• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

לבנות ולהיבנות בה

תביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן שנים כמו דיור ציבורי או הפסקת הריסות הבתים, מתקבלות בחפץ לב רק כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ומתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדיבידואלי. מחאה על תנאי
יסמין דאהר ואילת מעוז

לא בכדי עורר המאהל המרזלי תגובות כל כך חריפות מצד האגף השמאלי של רוטשילד. בימים הראשונים של המחאה, טענו רבים מצעירי השמאל כי תוך זמן קצר, בתהליך של העלאת מודעות תוך כדי מאבק, יכירו ההמונים הנאבקים בקשר שבין מדיניות הכיבוש וההתנחלויות למדיניות הכלכלית. רבים עדיין דבקים בעמדה זו, לפיה בשלב מסוים ייחשף לעיניהם של ההמונים הקשר שבין ההשקעה המסיבית בהתנחלויות לבין העוני בתוך ישראל. עמדה זו מתעלמת משלוש עובדות מרכזיות: הראשונה היא שכלכלת ישראל מרוויחה מהכיבוש ולא, למצער, מפסידה ממנו. השנייה היא שגם לולא ההשקעה בהתנחלויות היתה מדיניות הימין הכלכלי דואגת להפרטת כל הבא ליד ולדחיקת אוכלוסיות שלמות לפריפריה החברתית-כלכלית. השלישית היא שמדיניות הקרקעות הישראלית אף פעם לא הגבילה את עצמה אל "השטחים" שמעבר לקו הירוק. להפך. היא התחילה כבר ב-1948 ונמשכת בתוך ישראל גם היום.

מהיאחזויות למאחזים

העדפת המגזר ההתיישבותי-מתנחלי בישראל מיום הקמתה – ולא משנת 67' – היא הרקע ההכרחי לדיון במחאה הנוכחית. קרקעות הופקעו מאזרחי המדינה הפלסטינים באמצעות שורת חוקים, העיקרי שבהם הוא חוק רכישת מקרקעין מ-1953. על פי חוק זה הופקעו קרקעות הכפרים העקורים, אך גם קרקעות ביישובים ערביים ששרדו את הנכבה. היקף קרקעות מופקעות אלה מוערך בכ-1.2 מיליון דונם. קרקעות רבות נוספות הופקעו על פי פקודת הקרקעות, בין היתר הפקעות יום האדמה בשנת 1976 בהיקף של כ-21 אלף דונם. נכסי הפליטים הפלסטינים, שגורשו מבתיהם וכפריהם הופקדו בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. למותר לציין שמי שנהנו במיוחד מחגיגת בליעת האדמות הזו הם חלק מהכוחות הדומיננטיים היום במאהל ברוטשילד – אנשי החולצות הכחולות והתיישבות העובדת שמרגישים ש"גנבו להם את המדינה".

בניין הארץ. תנועת העבודה, על פלגיה השונים, כולל השמאליים שבהם, היו שותפים פעילים לבליעת האדמות המסיבית של הפלסטינים בישראל. תצלום: ארכיון קק"ל

הדיון ההיסטורי אינו אנכרוניסטי. בימים אלה ממש מוקמת "רשות המקרקעין" תחת "מנהל מקרקעי ישראל", במהלך שיאפשר למכור למרבה במחיר את אדמותיהם של הפליטים ושל העקורים הפנימיים ובאופן שימנע מבעליהן המקוריים לתבוע פיצויים בעתיד. קרקעות אלה, ששטחן הכולל הוא 800 אלף דונם, כוללות רכוש של פליטים המצוי כיום בערים מעורבות וקרקעות שעברו או סומנו לפיתוח בתוכניות מתאר. החוק גם מעניק משקל מכריע לנציגי קק"ל במועצת רשות המקרקעין (שישה מ-13 חברי המועצה יהיה אנשי קק"ל) שמחויבת על פי תקנונה הגזעני למכור אדמות רק ליהודים.

יחד עם חוק מנהל מקרקעי ישראל מקודמים או כבר עברו בכנסת הנוכחית עוד שורה ארוכה של מהלכי חקיקה, שלהם השפעה מכרעת על מצבם הקרקעי של פלסטינים בישראל: התיקון לפקודת המקרקעין שמאפשר הפקעה מסיבית לצורכי ציבור, תיקון לחוק פיתוח הנגב המגביר את העידוד ל"חוות הבודדים", חוק ועדות הקבלה המדובר, וכן תיקון לחוק מקרקעי ישראל שאוסר מכירה או השכרה של נכס למעל חמש שנים, או כל העברת זכויות בנכס בישראל ל"זרים". לפי החוק, זר הוא כל אדם שאינו תושב ישראל או אזרח ישראל, או אינו יהודי הזכאי אוטומטית לעלות לישראל לפי חוק השבות. החוק קובע כי פליטים פלסטינים – הבעלים המקוריים של הקרקע, שלפי החוק הבינלאומי זכאים לחזור לאדמתם או לקבל את רכושם – הם "זרים", כמו כל אדם שאינו בעל מעמד של אזרח או תושב בישראל, מלבד יהודים.

