תחת מעטה כבד של הדחקה

איפה אפשר למצוא ערבים במאהל ברוטשילד ומה קורה למערכת הישנה מרגע שמתחילים להתעניין באמת בטובת הרבים. כמה הערות על הקשר בין צדק חברתי למחאת האוהלים
הילי רזינסקי

צדק חברתי לכל נשלטי המדינה.

אם כן, גם לערבים.

אם כן, צדק בלי הבדלים בין תעודות זהות. וכאן יש נקודה שחשוב לשים אליה לב. ישראל מרובדת בכל מיני דרכים, שאחת המרכזיות מביניהן היא בין אזרחים (דהיינו בעלי תעודת זהות כחולה) לנתינים. ההבדל הוא כמובן חשוב. לריבוד בין אזרחים לבין לא-אזרחים יש גם היסטוריה (הסכמי שביתת הנשק ב-49', מלחמת 67' ושינוי המעמד של עזה) וגיאוגרפיה, מה ששוב קובע הבדל חשוב לא רק בין יהודים לערבים אלא גם בין אזרחים ערבים ממערב לקו הירוק לנתינים ממזרחו ולתושבי עזה. קיימת גם השאלה ביחס לעתיד הרצוי – מדינה אחת או שתי מדינות, שיבחינו באופן חדש בין הקבוצות.

תעודת זהות פלסטינית. צילום: cc by-Zochrot - Remembering the Nakba

ההבדלים חשובים, אבל לא משמעותיים לעניין אחד: חסרי האזרחות אינם אלא מעמד במסגרת המשטר הישראלי. להוציא חסרי תעודת אזרחות מקרב פגועי המשטר ונהני תיקונו, משמעו לקחת חלק באידיאולוגית היסוד שלו.

אם כן, צדק לנשלטי המדינה. אך יש להוסיף, בהקשר של מדינה שמרחיקה חלק מתושביה מתחום שליטתה (הפליטים), כי גם הם בהיעדרם חלק מן החברה. צדק חברתי הוא לכולם, אם הוא צדק ואם הוא חברתי. זו אפוא שאלה שונה האם אפשר לקיים מדינת רווחה לקבוצה בחברה, למשל ליהודים או יהודים אשכנזים או אנשי המעמד הבינוני או אזרחים. יש מקום לחשוב שבקונסטלציה הנוכחית זה לא יהיה אפשרי.

איפה הערבים במאהל?

מה עמדתה של התנועה החדשה בעניין הפלסטיני? אם להגביל את השאלה לאלה שכבר פעילים בתנועה באופן יומיומי, זו בעיקר עמדה נזילה. אני מתייחסת במיוחד למאהל ברוטשילד. ראשית, נראה שכמעט ואין בו ערבים.

שנית, המאהל לא התחיל כידוע כתנועת צדק חברתי, אבל הוא הלך ונעשה כזה, ועדיין הולך ונעשה. עניין זה לא לחלוטין משתקף בתקשורת, הן משום שיש אי-התאמה מסוימת בין הרוח הכללית במאהל לנציגיו, והן כי לתקשורת (לפחות "הארץ", שאני קוראת) יש אינטרס להדגיש את "מצוקת מעמד הביניים" שהיא דווקא לא הכיוון במאהל.

תפילה במאהל היהודי-ערבי בגן השניים ביפו. המצוקה אינה רק של מעמד הביניים והמאבק מתקיים גם בזירות שהתקשורת פחות מדבררת. צילום: חיים שוורצנברג

לאחר מספר ימים, כשהשינוי לתנועת צדק חברתי כבר היה מובהק, התבלט מאד גם על מה "לא מדברים". העניין המזרחי דובר רק בקודים של "צדק חברתי" או "דרום". העניין הפלסטיני דובר/לא דובר באופנים הבאים: המשפט "לא מדברים פה על יהודים וערבים" שב ועלה, בעיות של ערבים זכו להתעלמות, אפילו ענייני דיור מובהקים של בעלי אזרחות, ולא נעשה אף ניסיון ליצור קשר עם מאהלים ערבים שהתקיימו הרבה לפני רוטשילד.

כמו כן, דגלי ישראל הונפו בגאון, ארגונים הגיעו תלו שלטי ענק בעד ייהוד הנגב והגליל ודוברים השמיעו הצהרות נוסח "כשההורים שלנו הקימו את המדינה…" באסיפות.

כל זה מתפקד כמו גומי של הדחקה שמקיף את המחאה, גומי שמאפשר לאנשים לשאת את השינוי הרדיקלי שמתחיל, תשמח אריסון לשמוע, בתוכם, ושמכיל את התנועה במסגרת המערכת הישנה. אך גומי של הדחקה מסמן גם מאמץ, והרושם שלי שהגומי הזה אכן מוחזק במאמץ רב; שמרגע שאנשים מתחילים לחשוב, ומרגע שמתחילים להתעניין בטוב של הרבים, ומרגע שמזדהים כפי שקורה במובהק עם הערבים הלא פלסטינים ("תחריר"), קשה לעצור את המחשבה.

ואולי לא רק זאת. אולי דחיית משטר השליטה הישראלי בכללו היא לא רק פוטנציאל של תנועת הצדק החברתי, אלא גם חור שחור – משפיע כמו שהוא בלתי נראה – מכונֵן שלה.

בימים שעברו בינתיים, הרושם שלי מתחזק שבמסגרת העמקת הדגש על צדק חברתי, גם המודחק המזרחי והמודחק הערבי מתפוררים. היושבים באסיפות, ההרצאות והסרטים זוכים בזכות מי שמתאמצים להביא לשם את הסוגיות האלה, לשמוע דברים שלא היו מוכנים להם אפילו שבוע קודם לכן, מקשיבים ונכונים לשנות גישה. על המשמיעים והשומעים תבוא הברכה.

