בדרך כל עו"ס

לפני ארבעה חודשים, לאחר סיום שביתת העובדות הסוציאליות בקול ענות חלושה, שבתי לעבודתי. התחושות שלי ושל עמיתותיי היו קשות ביותר. התמיכה הציבורית והתקשורתית במאבקנו לא קיבלה בסופו של דבר ביטוי בתוצאות המבזות של הסכם השכר החדש.

כעובדות סוציאליות נאבקנו ליצור סדר יום חברתי חדש, המחויב לשיקומה של מדינת הרווחה המתפוררת, בחברה שבה הקיטוב והפערים הכלכליים, יחד עם השחיתות והסיאוב השלטוני, עולים כפורחים. ההסכמה הגורפת בדבר "עבודת הקודש" שלנו, לא הצליחה להתרומם אז לכדי הכרה חברתית מסיבית ביחס להכרח בשינוי מדיניות חברתית שורשי ועמוק.

אל מול המחאה וההתנגדות העזה של רוב רובם של העו"סות/ים כנגד ההסכם שהתרקם, התייצב עופר עיני והסביר לנו שזהו ההסכם הטוב ביותר האפשרי. נכון, זה היה ההסכם הטוב ביותר האפשרי במסגרת חוקי המשחק הניאו-ליברלי של המציאות החברתית הקיימת. לעופר עיני אין ולא הייתה שום כוונה לפעול לשינוי חוקי המשחק החברתי (מקסימום לסגור איזו "קומבינה" עם האוצר ולהשיב את השקט התעשייתי).

מדובר בחוקי משחק ציניים ואכזריים המגדירים, בין היתר, קבוצות עובדים חזקות שיש להן "זכויות" (המוקנות להם הודות ל"שלטרים" למיניהם) וקבוצות עובדים חלשות, כמו העו"ס (וכמו עובדים/ות מוחלשים/ות עוד  יותר) שצריכות להודות על הפירורים המבזים הניתנים להם.

ההסתדרות והעומד בראשה לא סברו אז שראוי להתייצב בחזית המאבק על חייה של מדינת הרווחה או לצידם של העו"סים כקבוצת עובדים מוחלשת ומקופחת. באותו זמן איבד עופר עיני, בעיניי, את המנדט המוסרי לעמוד בראש ארגון העובדים הגדול במדינה.

זמן קצר לאחר שחזרנו לעבודתנו בבושת פנים, פרצה שביתת הרופאים שנמשכת עד עצם היום הזה. לנגד עינינו מתרחש מופע נוסף של מאבק על חייה של מדינת הרווחה הגוססת, הפעם בדמותן של הזכות החברתית לבריאות ומערכת הבריאות הציבורית הקורסת.

והנה, מזה מספר שבועות, התקוממות אזרחית בעוצמה שלא נראתה במחוזותינו מזה שנים רבות. המאבק החברתי הנוכחי מהווה מבחינתי המשך ישיר של מאבק העובדות הסוציאליות. סיסמאות מאבק העו"ס, כגון: "רוצים צדק – לא צדקה" ממקדות ומגדירות גם את תכליתו של המאבק החברתי כאן ועכשיו. השלטים שנשאנו בהפגנות העו"ס רלוונטיים עכשיו יותר מתמיד.

אופקיו של המאבק הנוכחי רחבים בהרבה מסוגיית הדיור או יוקר המחיה. פוליטיקאים שונים, ביניהם גם עופר עיני, וחלק מאנשי התקשורת, מסגרו את המאבק בתחילתו תחת הכותרת של "יוקר המחיה". חלק מהמאבק נסוב גם על עצם זכות ההגדרה העצמית שלו. זהו אינו מאבק על "יוקר המחיה". זהו מאבק על דמותה המוסרית של החברה הישראלית.

אנו נאבקים על הכרה חברתית רחבה בכך שלעוני ולפערים הכלכליים-חברתיים המתעצמים יש פגיעה אנושה במרקם החברתי, המובילה לדרדורן של אוכלוסיות רחבות להדרה, לניכור ולייאוש.

אנו נאבקים על הכרה מחודשת של מדינת ישראל במחויבותה לכלל אזרחיה, לזכויות האדם ולזכויות החברתיות שלהם: הזכות לחינוך, לבריאות, לרווחה, לתעסוקה, לביטחון סוציאלי, לדיור, לפרנסה בכבוד, לביטחון תזונתי, לסביבה בריאה ובת קיימא. כולנו נאבקים על שיקומה של מדינת הרווחה.

אנו נאבקים על השבת האמון שבין האזרחים ובין המערכות השלטוניות, על הגברת השקיפות ומלחמה בשחיתות הציבורית. אנו נאבקים על יצירת שיח חברתי שיגדיר מחדש את גבולות "השוק החופשי", שבו תתקיים חשיבה ביקורתית על המנטרה של "צמיחה כלכלית" ושבו ערכים של צדק חברתי וסולידריות חברתית יחדלו להיות מילים גסות. מי שיוביל את המאבק הוא מי שלא איבד את זכותו המוסרית להשמיע את קולו: הציבור.

הכותבת היא עובדת סוציאלית