מיותר כמעט לציין: מדיניות ההתנחלות וההשתלטות על קרקע התחילה עם קום מדינת ישראל ולא נולדה עם "כיבוש השטחים". תנועת העבודה, על פלגיה השונים, כולל השמאליים שבהם, היו שותפים פעילים לבליעת האדמות המסיבית של הפלסטינים בישראל. היום, ביושבם במאהל ברוטשילד בוכים אנשי מפא"י וצאצאיהם על "ארץ ישראל יפה" של סולידריות חברתית וערבות הדדית שנגוזה. זאת בעודם משכיחים ומכחישים שאפילו את האדמות שגזלו מהפלסטינים לא חילקו באופן שוויוני בין בני עמם, והותירו את המזרחים/ות בפריפריה, לשמש ביצורים בפני הפליטים המנסים לשוב.

פוסטר קק"ל. מהפכן, לך להפריח את השממה!

לאור הרפורמות הקרקרעיות שהצגנו, כלל לא נראה מופרך שבעזרת שיפור תשתית התחבורה ישלחו את צעירי המהפכה להתיישב בנגב ובגליל, תוך שמציעים להם איכות חיים וישובים אקסקלוסיביים – הסגורים לערבים בוודאות, ולמזרחים ברוב המקרים. ישלחו אותם להתיישב על אדמות שהופקעו מערבים, ליד עיירות פיתוח מזרחיות שעדיין נמחצות על ידי מועצות אזוריות גזלניות. ימתגו את זה כשליחות, חלוציות ומעשה חברתי מהמעלה הראשונה.

אין ספק שאת הגזענים של מרזל היה ראוי לסלק מהמאהל ברושטילד, אולם הטענה לפיה המתנחלים וההתנחלויות אשמים במצב הכלכלי-חברתי אליו נקלענו, היא לא מדויקת במקרה הטוב. הטענה לפיה ללא הכיבוש היה המצב נפלא, כבר היתה רכבת קלה בתל אביב, חינוך שוויוני בחינם לכולם וחלוקת דירות לכל אזרח מעל גיל 21, היא טענה בעייתית מעוד בחינה: היא מתעלמת מהעובדה שהכלכלה הישראלית מונהגת כבר לפחות מעל שני עשורים על ידי אידיאולגים של השוק החופשי ועושי דברם, ושבכל העשורים שקדמו לכך היא היתה מבוססת על חלוקה דיפרנציאלית של משאבים למי שהשלטון רוצה ביקרו – אנשי ההתיישבות על כל גווניהם.

שתיקה פריבילגית

ביום שישי האחרון כתב יוסי וורטר ב"הארץ": "לדבריו של נתניהו מתגנבת לעתים נימת מרירות. הוא אומר לעצמו: ברבות מכלכלות אירופה שואלים כיום מאיפה ניתן לקצץ. בישראל שואלים: למי אנחנו עומדים לחלק כסף. מי אחראי על המצב הזה? על הקופה המלאה? על הכלכלה המשגשגת?". לשיטתו, נתניהו כמובן צודק. שילוב של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שמקצצת בהוצאות ציבוריות, לצד הישענות על הכיבוש כמנוע להצמחת המשק הישראלי, בהחלט מראים את אותותיהם. הכלכלה הישראלית, יחסית לכלכלות אירופה וארה"ב, בהחלט "צומחת" במונחים קפיטליסטיים. תעשיית הביטחון היא הסקטור הצומח ביותר במשק הישראלי ומהווה כ-10% ממנו. במקביל, ניצול של שוק שבוי פלסטיני למוצרים וסחורות, ניצול קרקעות, מים ומשאבי טבע, כמו גם כוח עבודה זול, הופכים את הכיבוש להשקעה משתלמת מאד. לו ישראל היתה מפסיקה את הכיבוש מחר בבוקר היא היתה מפסידה את מנוע הצמיחה העיקרי שלה היום.

