כך פשטו את עורנו

האסון של איבוד מדינת הרווחה מתחוור עכשיו גם למעמדות השבעים בישראל. אבל כבר אין כתובת, אין ממשלה, אין מפלגה ואין איגוד מקצועי לפנות אליו. כרוניקה של התרוששות
שושנה גבאישושנה גבאי

עיתונאית, עורכת תוכניות בטלוויזיה, תסריטאית ויוצרת הסדרה הדוקומנטרית "ים של דמעות". ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית

מה היה צריך לקרות כדי ששביב של סולידריות ודאגה יחדור ללבה האטום של שכבת ההגמוניה הישראלית? היה צריך שצעירה אחת משלהם, מכפר שמריהו, תעמוד ותשאל למה? למה אין לי איפה לגור? או אז נמס לבם של היפים והשבעים של מדינת ישראל. "הילדים שלנו!" זעקו מרבית בעלי הטורים בעיתונות, שכל השנים שלחו את אנשי המאבק החברתי ואת חסרי האמצעים לעבוד ולהפסיק להתבכיין. הם נזפו בהם שאינם מפרגנים למצליחים ושיפסיקו בבקשה לקנא במצליחים (כך כתב יאיר לפיד, ההוא מ"אחי העבדים" המתחנף, רק לפני כמה חודשים).

פתאום לא צריך לשלוח כל מיני סופרים ועיתונאים לבית שמש כמו פעם, כדי לבדוק מה יש לצעירים שהם כועסים ומתמרדים או לחקור למה הם זרקו עגבניות על שמעון פרס. עכשיו בשדרות רוטשילד הכל ברור ונהיר: "הילדים שלנו", "הדור הזה עולה על קודמיו", מציינים ההורים בסיפוק ומשתאים מחוכמת ילדיהם, שהרי באמת אין אפשרות לא להיות בעד הילדים שלנו. ואז בא גם החיבוק של כולם: הפוליטיקאים ואפילו הטייקונים ואמצעי התקשורת, שבפעם ראשונה מגלים כי המוני העם היו תמיד בעד צדק חברתי – רק שאף אחד לא ספר אותם. אבל אולי עכשיו דווקא בגלל המרד של "הילדים שלנו", יהיה סוף סוף מקום לדאגה לעוד "ילדים שלנו". העניים, הערבים, החרדים, האתיופים והמזרחים.

היה צריך לדלג על דור ההורים הזה, שנהנה מהגנת המדינה על עושרו ועל זכויות היתר במשך הרבה שנות השפע, כדי שילדיו יקומו ויווכחו שלא כל מי שרוצה מצליח. הלוא זאת הסיסמה האהובה שבעזרתה הוכיחו הוריהם את מרוקני הכיסים והמודרים בישראל.

הפגנת הענק בתל אביב, 06.08.11. דווקא בגלל המרד של "הילדים שלנו", יהיה גם מקום לדאגה לעוד "ילדים שלנו". העניים, הערבים, החרדים, האתיופים והמזרחים. צילום: אקטיבסטילס

הסחורה של עירית לינור

תפקידם של הורי אנשי המחאה מרוטשילד הסתכם במשך שנות דור בעיקר בלהיות סלקטורים בכניסה לגן העדן הישראלי. ולא חשוב כמעט באיזה תפקיד: מנהלים בתעשיות, מנהלים במנגנון השירות הציבורי, פוליטיקאים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת. הם היו הצעירים המבטיחים של שנות השבעים-שמונים-תשעים והם לחמו כמיטב יכולתם לשמור על השמנת לעצמם. מי שמזדעזע עכשיו מדעותיה הריאקציונריות של עירית לינור, ראוי שידע כי היא היתה נערת הזהב של דור ההורים, שרקמה להם דימויים וחלומות של אריסטוקרטיה ישראלית על כרי דשא מוריקים, בספרייה, במאמריה ובסדרות הטלוויזיה שלה.

