מעבר לכותרות הביניים

ימים של מחאה עוברים על ישראל, כנגד המדינה וכנגד מספר "נבחרים". בפי התקשורת, וכך גם מדקלמים בכיכרות, זוהי מחאת מעמד הביניים. קשה שלא לתהות על משמעותו של המושג – למי הכוונה, בעצם?

ובכן, הדבר הראשון שברור מכך שאותו מעמד נקרא ביניים, הוא שקיימים עוד מעמדות, מעליו ומתחתיו. כלומר כשאנו אומרים מעמד ביניים, איננו מתכוונים בכל אופן למעמד הנמוך, וגם לא למעמד הגבוה – משהו באמצע. ביטויים לכך שמעמד הביניים נתפס בצורה חיובית על ידי התקשורת (והציבור אחריה) יש בשפע: הוא מתואר כנושא העיקרי בנטל המסים, המילואים וכו'. זהו ציבור אשר רוכש השכלה גבוה, מתוך אמונה בהגיונות השוק כי מי שעובד קשה ולומד הרבה מגיע למשרה מכניסה ובטוחה, שמאפשרת לו יציבות וכן – גם לשלם מסים מתוך אמונה במדינה. הוא גם זה שמרגיש היום מנוצל.

על ידי מי? קודם כל – וזה הבסיס להתפרצות המחאה – על ידי חזירים קפיטליסטים ומושחתים, כאלה השודדים את המדינה ממחצביה ומתחמקים ממסים. טייקונים, נדל"ניסטים אשר קונים דירות להשקעה וגורמים למחירים לעלות והפוליטיקאים המקורבים אליהם. כל אלה שאכפת להם רק מכסף ולא מהמדינה. מן הצד השני מוזכרים לרוב, בעיקר על ידי אנשים שמזהים את עצמם כשמאל אשכנזי-ליברלי (למשל כאן או בציטוט של אביב גפן כאן), גם גורמים נוספים שמנצלים את עבודתו הקשה של אותו מעמד – אלה הם העניים, רובם הם חרדים או ערבים (אבל גם מזרחים), אשר שודדים את המדינה על ידי תשלומי הרווחה המוגזמים שלהם ועל ידי הימנעותם מתשלום מסים ומשירות צבאי, וכמובן המתנחלים (רובם אנשים שבמרכז היו מתקשים לסגור את החודש, ולאו דווקא חובשי הכיפות שמראים בטלוויזיה).

בנוסף לפעילים עצמם, גם פוליטיקאים (וגם כאן), אינטלקטואלים ופובליציסטים התומכים במחאה מקדמים את התזה הזאת במרץ. ברור גם שלרבים מהמשתתפים ואף מובילי המחאה, המונח הזה משמש דגל להתאחד סביבו וכלי להסביר באמצעותו את הפער בין תפיסתם העצמית של אלה שרואים את עצמם כסוג של אליטה לבין המצוקה שבה הם נמצאים ביום-יום. אלא שכפי שנראה בבירור בשבועות האחרונים, בשורה ארוכה של התבטאויות מפיהן של דמויות פחות אהודות במאהלים ברחבי הארץ (למשל שטייניץ, לבני, ואפילו פורום ראשי המשק), השימוש במונח הזה איננו מוגבל רק למי שמעוניין בשינוי משמעותי של סדר העדיפויות בישראל. למעשה, כבר הרבה לפני פרוץ גל המחאה הנוכחי, החלו גורמים שונים בממסד לגבש תוכניות שנועדו "להקל את הנטל על מעמד הביניים", גם בתחום הדיור. דוגמאות אלה מעידות יותר מכל על הפוטנציאל הפלגני וההרסני למאבק הנוכחי שקיים בשימוש לא זהיר במושג זה.

מן הפן האובייקטיבי ישנן כמה דרכים לקבוע מי מעמד הביניים. מקור המושג בתפיסה הליברלית הרואה את החברה כמורכבת מפרטים על רצף סוציו-אקונומי. מכך נובע שניתן לקבוע עבור איזה אחוזוני הכנסה ייקרא אדם כבן המעמד הבינוני. אז יאללה, קצת מספרים. השכר הממוצע במשק ב-2009 היה 7,947 שקלים. כלומר לפי הגדרה אחת כל מי שמרוויח בין 5,960 לבין 9,933 נמצא במעמד הביניים: בערך בין העשירון ה-6 לבין העשירון ה-8. ובכן האם זו מחאה רק של 30% מן האוכלוסייה? ואם כך, איך ניתן להסביר את התמיכה העממית הרחבה כל כך שלה היא זוכה?