בנייה במזרח ירושלים. שילוב של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית שמקצצת בהוצאות ציבוריות, לצד הישענות על הכיבוש כמנוע להצמחת המשק הישראלי, בהחלט מראים את אותותיהם. צילום: טס שפלן / אקטיבסטילס

ההתעלמות של רבים מאנשי מחאת האוהלים מהכיבוש אלגורית במידה רבה להתעלמות שלהם משאלות מקרו-כלכליות. הם מסתפקים בלומר "אין לנו פתרונות לשאלות כלכליות", בדיוק באותו אופן שבו הם אומרים שהם "לא פוליטיים, ימין ושמאל ביחד". ההתעלמות משאלות העומק אינו נובע רק מטעמים טקטיים, לדעתנו, אלא מרצון להפריד בכוח את מה שאינו ניתן להפרדה: את הרס השירותים החברתיים מתכתיבי הבנק העולמי, את חוסר הביטחון התעסוקתי משבירת האיגודים וגלובליזציה של העבודה, את יוקר המחייה מהסכמי הסחר, ואת מחירי הדיור ממדיניות בנק ישראל שהוא לכל היותר סניף של קרן המטבע העולמית. הם מפחדים לומר בבירור: זו לא בעיה ישראלית, מקומית, פרטית, והיא לא תיפתר באמצעות מענה לכמה דרישות ממוקדות.

כך גם בשאלת הכיבוש. התשוקה להפרדה בין "בינינו" ל"בינם", בין "אנחנו" שיכולים, אם רק נרצה, לעמוד תחת הסיסמה "העם דורש צדק חברתי", לבין מי שמורחק מראש מהדמיון הקולקטיבי של אותו עם. אנו סבורות שאופיה של המחאה הנוכחית נקבע לא הודות ל"רגיעה הביטחונית", אלא גם מהרצון ההולך וגובר של חלקים נרחבים מהציבור הישראלי, כולל השמאל, להכריע בשאלת הגבול בין פלסטינים וישראלים, תוך התכחשות לחוסר אפשריותה של הכרעה שכזו.

צריך להיות הוגנים: למעמדות החברתיים המנושלים ביותר בישראל עשוי להיות מה להרוויח מהמחאה הזו, בהנחה חלק מהתביעות הכלכליות-חברתיות שלה יתקבלו. צריך גם להסיר את הכובע בפני דפני ליף וחברותיה וחבריה למאבק על מתן התמיכה והסולידריות גם למאהלי הפריפריה, ובתוך כך גם למאהל ביפו, בשכונת התקווה, בבקה, בלווינסקי ובלוד. לכן צריך להיות כנים: למרות שערבים הוזכרו על במות הנאומים של עצרות הענק של המחאה מספר פעמים זעום, ולמרות שיש בהפגנות דגלי ישראל, לערבים בישראל יש בהן מקום. אולם זהו מקום על תנאי והתנאי הוא פשוט: ותרו על תביעותיכם הקולקטיביות, תמורת כמה פירורים מהעוגה. עסקה דומה מוצעת, אגב, גם למזרחים בישראל. פתאום נראה שלתביעות שמזרחים ופלסטינים נלחמים עליהן כבר שנים: דיור ציבורי, הפסקת הריסות ופינויי הבתים יש סיכוי טוב יותר להתקבל, כאשר הן נישאות על כנפי המהפכה החברתית ובתמורה מתורגמות משיח קולקטיבי לשיח אינדבידואלי.

"העם" הדורש צדק חברתי או מהפכה, אינו נתון בגבולות צרים כפי שהציונות מנסה לשרטט. צילום: דף הפייסבוק "1948 Tent"

בהנחה שספטמבר יביא עימו התקוממות עממית, האפשרות שהפלסטינים בישראל יצטרפו באופן מסיבי להפגנות נראית היום לא ריאלית במיוחד. נדמה, שאם לפלסטינים בישראל יש אפשרות היום לבחור בין התקוממות לאומית בסגנון אוקטובר 2000 לבין הצטרפות למחאה על יוקר המחייה שמתרגמת את תביעות לאומיות לתביעות מעמדיות או אינדבידואליסטיות, הם בוחרים, גם אם לאט ובהססנות, באופציה השנייה.

בניגוד לשמאל הישראלי היהודי שיכול לקפץ מהפגנה בבלעין או בשייח ג'ראח למאהל ברוטשילד או ביפו, על הפלסטינים בישראל מוטלת החובה להכריע: האם הם חלק מהעם ש"כאן" או חלק מהעם ש"שם". האם יוכלו להשתתף במאבק הדיור ולצעוד תחת הכותרת "העם" באוגוסט, ולקרוא לאינתיפאדה בספטמבר? שילוב של שתי האפשרויות נראה כמעט דמיוני, במיוחד אם המחאה החברתית תגיע להישגים כלשהם. לכן ההסכמה ה"טקטית" של חלקים בשמאל הישראלי עם השתיקה בעניין הכיבוש היא שתיקה פריבילגית, של מי שיכולים להרשות לעצמם ללכת עם ולהרגיש בלי. כלומר, באופן אפקטיבי, לא מדובר על חיבור בין מאבקים אלא הפרדה ביניהם.