הדיון הציבורי שהדור הזה יצר היה תמיד מי ראוי להטבות כלכליות; מי ראוי לבוא בשערי תל אביב; התרבות של איזו עדה ראויה יותר; מי ראוי להישמע באמצעי התקשורת. אלה שלא נחשבו לראויים התבקשו בבוז עמוק לזוז הצידה, כדי לא להפריע למרכבת ההצלחה לדהור כשבתוכה השתרעו הימין והשמאל בנוחיות רבה תוך שהם זוללים את מרבית העוגה ומנהלים ויכוחי סרק: מי יותר ציוני, מי יוביל את המחנה, מי יותר יפה – אלה שברמת אביב או אלה שבעופרה. מה שהיה חשוב הוא ההסכמה העמוקה בין שני הקבוצות הדומיננטיות, לפיה השוק החופשי אליו מטיפים חבריהם, בעלי ההון הרפובליקאים האמריקאים, יאה עד מאוד למשק הישראלי (כמובן בתנאי שמדינת הרווחה תעבור ליהודים בשטחים הכבושים).

עירית לינור. נערת הזהב של דור ההורים

וכך שנים של הפרטות עברו להן בנחת ובשלווה. העבודה המאורגנת חוסלה, הקביעות בעבודה חוסלה, האיגודים המקצועיים חוסלו, השירותים החברתיים חוסלו וחברות כוח האדם משגשגות בישראל כפי שאינן משגשגות בשום מקום אחר בעולם המערבי. המפעלים בעיירות הפיתוח הועברו על ידי התעשיינים לארצות אחרות – היו קצת צמיגים שרופים, קצת דמעות בטלוויזיה אבל הפועלים הלכו הביתה. כל אדם לגורלו, פסקו השכבות המובילות, לכודות בהערצה למנטליות האמריקאית.

משתאים וזועמים עמדו קומץ הפעילים החברתיים תחת חלונם של פוליטיקאים ואנשי הון רשעים עם שלטי מחאה, מנסים להסביר, לנמק ולבאר לציבור את המהלכים הברוטליים של הכלכלה הישראלית, תוך שהם עושים שימוש במיטב ההשכלה שרכשו באוניברסיטאות הטובות במערב. אבל אף אחד לא רצה לשמוע. במקרה הטוב כשכבר באו עיתונאים לסקר את התמהונים, הם תמיד נשאלו "אם כל כך רע כמו שאתם מתארים, למה אתם לא סוחפים את ההמונים?" במציאות הישראלית, הקריאות לסולידריות ולצדק חברתי נתפסו בכלל כעדתיות – מזרחיות, וקשורות לקבוצת הלוזרים שהפסידה ולא כהכרח לחברה אנושית מתוקנת. זה לא סתם שבאמצעי התקשורת הפוליטיקאים המזרחים מכונים "החברתיים", כינוי שלא נחשב לחיובי במיוחד. כל הקריאות להצלת הדמוקרטיה ומדינת הרווחה, המושמעות היום על ידי אנשי האוהלים, נתפסו כמעט ללא יוצא מן הכלל כאיום על ידי השלטון והאליטה ההגמונית.

"הם מאמינים בנדל"ן הישראלי"

"לא סדום ועמורה", פסק ב-99' נביא של השוק החופשי, נחמיה שטרסלר, ב"הארץ", "אלא מדינה שבה העשירים מממנים את העניים" וגם "מצבנו משתפר – אנחנו כמו מדינות מערב אירופה". "אנחנו בכלל מדינת רווחה מתקדמת", מחרה ומחזיק אחריו סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", יוני 2001, כשהכותרת היא "עניים עם טלפון סלולרי". "בעשירון התחתון יש הרבה לוקסוס", לחש על אוזנו של פלוצקר פרופסור אחד, "יש להם מקרר חשמלי". והפרשן הכלכלי מסכם: "זאת רק תחושת בטן שהכל רע".