מלחמות וספטמבר

חלק מן הבעיה, גם של המאבק בכלל וגם של היותו פתח לשינוי כללי הוא שאין לנו זמן. ראשית, היה נראה עוד לפני היווצרות תנועת המאהלים שממשלת ישראל מתכוונת להתמודד עם אינתיפאדה עממית חדשה באלימות קשה. היו גם דיבורים על תקיפת איראן ועוד. שנית, התנועה נותנת לכאורה מוטיבציה לטריק העתיק של ייצור מצב בטחוני. ישנם סימנים לתוכניות כאלה. למשל, כשהצבא אומר ליהודים בגליל "תכינו את הממ"דים לספטמבר" ומזכיר בהקשר זה את ערביי הגליל ואת החיזבאללה.

התנועה שהולכת ונוצרת יכולה להתאדות בסיטואציה כזו, אבל היא גם יכולה להפוך את היוצרות על תוכניות הממשלה, למנוע טיהור אתני, להחליש אלימות, לסרב למלחמה. בעזרת השם, היא יכולה להיות גם פתח לעתיד חיובי ואחר של שותפות בין יהודים לפלסטינים של 48' ושל 67'; זאת דווקא מתוך העמדה של ניתוק חלקי מן ההיסטוריה הרעה, ומשהו חיובי עצמאי להציע.

השאלה מה יקרה משתי האופציות הללו היא לאו דווקא עניין לאצטגנינות, אולי היא משהו שעוד לא נקבע ואפשר להשפיע על הכיוון. התנגדות ברורה של המאהלים אולי גם תוציא מראש לממשלה את החשק. אני חושבת שכדי שנוכל לומר לא, צריך לעזור לאנשים לפרום את חגורת ההדחקה.

ועוד, שותפות של ערבים במאבק וקשר עם פעילים ערבים במאבקים עם היבט "חברתי" ממערב וממזרח לקו הירוק, מאד יועילו לדעתי. מי שיש להם את הכוח הנפשי לכך, אנא בוא/י לאספות במאהלים ברוטשילד או בכל מקום אחר.

מעבר לכך, נראה לי שכדי לומר לא, אנשים צריכים להיות מוכנים מראש. הם כבר מוכנים לספין בטחוני באופן עקרוני, זהו דווקא נושא מדובר. אבל צריך בכל זאת לדבר במאהלים, בהפגנות, בעבודה, עם החברים, ראשית על האפשרות הריאלית להתקפה על פלסטינים, איראן או מי שלא יהיה, ושנית על המבחן הגדול שעומד לפתחנו – השותפים בתנועה החדשה – למנוע אסון.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איריס חפץ

    הי, הילי
    הרבה ברכות וכוחות שם באוהלים. דברים נכוחים אמרת: אנחנו יודעים שאי אפשר שיהיה צדק רק לחלק מהאנשים. זה כמו הסוציאליזם לאשכנזים שהיה פעם ועכשיו איננו. כשבונים את העסק על הדרה ומחיקה, אז כל פעם נמחק מישהו אחר.
    המודחק שאת כותבת עליו הוא נוכח מאוד באמירה "לא מדברים על…", אז הנה דובר. השלב הבא הוא להיות מודעים לזה שזה מאוד מדובר ונוכח.
    חזקו ואמצו ומלאו את הארץ ולא דגלים דגלים.

  2. צדקן וטהרן

    ערביי כפר-שמריהו קיימים רק בשיר של הבילויים. אשר לרוטשילד, הערבים אינם מן הטעם הפשוט שהם לא באו. איש לא גירשם. חוצמזה, אנשים חיים בקהילות ולא הכל זה גזענות. מותר לפרגן למה שמתרחש כאן ולקוות לטוב ולא מוכרחים לחפור כל היום. אי-אפשר לתקן את כל העוולות במחאה אחת (למעשה אי-אפשר בכלל, אבל ראוי לנסות לעשות משהו). אבל יש ואני טועה והעולם יתוקן בפוסטים.

  3. גיל

    לגבי הערבים, חלקם הגדול כמובן לא יכול להגיע. יש מחסומים בדרך, ואין לנתינים הלא-אזרחים את חופש התנועה שיש לאזרחים כמוני וכמוך.

  4. הילי

    רציתי להוסיף נקודה לגבי המעמד של המלים שלנו. נתקלתי בדוברים רבים שקבעו מפורשות וכדבר מובן מאליו שהתנועה הזו תיבלע בספטמבר בסדר יום של מלחמה.בלי לדחות את כל הכרוך בהנחה ובמסקנותיה (שהן בעד התמקדות בהישגים קונקרטיים), לפחות חלקים בה תובעים דורשים שיקול דעת: מתקפה ישראלית ושיתוף פעולה אתה של פעילי התנועה החדשה ממנה הם א עניין לא להניחו כגורל אלא להיאבק עליו. כשמניחים אותה כמובנת מאליה (ולא טוענים בעדה)קורה ההפך: היא מתפקדת כנבואה שמגשימה את עצמה.

    והפניה למאמר של עידן לנדו מאתמול בעניינים דומים
    http://idanlandau.com/2011/08/08/68845/
    במיוחד, הוא כותב שם על תקציב ה'בטחון'. שנית, אחת המעירות מציינת שם שכמה אנשים כבר קיבלו צווי גיוס.