על רקע מה שעשוי להתרחש בספטמבר משמשת המחאה החברתית, באופן אירוני, לדחיקת הנושא הפלסטיני מסדר היום הציבורי. לכן התנועה המתהווה עכשיו לא שונה לדעתנו במהותה מהשמאל הציוני, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לוותר על זכויות הפלסטינים ברגעים הקריטיים ביותר. השמאל נלהב ממנה כל כך, אולי משום שאחרי שנים שוב יש לו אפשרות להרגיש חלק ממשהו "משמעותי", בעל אפיל מיינסטרימי, ולהינשא על גל החלום הרומנטי של "רדיקליזציה של ההמון".

בדומה לאג'נדה שמקדמות חברותינו שנטעו את אוהל 1948 ברוטשילד, גם אנחנו מתעקשות על שינוי השפה. אנחנו לא מסתפקות בהחדרתן של תביעות חשובות לתוך דרישות המאבק, אלא מציעות לנסות לחשוב בפרדיגמה שבה ההבחנה בין "עם" ל"עם" אינה כל כך פשוטה, ושבה "העם" הדורש צדק חברתי או מהפכה, אינו נתון בגבולות צרים כפי שהציונות, יחד עם משתפי הפעולה שלה משמאל, מנסים לשרטט. אנו סבורות שרק שילוב בין תביעות מעמדיות-אינדבידואליות לבין תביעות קולקטיביות – לאומיות ואתניות – יכולות להציע פתרון כולל למצוקות שמובילות את העמים לכיכרות.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דוגמט, שמרן ואנכרוניסט שתומך בחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים

    זוהי עמדה מזוקקת של בל"ד (וגם של חד"ש שמחרה-מחזיקה אחריה): גם שתי מדינות לשתי עמים וגם הפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" – מה שיהפוך גם אותה למדינה פלסטינית.

    בקיצור, היהודים אינם זכאים לאיזשהי דירת חדר עלי אדמות שבה הם הגמונים.
    (זו הרי גזענות לדידכם).

    מלחמת העצמאות נסתיימה. תקומתנו אכן היתה כרוכה באסונם של הפלסטינים (בין השאר ובעיקר בשל סרבנותם לתכנית החלוקה).
    מי שמבקש לחזור ל-48' ולהתחיל את הדיון משם ולכרוך אותו עם המערכה הכלכלית שמתרחשת כאן – מזמין את חורבנה של המחאה, תיוגה כמייצגת מיעוט הזוי וחיסול הפוטנציאל הרב שטמון בה גם לתיקון היחסים בין העמים.

  2. יורם בלומנקרנץ

    "ישלחו אותם להתיישב על אדמות שהופקעו מערבים, ליד עיירות פיתוח מזרחיות שעדיין נמחצות על ידי מועצות אזוריות גזלניות. ימתגו את זה כשליחות, חלוציות ומעשה חברתי מהמעלה הראשונה."
    כקורות אלה גם בשולי הערים הגדולות כמו בדרום תל- אביב, על- ידי צעירים אשכנזים מטעם עצמם או בשם ארגונים ועמותות. המאהל שהוקם ב"גן הקווקזים" מאוכלס בין היתר בכאלה מהם. מעבר לזה חשוב מאוד בטקסטים מסוג זה לציין מי הכותבות ומה עיסוקן.

  3. מתעב דה-קונסטרוקטיבים, פוסט-מודרניסטים ונרקומים של פרסום גם במחיר של הרס וחבלה של תופעה מבורכת

    שנהב מוביל זה מכבר את הברית הביזארית בין השמאל האנטי-ציוני לחוגים בקרב המתנחלים ומבקש לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית. זו זכותו המלאה, זהו רעיון לגיטימי בשוק הרעיונות (על הדרך גם תייג את דוד גרוסמן – אב שכול ויונה עקבית וצחורה כבדלן שפשוט לא רוצה להתערבב עם ערבים).

    חברים, זוהי דה-קונסטרוקצייה במיטבה. מתכון בטוח להרחקת המונים, אידויי המחאה וניתוק מוחלט מהלך הרוח בחברה הישראלית והזמנה לחיסול המחאה. חבל ועצוב.

  4. יוסי לוס

    עמדתם של הפלסטינים בישראל נחותה יחסית לזו של היהודים. ומנקודה מצערת זאת, צריך להחליט מה עושים כדי לשפר את המציאות.
    מדוע לצפות שהשינוי התודעתי יבוא "תוך זמן קצר"?

    איפה ראיתן שהתחולל בהיסטוריה האנושית שינוי תודעתי עמוק כל כך בזמן קצר כל כך?