המשקיעים הזרים מחו"ל התקבלו בכבוד מלכים על ידי שמעון פרס ובנימין נתניהו. פרס אף הצטיין בהבאתם יותר מנתניהו. "הם ציונים", כתבו בעיתונים בחרדת קודש לפני למעלה מעשור, "אפילו שלא כולם יהודים. והם מאמינים בנדל"ן הישראלי". וכך כל פעם בתקיעת כף הועברו הנכסים הלאומיים לאלה שהואילו בטובם לקחת את הכסף שלנו. ב-2005 שרת המסחר והתעשייה, דליה איציק, נראית בטלוויזיה נותנת נשיקה לבעל ההון חיים סבן, שקנה את בזק יחד עם קרן אייפקס בעסקה סיבובית בה הפסידה הממשלה מיליארדי שקלים.

אמצעי התקשורת סיקרו את המהלך כמו תוכים, מפזרים פרטים טריוויאלים ורכילות מאחורי הקלעים כאילו היתה זאת חתונה טיפשית של בן מלוכה זה או אחר. רק העובדים המיואשים בבזק הבינו כי נשיקת הרעל הזאת תעלה להם ביוקר וכתבו בטוקבקים: "הכינו את קורות החיים שלכם – אתם מפוטרים". ציפי ליבני, שמנסה כיום משום מה לצאת נגד נתניהו, מעידה על עצמה בגאווה כי בשירותה כמנכ"ל החברות הממשלתית בשנות התשעים, עסקה בהפרטה מאסיבית ואף טבעה בזמנו את המונח "יש להפריט כל דבר שזז".

נשיקת הרעל של הטייקונים. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

ופתאום בום טרח! מה קרה? משהו בלתי צפוי השתבש בעלילה. התברר שבעלי ההון כדרכם של בעלי ההון בכל העולם, לא הסתפקו רק בהעברת מפעלי התעשייה מישראל אלא המשיכו הלאה ועשו מיקור חוץ גם למעמד הבינוני שהיה מרוכז בעבודות מסודרות בתאגידים. שהרי אם בעלי ההון מבזרים ומניידים את גורמי היצור להיכן שמשתלם להם, אז למה שתהיה להם איזושהי אחריות דווקא כלפי המעמד הבינוני. תפקידם הרי אינו לדאוג לאזרחים, אלא לפשוט את עורם. תחרות חופשית רצינו, לא? חוזים אישיים, לא? גלי פיטורים בשנות האלפיים בהיי-טק ובתעשיות מתוחכמות הובילו רבים מבני המעמד הבינוני למשרות דלות הכנסה ומרובות שעות. אנשים עם תארים אקדמיים גבוהים החלו להתחרות על עבודות ככספרים בבנקים וכעובדי קבלן במשכורות זעומות וזמניות.

רוכלי המעמד הבינוני

יש תהליך המעיד בבירור כבר שנים על התרוששות מעמדות הביניים בארץ ובעולם, וכן על הפסקת המחויבות של ההון הגדול, לתמוך בעלותה של עבודה יציבה ומשמעותית. כך, רבים מהמעמד הבינוני הפכו אחרי פיטוריהם מחוסר ברירה ובעל כורחם לעצמאיים והחלו לעבוד כפרילנסרים מהבית. ענף נותני השירותים בישראל, כמו בשאר העולם המערבי, נהיה מפוצץ במאמנים אישים, מורי יוגה, מפתחי תוכנות מחשב ומעצבי אתרי אינטרנט לרוב. כל אחד מנסה למכור משהו, מעין חזרה לתקופה הפיאודלית בה המעמד הבינוני עסק ברוכלות. מייצרים בבית קצת נעליים, והולכים להתדפק על בתי הכפר כדי למכור.