בניגוד לדבריו של תני גולדשטיין ב-ynet, האמת הפשוטה היא שזו מחאה מעמדית פשוט כי אנו באמת חיים בחברה מעמדית. העשורים האחרונים, בהם שלטה בישראל השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית, הביאו להתחדדות הפער שבין הציבור לבין הנהגתו, לצד הבנה גדלה והולכת של שותפות הגורל בין כלל נפגעיה של השיטה. אלה הם, באופן כללי ופשטני משהו, כלל הציבור שמתפרנס מעבודה ו/או מקצבאות בניגוד למי שמתפרנסים מבעלות על אמצעי ייצור משמעותיים, הידועים בכינויים "בעלי הון". אחד ההישגים הגדולים של המאבק הזה עד כה היא יכולתו להכיל בתוכו קבוצות רחבות ומגוונות ביותר מבין נתיניה של ממשלת ישראל. אחת ההתפתחויות החשובות של השבוע האחרון היתה ראשית כניסתם למרכז הזירה בה מונהג המאבק של גורמים שלא תופסים את עצמם כבני מעמד הביניים, כמו אנשי מאהלים בשכונות ובפריפריה, עם דרישות לדיור ציבורי בקנה מידה נרחב.

אולם בשיח על מעמד הביניים קיימת סכנה שבהוצאה אל מחוץ לגדר המחאה קבוצות רבות בחברה אשר מדוכאות גם הן על ידי אותה שיטה נצלנית שהביאה אותנו להתפרצות המחאה. זהו מונח הטומן בחובו ניכור מן השכבות המוחלשות, ומטשטש את המאבק המעמדי על ידי הפרדה בין סקטורים שונים הנאבקים כרגע ביחד. השאלה המרכזית היא אם כן, האם תודעתו של אותו מעמד מנוצל תתחזק ותתרחב להכלה של קבוצות נוספות שלא זוכות עדיין לייצוג משמעותי במאבק – בראש ובראשונה הפלסטינים – או שהפיצול בין קבוצות הזהות השונות יחזור לשלוט בכיפה.

עצם השימוש במונח מעמד הביניים מטשטש את המחאה, ובעיקר את התודעה של מחאה עממית. באותה צורה שבה גורמים מסוימים בפוליטיקה ובתקשורת מנסים להציג את הבעיה בכך שיש לנו ראש ממשלה שפשוט לא יודע להנהיג, כך הם ואחרים מסנדלים את המאבק על ידי כך שקוראים למוחים מעמד ביניים – מחמאה אשר כל מוחה שמח לקבל. כל אחד רוצה להיות מעמד ביניים, זה נשמע טוב כזה – אני באמצע, לא קיצוני פה ולא שם. בשאיפה של כולם, מאנשים משכבות מוחלשות ועד לסמנכ"לים של חברות היי-טק, להשתייך למעמד הביניים יש רק דבר אחד חיובי – הוא מראה על השאיפה של כל אלה לשוויון כלשהו, וזאת בניגוד להנחה של השוק החופשי שכל פרט היה מעדיף להיות סופר עשיר.

אז איך נקרא לאותו מעמד מנוצל אם לא במונח של ההגמוניה? פרולטריון במשמעותו ההיסטורית אינו מתאים – המון העובדים כבר ברובו אינו מרוכז במפעלי ענק, עובד 15 שעות ביום יחד עם נשותיו וילדיו בני ה-6. כל אלה מתקיימים היום בעיקר הרחק מכאן, במדינות "העולם השלישי". במקום זאת אנו רואים תופעה שבה יותר ויותר עובדות ועובדים באותו ארגון כלל לא מכירים זה את זו לא באות במגע זה עם זה, שלא לדבר על ציבור גדול של עניים המקבלים קצבאות רעב ומנושלים אפילו מהיכולת לפרנס את עצמם בדוחק. החוויה המשותפת לכל אלה היא בעיקר חווית הצריכה (המופרזת) והמאבק לעמוד בתשלומים החודשיים.

עד לפני שלושה-ארבעה שבועות יכולנו להיקרא, במידה רבה של צדק, מעמד הצרכנים. השבועות האלה – ובעיקר השבועות הבאים – יגידו האם אנו ראויים לכינוי חדש: מעמד הנאבקות והנאבקים.

התפרסם באתר כוח לעובדים