    "העם" הוא תמיד יצור אמורפי שרק תוך התעלמות מגבולותיו הנזילים הרחבים אפשר לדמיין שהוא ברור וקבוע. ראו את כל המהגרים הלא יהודים מבריה"מ לשעבר. האם הם חלק מ"העם"? ראו את הויכוחים האינסופיים על מיהו יהודי. זה אולי לא רלבנטי מנקודת מבט פלסטינית, אבל זה רלבנטי ועוד איך אם בוחנים את השאלה למי קוראים "העם" בישראל. להערכתי, יש כאן הזדמנות להתהוות של הגדרה חדשה של "העם" בישראל. אפשר להישאר בחוץ מתוך חשש שהכוחות המרכזיים ישאירו את הפלסטינים הישראלים בחוץ ואפשר להצטרף למאבק מתוך תביעה להיכללות שוויונית בו ובפתרונות שהוא מבקש לקדם. זה עשוי לא להצליח במאת האחוזים וזה עשוי להותיר את התביעות הקולקטיביות מחוץ לקונצנזוס. אבל זה עשוי לשפר את מציאות חייהם והשייכות והמרכזיות של הפלסטינים בישראל. וזה עשוי להביא לשינויים אחרים. אי אפשר לנבא לאן זה יוביל. צריך להצטרף ולתרום להכלה רחבה ככל שאפשר של הקטיגוריה של "העם".

  5. אבי

    ועכשיו הם בוכים, שיבכו.
    תבכו גם אתם.

  6. גל לוי

    יוסי לוס כבר כתב, אז לא אכביר מילים. חשוב להבין את המחאה, ואת מגבלותיה, ולא לשכוח שהיא עדיין מתקיימת בעולם בו נחלת העבר היא עדיין לא נחלת העבר. יש עוד הרבה שצריך לקרות, ולצפות שזה יקרה ברגע אחד זה אידיאל יפה. אגב, קצת מוזר שמי שאמונים על הבנת המצב החברתי כמצב של קונפליקט מצפים דווקא עכשיו שברגע אחד כולם יתמכו באינטרסים של כולם וידברו בשם האינטרסים של מי שמתחתם בסדר הקיים.
    אז בבקשה רגע. אל תתנו לנו לשכוח את הקושי ואת הצורך להביט לצדדים ולראות שלא שוכחים את הקושי ואת מי שתמיד הותרו מאחור, אבל תנו למחאה גם קצת להתפתח ולגדול ולהבין את עצמה יותר. זה לא יכול לקרות ביום אחד. לא כאשר רבים מהמצטרפים הם בהחלט מצטרפים חדשים למאבק הפוליטי, שכמובן לא התחיל לפני שלושה שבועות.

  7. אשר עידן

    הפטרונג' של המעמד הבינוני ברוטשילד היום, הוא שריד הגזענות של הוריהם? כך נקראו המזרחים בשנות החמישים: חיות אדם, חשוכים, מלוכלכים, תת-רמה. הגזענות בשיאה, קולוניאליזם מהמאה ה19, פשיזם מאירופה. ותמיד יש את המזרחים הכנועים, כמו אלי רפיד, שכשיורקים עליהם, הם אומרים זה "אפטר שייב" http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-1a4ce04e7bfa131017.htm

  8. נתן.

    היהודים, אליבא הכותבות, צריכים לפצות על מעשי עוולה שביצעו מאז קום המדינה לפי עקרונות הצדק והמוסר.

    יפה מאד.

    אבל לפי אותן עקרונות צדק, גם הפלשתינאים תושבי מדינת ישראל צריכים לשלם על העוול הסטורי שעשו כאשר דחו את תוכנית החלוקה,ניסו לחסל את הישוב היהודי בארץ והזמינו את מדינות ערב לסייע בכך.

  9. הילי

    שלום,
    תודה על המאמר.
    ליוסי לוס וגל לוי, יחד עם האמת בדבריכם יש שני עניינים:
    אחד שזה זמן שהלבבות במידה מסוימת נפתחו וצריך לעזור לכך בעצם זה שנעלה את הדברים, בעדינות אבל בבירור.
    שנית שאין זמן. חשוב מאד לעזור למספיק אנשים להיות בלב אחר לנוכח ההתקפה על הפלסטינים (או לבנון? או אירן?)שהממשלה כנראה מכינה.
    שלישית. יש עכשיו כיוונים של ריאקציה ברוטשילד. היא נובעת גם מטעמים טכניים, הכמות העצומה של המבקרים בבת אחת לפני כשבוע וחצי הסיגה את השיח של חשיבה מחדש ביחד, שהחל לצמוח לפני כן. אבל שנית ריאקציה של ציונות אשכנזית: בובות הרצל ובן גוריון שחלק מהקהל ותנועות הנוער הריעו להם בהפגנה, דוכנים בעד גיוס לצבא ומטפוריקה ציונית בשלטי ענק, המטרידה בעיני היא "חומה ומגדל".
    אני חושבת שצריך להאיר את עיני המוחים למשמעות של חומה ומגדל וכל השאר. שכל מי שכותב על הדברים האלה יבוא להרצות למשל…

  10. שמאל ציוני-סוציאליסטי

    הילי, את כנראה שייכת לדור שנולד לתוך הנס הזה שנקרא מדינת ישראל – והבית הלאומי שלנו נראה לך דבר מובן מאליו (ואולי את מתנגדת לו בכלל).