גם בשוק הדיור החל תהליך שמבטא את הפער הענק שנפער בין האלפיון העליון לבין העשירונים העליונים. בישראל, כמו במדינות עשירות אחרות, מחירי הדיור משתוללים גם כלפי המבוססים ולא רק כלפי השכבות העניות. העשירים הגדולים דופקים את מעמד הביניים, קונים את כל הדירות המוצעות ומייקרים את הדיור. בעוד בעלי ההון עסוקים בפשיטת עורם של האזרחים בכל רחבי הגלובוס, פתאום מתייצבת לה האמת העירומה ומתברר שמלבד מתי מעט, לא כישרון אישי ולא מאמץ ועבודה קשה יקבעו את גורלך – אלא חוזקו הפוליטי והכלכלי של המעמד החברתי שאת/ה שייכים אליהם. האסון של איבוד מדינת הרווחה מתחוור עכשיו גם למעמדות השבעים בישראל. אבל עכשיו, כבר אין כתובת, אין ממשלה, אין מפלגה ואין איגוד מקצועי לפנות אליו.

האם השינוי המחשבתי והמאבק הפוליטי המתרחש בימים אלו בישראל אכן יגרום לשיפור חייהם של האזרחים במדינה? התשובה היא לאו דווקא. אם מתבוננים במה שקרה בשנים האחרונות בבריטניה, נוכחים כי דווקא מפלגת הלייבור שבאה אחרי תאצ'ר בתרועה גדולה הגדילה את הפערים החברתים-כלכלים בין המעמד הבינוני לבין המגה- עשירים. המבנה הכלכלי-חברתי באנגליה ובארצות הברית כבר התגלגל לכיוון מסוכן שבו אין כבר הרבה משמעות לאידיאולוגיה של האזרחים ולמאבקם הפוליטי, מאחר והמערכת הפוליטית שבויה בידי ההון בצורה א-סימטרית. ההון כבר לא תלוי במערכת הפוליטית באופן עמוק. מי שקורא קצת על הלוך הרוחות בארצות אלה, רואה כי האזרחים מודעים לשלטון ההון ומרגישים חסרי אונים.

למרות שאין בארץ מפלגה שאינה מנסה להיראות חברתית גם אם היא נוהגת בדיוק ההיפך, הרי שגם כאן כוח המיקוח של הפוליטיקאים מול בעלי ההון והתאגידים הבינלאומיים דל ביותר. לכן, קשה לראות איך נתניהו או כל פוליטיקאי אחר שיחליף אותו מסוגלים לערוך שינויים מפליגים במבנה הכלכלה בישראל ולבצע משהו מעבר לתיקונים קוסמטיים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלטע-זאכן

    שנינותה ורהיטותה בעבר הפכו עם תמורות הזמן לסוג של ניג'וס מעצבן. שטרסלר הוא פרשן של ה"אייטיז", אבל ריגן מת ותאצ'ר בדמנציה, אבל רק "הארץ" עוד סבור שמדובר בסמל ובנכס. למה? כי הוא מופיע בטלויזיה ומכירים אותו. אלה הם כללי המשחק הטאלנטי ההידיוטי. לו הייתי עמוס שוקן, הייתי נותן אותו ל"מעריב" של נוחי בהתלהבות. חלאס, תחליפו דיסקט

  2. אזרח.

    דני גוטווין היה בין אלה שניסה לזעוק ולהעיר את מעמד הביניים.חבל שלא שמעו לו ולאחרים.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3308938,00.html

    "העוני אינו מכת טבע – הוא כתוב בתקציב"

    מרצה מאוניברסיטת חיפה, דני גוטווין, מאשים את הממשלה בהגדלה מכוונת של הפערים בחברה הישראלית, אך גם את מעמד הביניים: "במקום לזעוק את זעקת העניים הם משתפים פעולה עם ההפרטה", אמר בכנס העוסק בחשבון נפש ישראלי

    יעל עברי
    פורסם: 27.09.06,

    http://tal.wolfson.co.il/essays/dialectica.htm

    הדיאלקטיקה של כשל השוויון.

