שביל הזהב למדינת הרווחה

הנהגת המאבק צריכה לחתור לדרך ביניים בין אידיאולוגיה למדיניות: לוותר על תוכנית כוללת שתחייב שינוי ביחסי הכוחות הפוליטיים, ולקדם מהלך של העלאת המיסוי על "החזקים"
אריה ארנון

לעתים רחוקות משתנה מציאות מול עיניו של אדם. אמנם בישראל, בקיץ הלוהט של 2011, עדיין לא מדובר על שינוי המציאות החברתית עצמה, אך ביסוד חשוב שלה, חל מהפך של ממש. מי האמין לפני חודש שהרוב הגדול ידבר בשבחי "מדינת הרווחה" ו"צדק חברתי" ויעסוק בדיון אינטנסיבי בלילות ובימים החמים על כשלי כלכלת השוק? על אי התאמת המשחק הכלכלי החופשי להסדרת חיי חברה ראויה? השינוי החשוב בתודעה הוא דרמטי מאין כמוהו והוא זה שפותח דרך לשינוי המציאות הכלכלית-חברתית גופא. אם כחברה אכן נצליח להיחלץ מלפיתתו של רעיון שווא ששלט פה – או כך לפחות חשבו רוב הפוליטיקאים, שליחי הציבור ומפלגותיהם, כבר שני עשורים לפחות — נפתחות בפנינו אפשרויות שאי אפשר היה להעלות על הדעת עד עתה.

מסיבת עיתונאים של ראשי המאבק. צילום: עמוד הפייסבוק "ב' זה אוהל"

המחאה מתגלגלת והיא ניצבת לפני שאלת התרגום של התודעה החדשה לתוכנית; למדיניות כלכלית-חברתית חלופית. מהצעירים המובילים את המחאה, שהעם חייב להם את פרץ האופטימיות הנוכחי, מבקשים מה שנראה על פניו כסתירה בלתי פתירה: קוראים להם להציג דרישות, קרי, תוכנית מעשית שתביא לשינוי המציאות מהיסוד. אך לא סתם תוכנית, אלא כזו שמצד אחד תספק תשובה למצוקות הרבות שהועלו על נס המאבק, ומצד שני תתיישב עם המדיניות הכלכלית הנוכחית, זו שהובילה אותנו אל השבר.

כך, דוברי השלטון מציגים בפני ראשי המחאה משימה שכמעט אי אפשר לעמוד בה: נסחו תוכנית כלכלית "מעשית" שתענה על דרישותיכם, "אל תדברו בסיסמאות" ו… אל תסתרו את המדיניות של השלטון הנבחר. אך המסגרת של המדיניות שהנהיגו בישראל קובעי המדיניות הכלכלית מזה שני עשורים, על היקף ההוצאות הציבוריות ודרך מימונן, בין יתר המרכיבים, אינה מאפשרת לטפל במצוקות שיצרו את המחאה. לכאורה, סמטה ללא מוצא.

שינוי מהסוג שאליו חותרת המחאה, כינונה של מדינת רווחה מותאמת למאה ה-21 בישראל, היא משימת ענק. היא שקולה ל"ניו דיל" שהונהג בארה"ב לאחר המשבר הגדול של שנות השלושים, למדינת הרווחה שכוננה באנגליה אחרי מלחמת העולם השניה, ואפילו ל"תוכנית מרשל" ששיקמה אז את אירופה. לא מדובר בשינוי קטן במדיניות, אלא בשינוי דרמטי. יישום של תוכנית ענק כזו ידרוש זמן. הנה דילמה נוספת. מה לדרוש עכשיו ומה לדרוש להמשך? באבחנה הזו מסתתר, אולי, הפתרון לסתירה שלמעלה.

ראש הממשלה ועימו רוב הקואליציה הממשלתית מחויב אידיאולוגית לסדר היום הניאו-ליברלי שהוביל אותנו לכשל הנוכחי. צילום: cc by-Mike Licht, NotionsCapital.com

צריך לדרוש מנציגי השלטון לקבל, עקרונית, את הצורך בשינוי מדיניותם כנגד מדינת הרווחה, על כל רכיביה – קיצוצו של הסקטור הציבורי, הפרטה, שוק עבודה ללא הגנה לעובדים, מסים נמוכים לחזקים וכו'. צריך לדעת שהשלטון הקיים, כנראה, לא יסכים לכך; הוא יוותר רק בלית ברירה וינסה לחזור בו מיד.

הסיבה ברורה: ראש הממשלה ועימו רוב הקואליציה הממשלתית מחויב אידיאולוגית לסדר היום הניאו-ליברלי שהוביל אותנו לכשל הנוכחי. הפתרון היחיד לכך הוא פוליטי במהותו וארוך טווח. בידיעה שכך, האם אפשר לדרוש דרישות שיובילו לתוכנית מהירה, טרום שינוי פוליטי, שיש בה הגיון פנימי, תוכנית שתביא הישגים משמעותיים ושתחזק את השינוי התודעתי המבורך?