    מכל מקום, הרצל ובן-גוריון הם דמויות כבדות משקל מבחינה היסטורית ואף הירואיות (בעיני רובה של הציבוריות היהודית).

    אשר "לחומה ומגדל": מדובר במפעל התיישבותי יוצא דופן בהיקפיו (53 יישובים – קיבוצים ומושבים – שהוקמו רובם במהלך לילה אחד וזאת כתגובה לגזירותיו של פאסיפלד ו"הספר הלבן" (בעצם השחור שלו).

    אני מקוה שהקול שאת מבטאת כאן הוא מינורי בתוך המחאה, כי אחרת היא לא תגיע רחוק.

  11. יוסי לוס

    אם יש דבר שאני רוצה לעשות עכשיו זה לבוא לרוטשילד. אין לך מושג כמה אני מצטער שאני נמצא רחוק מאד משם. יותר מדי רחוק. רק בעוד חודשיים אוכל לבוא. כפעיל באופנים שונים בתחומים שמכונים "חברתיים" מאז אמצע שנות ה-90, ההתעוררות העכשווית היא כמו חלום שמתגשם. והעובדה שאני לא נמצא שם בזמן שזה קורה, מדכאת מאד.

    כאשר מגנים את המפגינים היום בגלל שהם לא מאמצים את הפרספקטיבה הרחבה יותר שכוללת גם את העניין הקולקטיבי הפלסטיני, כדאי לא לשכוח שלמעט הפוגות היסטוריות קלות (כמו הפנתרים) רק בשנים האחרונות, הופיעה פעילות שמאל בצורת תראבוט-התחברות שמחברת באופן משמעותי, מוחשי ופרקטי בין סוגיות חברתיות (שׁהן מבחינה זהותית מזרחיות ופלסטיניות-ישראליות) לבין ענייני השטחים ומחברת בעיקר בין פלסטינים ישראלים ומזרחים. במקרים רבים לפני כן במשך עשרות שנות כיבוש, בהם ביקשו פעילים "חברתיים" להעלות סוגיות "חברתיות" בפורומים "פוליטיים" הם נדחו בטענות שונות כמו דירוג של סבל (הפלסטינים סובלים יותר), דחיפות (להיאבק בכיבוש דחוף יותר, וגזענות (המזרחים הם ימנים גזענים). במרבית המקרים, גם פעילי השמאל, הרדיקאלי כמו גם הציוני, העדיפו לעסוק בסוגיות "פוליטיות" ולא "חברתיות". הם היו מודעים מאד להכל אבל עשו כמעט כלום במה שלא נגע לפלסטינים.
    אז מה קרה עכשיו? מה הדחיפות הגדולה לבטל את התהליך שרק החל, את הגלגל שרק החל להתגלגל ברחובות.
    קשה מאד לעבור מעמדה של ביקורת חיצונית לעמדה של בנייה פרקטית. אבל זה הזמן לכך. תהליך כה גדול שבו מעורבת אוכלוסייה כה רחבה, מטבע הדברים לא ימצא חן באופן מלא בעיני אף איש או אישה. אפשר לדחות את התהליך כולו. אבל אפשר גם לקחת בו חלק למרות שהוא לא מושלם ואף פעם לא יהיה מושלם. הייתי רוצה לראות את הפלסטינים הישראלים לוקחים את אזרחותם ברצינות ותובעים בפועל את חלקם בדמוקרטיה הישירה שהולכת ומתהווה. למיטב ידיעתי יש רבים שעושים זאת. אם לא רוצים להצטרף אליהם, לפחות לא לדכא אותם.
    בהקשר זה כדאי לזכור את שינוי היחס ההיסטורי של העולם הערבי לפלסטינים הישראלים. מהתעלמות מקיומם, דרך גינויים על שיתוף פעולה עם הציונות ועד להערצה. אני מקווה שיום יבוא והמבקרים החיצוניים שמעדיפים לראות רק את מה שהיה ולא את מה שיכול להיות יגיעו להעריץ את אלה שמעורבים ומשנים.

  12. גלעד

    קודם כל, תודה לכותבות. גם כשהתעצבנתי קצת מהטקסט הוא גרם לי לחשוב, וזה חשוב.