    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3515193,00.html

    "מעמד הביניים כרה לעצמו בור"

    "למה אנשים יושבים לראות 'האח הגדול'? כי זה נותן ביטוי תרבותי לחוסר הביטחון המעמדי שלהם", אומר ההיסטוריון פרופ' דני גוטווין. "מה זה אומר שכל הזמן אפשר להדיח אותך? אתה רואה על המסך את החיים שלך. כמו שאפשר להדיח ב־SMS ככה אפשר היום לפטר מהעבודה"

  3. אשר עידן

    אוהלי רוטשילד זה ניסיון להפיכת חצר, ממומנת במיליונים על ידי קרנות אמריקאיות, עיתונים ותחנות טלוויזיה ישראליות שנמצאות בידי הטייקונים ושפוחדות מהעיתון של איש הקזינו הפטרון של ביבי. ליף וחבריה הם פיונים של הכסף הגדול שיצר קמפיין ששופך מיליונים על יחצנים פרסומאים ואסטרטגים עאלק. זו ההונאה הגדולה בהיסטוריה הישראלית

  4. ...........

    צריך רק להוסיף שגם השמאל בספרד דירדר עוד יותר את המצב של מעמד הביניים ושהכבות החלשות

  5. שושי

    להדיר את התקווה ממרחב אי הוודאות של העתיד.

  6. עידן (אבל לא מהעידן של אשר עידן)

    אולי תפרוס את רשימת לקוחותייך ואז תיפתר תעלומת הטקסט ההזוי שכתבת.
    המחאה רחבה, עמוקה, אותנטית, מייצגת בעיות וכשלים שלט טופלו שנים. מלחמות העיתונים הם ספיח זניח. לא הם מביאים מאות אלפים למשכנות האוהלים. תתפרנס בכייף ממי שאתה רוצה, אבל אל תעלוב באינטליגנציה שלנו.

  7. חובב קונספירציות

    דפני ליף נאלצה לנטוש את דירתה מעכשיו לעכשיו, היא חברה למסה קריטית ששכירות אינה בהישג ידם, יוקר המחייה המאמיר מבצע ולא מייקור תשומות, הוסיף שמן למדורה ומשטר שרתום כולו לשירות הלוביסטים והיחצ"נים של ההון – עלה לכולם על העצבים. אז מה באת פתאום עם שלדון אדסון והז'יטון – הוא לא יעול לחבור למאבק וגם היכולת שלו לחבל – מוגבלת. כל טוב לך.

  8. שרברב

    וכל התכנית הזו בגל"צ –
    -המילה האחרונה" – היא בדיחהעגומה על תקשורת פלוראליסטית: צמדים שמרניים זהים מפמפמים ומפרכסים זה את זו ולהיפך.
    השיא זה אברי: גם סביבתי וגם חברתי, גם פרסומות וגם רשתות שיווק. גם לייצר כסף בטונות וגם להגג והטיף. סבבה של נוסחא

  9. גזבר המאהל מזמין את אשר עידן

    אפשר לייצר רעש ציבורי ראוי. בגרושים שלמקורם אין קשר ואין מוטיבציה כלפי השלדון -הביבתון היומי והז'יטון. אתה חי בלה-לה-לנד

  10. גילה

    אנו חוזרים לימים טרום המהפכה צרפתית? או לימי הביניים בהם הדת שלטה? אנא אנו באים?
    יש אלטרנטיבה שניתן להציע מעבר לניתוחים הקודרים הללו? ואני שואלת ברצינות כי בתוך כל האופוריה מתגנב לי לא פעם החשש אולי אנו שחקנים במשחק גדול ומתוכנן של מישהו שהולך לקטוף קופון מכל העסק. מן כשכש את הכלב כזה.

