בעסקה סיבובית בה הפסידה הממשלה מיליארדי שקלים.

אמצעי התקשורת סיקרו את המהלך כמו תוכים, מפזרים פרטים טריוויאלים ורכילות מאחורי הקלעים כאילו היתה זאת חתונה טיפשית של בן מלוכה זה או אחר. רק העובדים המיואשים בבזק הבינו כי נשיקת הרעל הזאת תעלה להם ביוקר וכתבו בטוקבקים: "הכינו את קורות החיים שלכם – אתם מפוטרים". ציפי ליבני, שמנסה כיום משום מה לצאת נגד נתניהו, מעידה על עצמה בגאווה כי בשירותה כמנכ"ל החברות הממשלתית בשנות התשעים, עסקה בהפרטה מאסיבית ואף טבעה בזמנו את המונח "יש להפריט כל דבר שזז".

ופתאום בום טרח! מה קרה? משהו בלתי צפוי השתבש בעלילה. התברר שבעלי ההון כדרכם של בעלי ההון בכל העולם, לא הסתפקו רק בהעברת מפעלי התעשייה מישראל אלא המשיכו הלאה ועשו מיקור חוץ גם למעמד הבינוני שהיה מרוכז בעבודות מסודרות בתאגידים. שהרי אם בעלי ההון מבזרים ומניידים את גורמי היצור להיכן שמשתלם להם, אז למה שתהיה להם איזושהי אחריות דווקא כלפי המעמד הבינוני. תפקידם הרי אינו לדאוג לאזרחים, אלא לפשוט את עורם. תחרות חופשית רצינו, לא? חוזים אישיים, לא? גלי פיטורים בשנות האלפיים בהיי-טק ובתעשיות מתוחכמות הובילו רבים מבני המעמד הבינוני למשרות דלות הכנסה ומרובות שעות. אנשים עם תארים אקדמיים גבוהים החלו להתחרות על עבודות ככספרים בבנקים וכעובדי קבלן במשכורות זעומות וזמניות.

רוכלי המעמד הבינוני

יש תהליך המעיד בבירור כבר שנים על התרוששות מעמדות הביניים בארץ ובעולם, וכן על הפסקת המחויבות של ההון הגדול, לתמוך בעלותה של עבודה יציבה ומשמעותית. כך, רבים מהמעמד הבינוני הפכו אחרי פיטוריהם מחוסר ברירה ובעל כורחם לעצמאיים והחלו לעבוד כפרילנסרים מהבית. ענף נותני השירותים בישראל, כמו בשאר העולם המערבי, נהיה מפוצץ במאמנים אישים, מורי יוגה, מפתחי תוכנות מחשב ומעצבי אתרי אינטרנט לרוב. כל אחד מנסה למכור משהו, מעין חזרה לתקופה הפיאודלית בה המעמד הבינוני עסק ברוכלות. מייצרים בבית קצת נעליים, והולכים להתדפק על בתי הכפר כדי למכור.

גם בשוק הדיור החל תהליך שמבטא את הפער הענק שנפער בין האלפיון העליון לבין העשירונים העליונים. בישראל, כמו במדינות עשירות אחרות, מחירי הדיור משתוללים גם כלפי המבוססים ולא רק כלפי השכבות העניות. העשירים הגדולים דופקים את מעמד הביניים, קונים את כל הדירות המוצעות ומייקרים את הדיור. בעוד בעלי ההון עסוקים בפשיטת עורם של האזרחים בכל רחבי הגלובוס, פתאום מתייצבת לה האמת העירומה ומתברר שמלבד מתי מעט, לא כישרון אישי ולא מאמץ ועבודה קשה יקבעו את גורלך – אלא חוזקו הפוליטי והכלכלי של המעמד החברתי שאת/ה שייכים אליהם. האסון של איבוד מדינת הרווחה מתחוור עכשיו גם למעמדות השבעים בישראל. אבל עכשיו, כבר אין כתובת, אין ממשלה, אין מפלגה ואין איגוד מקצועי לפנות אליו.

האם השינוי המחשבתי והמאבק הפוליטי המתרחש בימים אלו בישראל אכן יגרום לשיפור חייהם של האזרחים במדינה? התשובה היא לאו דווקא. אם מתבוננים במה שקרה בשנים האחרונות בבריטניה, נוכחים כי דווקא מפלגת הלייבור שבאה אחרי תאצ'ר בתרועה גדולה הגדילה את הפערים החברתים-כלכלים בין המעמד הבינוני לבין המגה- עשירים. המבנה הכלכלי-חברתי באנגליה ובארצות הברית כבר התגלגל לכיוון מסוכן שבו אין כבר הרבה משמעות לאידיאולוגיה של האזרחים ולמאבקם הפוליטי, מאחר והמערכת הפוליטית שבויה בידי ההון בצורה א-סימטרית. ההון כבר לא תלוי במערכת הפוליטית באופן עמוק. מי שקורא קצת על הלוך הרוחות בארצות אלה, רואה כי האזרחים מודעים לשלטון ההון ומרגישים חסרי אונים.

למרות שאין בארץ מפלגה שאינה מנסה להיראות חברתית גם אם היא נוהגת בדיוק ההיפך, הרי שגם כאן כוח המיקוח של הפוליטיקאים מול בעלי ההון והתאגידים הבינלאומיים דל ביותר. לכן, קשה לראות איך נתניהו או כל פוליטיקאי אחר שיחליף אותו מסוגלים לערוך שינויים מפליגים במבנה הכלכלה בישראל ולבצע משהו מעבר לתיקונים קוסמטיים.