    כמה נקודות לפי הסדר שבו הן מופיעות בטקסט:

    1)ההשתתפות במחאה היא לא הזדמנות "להראות את האור" באופן פטרוני, אלא להקשיב לאנשים, לדבר איתם, לבנות אמון וליצור שותפויות חדשות. הטון של המאמר, להרגשתי, הוא כזה של נזיפה — דבר שמשיג את ההפך.
    2) כל הכללה לגבי "כלכלת ישראל" והיחסים שלה עם מפעל הכיבוש וההתנחלות נוטה להיות בעיתית. בוודאי שיש מרוויחים, השאלה היא כמה הרווחים (הפרטיים) נמדדים ביחס לעלויות (הציבוריות). לפי המחקר של סבירסקי ומפעל המחקר הגדול של "הארץ" מלפני כמה שנים התשובה ברורה.
    3) הביקורת לגבי הנוער העובד והלומד במידה רבה נכונה, אבל כל מי שנמצא במאהלים יודע שהם ("דרור ישראל") הם רק קול אחד מתוך בליל ענק של אנשים פרטיים וארגונים. לעשות אד הומינם למאבק כולו בגללם זה לשפוך את המים עם התינוק.
    4) המאבק מההתחלה עמד נגד רפורמת הקרקעות, אז לא ברורה הביקורת עליו.
    5) היחסים בין המאהל המרכזי (ברוטשילד) והפריפריה (70+ מאהלים אחרים) הוא מורכב. עובדים על זה. אסיפת נציגי המאהלים מתחילה לצבור יוזמה וכוח, והם בתהליך מאוד בריא של שיתוף פעולה עם מי שיזמו את המאהל. בשבת שעברה דיברו אל קהל של 300,000 איש מזרחיות ופלסטינים, וזה יותר משכל עמותות השמאל הצליחו אי פעם. בשבת הקרובה הבקשה מצד המארגנים היא ללכת להפגין בפריפריה: יחד עם המאהל בבאר שבע (שהעלה את הדרישה להכרה בכפרים הבדווים) וזה החיפאי (הפלסטיני ברובו). יש יותר יפה מזה?

  13. שחם

    מאמר מדהים,במיחד החלק המנבא כמעט בודאות מוחלטת את התנהגות האוכלוסיה הפלסתינאית בישראל במהלך אירועי הסתיו הקרוב.קצת פחות יומרנות והתנשאות על כל מי שחושב אחרת (ערבי,יהודי סתם פרחח מהרחוב) היה מאפשר שיח משמעותי יותר.

  14. בעז ברזלי

    האם ניתן לסכם את תביעת הפיצוי של המזרחים? להקים רשות שתגבה את הפיצוי ותחלק אותו לזכאים לו?
    מטוטלת שתדרוש פיצוי על עוול שאין לו ערך כספי, תכה בראש של כולנו.