  11. אשר עידן

    הנביא עמוס (לא עוז ולא קינן): "שמעו הדבר הזה פרות הבשן . העושקות דלים הרוצצות אביונים, בואו בית אל ופשעו, הרבו לפשוע. ההופכים ללענה, משפט, וצדקה לארץ הניחו. שנאו בשער מוכיח, ודובר תמים יתעבו. ולא אריח בעצרותיכם. כי תרבו תפילה אינני שומע. ידיכם דמים מלאו. דרשו משפט אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה. וראו מהומות רבות בתוכה, ועשוקים בקרבה. האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם".

  12. שושנה גבאי

    אין ספק שזה כמעט מגוחך לראות kדוגמא את 'ידיעות אחרונות' תומך במחאת האוהלים' כאשר כל הוויתו היא ניאו ליברלית , ואין ספק שהעיתונים ובעלי הון יעשו הרבה כדי שהעיתון של שלדון יחלש. עדיין, גם אם כל כך הרבה האנשים הנאבקים עתה ברחובות, ובשיפתיהם כל המילים אשר במשך שנים שפכנו על אוזניים ערלות, הם רק פיונים של כל המנווולים המוכרים לנו, הרי אין ספק שיהיה קשה להעלים את קריאות "לחם עבודה" כל כך מהר ולהחזיר את כולם בזריזות לאותה משבצת של "רק אם נעבוד קשה כולנו נהיה עשירים". אבל כמו שציינתי במאמר אין ערובה כלל שמאבק פוליטי ושינוי אידיאולוגי יכולים כבר לשנות הרבה, שהרי הסטרוקטורה עומדת על תילה איתנה.

  13. שושנה גבאי

    אין ספק שזה כמעט מגוחך לראות לדוגמא את 'ידיעות אחרונות' תומך במחאת האוהלים כאשר כל הוויתו היא ניאו ליברלית , ואין ספק שהעיתונים ובעלי הון יעשו הרבה כדי שהעיתון של שלדון יחלש. עדיין, גם אם רבבות האנשים הנאבקים עתה ברחובות, ובשיפתיהם כל המילים אשר במשך שנים שפכנו על אוזניים ערלות, הם רק פיונים של כל המנווולים המוכרים לנו, יהיה קשה להעלים את קריאות "לחם עבודה" כל כך מהר, ולהחזיר את כולם בזריזות לאותה משבצת של "רק אם נעבוד קשה כולנו נהיה עשירים". אבל כמו שציינתי במאמר , אין ערובה כלל שמאבק פוליטי ושינוי אידיאולוגי יכולים כבר לשנות הרבה, שהרי הסטרוקטורה עומדת על תילה איתנה.

  14. מירב אלוש

    ונוסיף לכרוניקה הזו גם את סיפור הכיבוש ואת מפעל ההתנחלויות שאינם מנותקים מן הנרטיב הניא-ליברלי וממחולליו בימין ובשמאל הישראלי המדולל. משטר הכיבוש ומשטר ההפרטה ראויים לדיון משותף. וכמובן שבהקשר זה – העדר קולם של המיעוטים ובמיוחד הערבים מן המחאה הזו – אינו מקרי.
    כנ"ל לגבי השתיקה ביחס למהגרי העבודה ולפליטים. האם ניתן להמשיג בנסיבות אלו את המחאה הזו כמחאה מינורית בניסוחם של הפילוסופים דלז וגואטרי – מהפכתם של המיעוטים?
    עוד נעסוק הרבה בשאלה כיצד גורש השמאל מן המהפכה שהוא אמור היה להנהיג, מהפכה שדוברת בקול רהוט את סיסמאותיו – והוא נפקד ממנה כמעט לחלוטין. ועוד נדון בשאלה כיצד קורה שרואים כל כך הרבה אדום ברחובות תל אביב אבל אף מילה על הכיבוש.
    וכן – בכל זאת ועל אף כל אלו: חצי הכוס המלאה יש לה הכוח שלה ואולי גם התוצאות הבלתי נצפות של מהפכת חצי הכוס המלאה.

  15. גל

    אמנם זה מאכזב, אך זו המציאות: שבעה מיליון ישראלים לא יהפכו ביום אחד למרקסיסטים, סוציאל דמוקרטים ותומכי רב-תרבותיות.

    בשבועות האחרונים קורה כאן משהו עצום: כמות חסרת תקדים של ישראלים נחשפים ומבטאים רעיונות שמאליים. ברור שחלקם לא מבינים ונכון שחלקם מניפולטיביים. זה לא אמור להפתיע את מי שמכיר קצת אנשים ויודע שאנחנו לא יצורים רציונאליים וקוהרנטיים במיוחד.

    מותר להרשות לעצמנו לשמוח על ההתעוררות המפתיעה הזו. לחלופין, אפשר גם לאמץ את הדרך של מרגלית צנעני ושל כותבת הטקסט שלעיל, ולהתמכר לריטואל הנחות של השמצה של המונים אנונימיים על סמך הכללות פראיות והתמכרות לקוקטייל המענג והמתנשא של תחושות האנדרדוג, הזעם והצדק העילאי השמור רק ליחידי סגולה מהקבוצה החברתית שלי. בעיני, המסר הזה הוא הרסני לא פחות ממה שהוא בזוי מוסרית.

  16. אילן

    שההמון חכם מהגאון

  17. דליה

    הפוסל במומו פוסל. מהכותרת שלך ניגר מיץ קיבה קטלני. אין במאמר הנדון מילה אחת של השמצה; רק עובדות וניתוח מבריק שלהן.

  18. דה-קונסטרוקציה

    זה נה שחשוב עכשיו, להוציא את הרוח מהמפרשים?

  19. גל לוי

    שוש, לכתיבה שלך המדויקת והחדה כתער. וגם אם המחאה תגווע, והאוהלים יפורקו, השיח הפוליטי של אחרי לא ידמה לשיח שלפני. האם זה אומר שהשינוי יבוא? לא. זה רק אומר שהשפה של השיח של השינוי כבר כאן, מחלחלת. אם פעם אחזו בה תושבי השכונות המנוחשלים שקיוו שהארץ המובטחת תכיר להם טובה, עכשיו מאמצים אותה המעמדות "החזקים", שכמו שכתבת יפה נוחשלו בעצמם. רק שלא יחשבו שהם הנציגים שלנו, ואז עוד יש תקווה. (על זה בפוסט אחר).

  20. מירה

    כל הכבוד. מאמר נוקב. אכן מותר להרשות לעצמנו לשמוח, להתרגש, להזדהות, למחות, להקשיב, לדבר על גל המחאה המפתיע הזה. ובכל זאת, לדעתי ש לנו ממה לחשוש. חשוב לשמוע ולהאמין להבל פיו של ליברמן ש"מבטיח" שבספטמבר תהיה שפיכות דמים ואז, מסביר ליברמן, הפלסטינים יפגינו ויפרצו את המחסומים. רק שאח"כ ליברמן שותק ולא ממשיך להסביר לנו מה יקרה…ואת הסצינה אפשר לראות: בספטמבר המון פלסטיני מפגין פורץ המחסומים, צה"ל "נכנס לפעולה" ו"מרסס" את ההמון שמפריע לסדר היום למשל לצוות רוטשילד לעשות מלאכתו נאמנה…ואז מלחמה…ועל מה המהומה? זו מלחמת התגוננות כך תאמר לנו ממשלת ישראל וסביב "מלחמת ההתגוננות" או "מלחמה במחאה" ילכדו אותנו שוב כפי שעשו ב"עופרת יצוקה" – תחת המעטה של אין ברירה אנחנו כבר מותקפים – יצקו אותנו סביב "עופרת יצוקה" ושכחנו שאין לנו לחם לאכול…והרדימו את ההתעוררות החברתית. אם כך יהיה אני חוששת ממה שקורה עכשיו ויחד עם זה – אני שמחה ומתרגשת ממה שקורה.