  15. אלי אמינוב

    אך ברצוני להכניס הערה הסטורית באשר לאדמות הלאום היהודי.
    כדי להכניס את שוד אדמות הפלסטינים לקונטקסט הנכון, ראוי לציין כי עד מלחמת 1948 וכיבושיה הצליחה הקרו הקיימת "לגאול" רק 4% משטח פלסטין עבור התנחלויות היהודים. באוקטובר 1948, הומצאה "תקנה לשעת חירום לעיבוד אדמות מוברות". התקנה הסמיכה את שר החקלאות, לקחת מבעליה כל אדמה לא מעובדת ולמסור אותה לאחרים לעיבוד באופן "זמני". כך הפכו אדמות רבות שבעליהן הורחקו מהן לאדמות מוברות (בלתי מעובדות). הדרכים בהן הורחקו הבעלים מאדמותיהם, היו רבות ומגוונות: חלקם סולקו מאזורי הקרבות לזמן קצר כביכול, חלקם נדרשו מסיבות בטחוניות כביכול לא להתקרב לאדמות הנמצאות בטווח 10 קילומטרים מגבול ירדן או לבנון, אך מרובם מנע הממשל הצבאי על פי צווים את עיבוד אדמותיהם שהוכרזו כשטח צבאי סגור. בידי הפלסטינים שנשארו במולדתם נותרו כחמישה מליון דונם אדמה, אותם התכוונו הציונים לגאול מידיהם. האדמות המוברות, חולקו לקיבוצים ומושבים, או שהוקמו עליהן ישובים יהודים חדשים. אולם למרות שאדמות אלה ניטלו מחזקתם של הפלסטינים, המשיכו הללו להיות בעליהן החוקיים. מערכת האפרטהייד הציונית שהיתה מתוחכמת וערמומית, נזקקה לחוקים נוספים כדי להפוך אדמות אלה לקניין אתני, הסגור בפני לא יהודים, וזאת תוך שמירת מסגרת הקניין הפרטי במדינת ישראל. כך נולדו החוקים הבאים:
    חוק נכסי נפקדים (1950) המפקיע את אדמותיהם של מי שהוגדרו כנפקדים, חל רק על המגזר הערבי. לכאורה הפקיע החוק את אדמותיהם של כל אותם תושבים שנעדרו מבתיהם או משטחי ריבונותה של ישראל ביום 1 בספטמבר 1948. כך הפכו פלסטינים שברחו או גורשו מאזורי קרבות, או שנתבקשו אפילו לעבור לכפר שכן למספר ימים, לחסרי רכוש. גם תושבי אזורים בגליל במשולש, שבאותה עת טרם נכבשו ע"י הצבא הישראלי, נכללו בהגדרת חוק זה. אולם, יהודים עירקים למשל, שרכשו כהשקעה קרקעות בארץ ובתאריך הקובע היו כמובן "בשטח האויב" לא איבדו את נכסיהם . כך גם יהודי גוש עציון שנפלו בשבי הירדני. האפליה בוצעה בצורה הבאה: כדי להפוך את הקרקע לרכוש המדינה, היה חייב האפוטרופוס על נכסי נפקדים להכריז על בעליה כנפקד ובמקרה של רכוש יהודי הוא פשוט לא עשה כך. חוק זה יצר את הסטטוס המוזר של "נפקדים נוכחים", דהיינו של פלסטינים הנוכחים בגופם כאזרחים במדינת ישראל, אך בלתי קיימים לגבי קרקעותיהם, שהפכו להיות "אדמות מדינה". אדמות אלה הועברו לידי רשות הפיתוח הממשלתית ולאחר מכן לידי מנהל מקרקעי ישראל, הנוהג בהן עפ"י תקנות הקרן הקיימת לישראל, האוסרות מכירת או החכרת אדמות למי שאינם יהודים. על פי חוק נכסי נפקדים נטלה מדינת ישראל והפכה ל"אדמת העם היהודי" כשני מליון דונם.
    חוק רכישת מקרקעין, אישור פעולות ופיצויים (1953), בא כדי להכשיר את שוד אותן אדמות שכבר חולקו לקבוצים, מושבים וחברות שיכון. חוק זה הפך במדינת ישראל ומערכת המשפט שלה, את כל ההפקעות הזמניות שנעשו מכח חוקי חירום ותקנות שניתן היה לטעון כי הסיבה לתיקונן חלפה, לקבועות וסופיות. התרגיל המשפטי עליו מתבסס חוק גזל זה הוא ההכרזה כי "כל האדמות אשר בתאריך הקובע, 1 באפריל 1952, לא נמצאו בחזקת בעליהן החוקיים, וכל האדמות אשר מאז קום המדינה ועד התאריך הקובע נמצאו בשימוש השלטונות, לצרכי פיתוח, התיישבות או בטחון – יועברו לבעלותה של ממשלת ישראל." (פיתוח, התישבות ובטחון הם מונחים גזעניים החלים רק על יהודים). בעזרת חוק זה השתלטה מדינת היהודים על עוד 1.2 מליון דונם ובידי הפלסטינים אזרחי ישראל, נותרו אז כ1.8- מליון דונם בלבד, אך גם זאת לא לאורך ימים. במשך השנים הבאות הופקעו למעלה ממחצית אדמות אלה, לצרכים כמו ייהוד הגליל ויצירת שמורות לבדווים בנגב. כיום מחזיקים הפלסטינים אזרחי ישראל פחות מ- 800.000- דונם.

  16. חמוטל פישמן

    כל כך הרבה אינפורמציה חשובה על אודות משמעותם של חוקים המנציחים ומעמיקים את העוול הקיים כלפי הפלסטינים, החיים בתוך ישראל, בשטחים ובחו"ל. חשוב בעיני גם הדגש על ההקשר העולמי שבו פועלת ישראל. קראתי את הכתבה ושוב עמדה לנגד עיני העובדה המחרידה שהעוולות של 48 לא רק שלא עומדים על הפרק לתיקון אלא החוקים הנחקקים כל הזמן מעמיקים ומבטלים את האפשרות לתיקונם.

  17. זוהר

    נקודות למחשבה: 1.הציונות היא התנועה הלאומית הראשונה ועד לאחרונה היחידה שרכשה קרקעות.
    2.הפלחים תושבי האזור ברובם לא היו בעלי הקרקעות. בעלי הקרקעות(הפרטיות) היו אזרחי מדינות זרות(עוינות), דברש איפשר הלאמת הקרקעות הללו…
    3.חבל שאתם מציגים אינפורמציה מחוץ לקונטקסט וכך מסלפים את הסיפור.