זהו האתגר שעומד בפני הנהגת המאבק על כל אגפיה. להערכתי, אפשר לנסח תוכנית שתוגדר מלכתחילה ככזו שאינה כוללת את בנייתה מהיסוד של מדינת הרווחה, אך יהיה בה כדי להצביע על כיוון חדש. תוכנית שהיא "שביל הזהב" בין הרצוי והניתן, בין מה שייעשה עכשיו ומה שיבוצע רק בעתיד. תוכנית "שביל הזהב" תציע דרך ביניים: היא תוותר על תוכנית כוללת, המחייבת שינוי ביחסי הכוחות הפוליטיים, שזמנה עוד יגיע, אך תקדם תוכנית שניתן לבצע עכשיו.

תוכנית אפשרית כזו כרוכה בהעלאת הוצאות בהיקף של עשרות מיליארדים ובמקביל בהעלאת המיסוי על החזקים, בצורת מיסים ישירים על הכנסה וחברות. אין "מדינת רווחה" ואין "צדק חברתי" ללא שני אלה. מאבק למען תחרותיות רצוי, אך אין בו די. אפשר יהיה בדרך זו לשנות כיוון, ולהתחיל לחתור לבניית מדינת הרווחה הישראלית של המאה ה-21. כדי להצליח בכינונה של זו, יצטרך להיבנות פה כוח פוליטי שזה יהיה דגלו ושינצח בעתיד בבחירות. תוכנית "שביל הזהב" תצביע על הכיוון.

פרופ' אריה ארנון הוא כלכלן, ראש התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון ליר בירושלים ובאוניברסיטת בן גוריון

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פרגמטיסט (בד"כ)

    אם השיח משתנה באחת, הרי שמוכרח להיות לדבר היקש פוליטי מובהק תוך זמן לא רב. לכן,לא מן הנמנע שיחסי הכוחות הפוליטים כבר משתנים ועוד יוסיפו להשתנות. מומנטום יוצא דופן שכזה לא פורטים לסדרה מאוד מוגבלת של דרישות.גם אם המהלך יהיה מודרג ויש סיכוי למספר שינויים בתחום המיסוי והדיור, הרי שהדבר לא עומד בסתירה לחתירה לתמורה הרבה יותר גורפת.

    השמרנות אינה נצחית וכרונית ואפשר למגר אותה בימים ההם בזמן הזה. אמן.

  2. אנליסט פוליטי

    התנועה היא טאקטונית ולא סביר שלא תביא עימה טלטלה פוליטית. זו ואף זו: כניסה אפשרית של ליברמן לכלא (ואף הגשת כתב אישום בלבד), מאדה את ישראל ביתנו. ותהיינה תמורות נוספות מהר מן הצפוי.

  3. אסף אדיב

    למאמר של אריה ארנון יש שני חלקים – האחד מתאר את היקף ועומק השינוי שנדרש ומסביר בצדק כי אחרי עשרים שנות נאו ליברליזם קיצוני שהרס כל חלקה טובה דרושה מהפכה בסדרי הכלכלה והחברה בסדר גודל של הניו דיל בארה"ב. עד כאן ההבטחה. אבל בהעדר רוזוולט ותנועת פועלים מאורגנת מציע ארנון בחלק השני של המאמר להסתפק במספר רפורמות קטנות וזאת עד שיבנה הכוח הפוליטי שיוכל להנהיג את המהפכה. הבעיה בהצעה פרגמטית זו היא שהיא משדרת חוסר אמון בשינוי. במקום שמומחים לכלכלה, פעילי שמאל, אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים ירימו עכשיו את הכפפה ויכריזו על קץ עידן הנאו ליברליזם ויציעו חזון מלהיב של שינוי שיתן ביטוי לאנרגיות המדהימות של הההפגנות של השבתות האחרונות והמאהלים מציע לנו כאן ארנון תבשיל פרווה פושר וחסר טעם. הבעיה עם הצעות כאלו בסגנון "בטווח קצר קצת ואחר כך נפעל לשינוי הגדול" שהן דוחות עד אין קץ את הפעולה לשינוי. עכשיו זמן שינוי. עכשיו צריך לדרוש בקול גדול להפיל את הממשלה וללכת לבחירות. עכשיו צריך לקרא לכל מי שמוכן להפשיל שרוולים ולבנות אלטרטיבה חברתית שמאלית יהודית ערבית. זמן השינוי הוא עכשיו. טעות תהיה להפסיד את המומנטום.

  4. יעקב נריה

    מאמר מצויין.פרקטי ומדריך כיצד ללכת בכיוון הנכון. המגמה, הכיוון צריך שיהיה ברורץ לא תקום מדינת רווחה מבלי שלפניו, או מוטב לאמר יחד איתו יתבצע שינוי פוליטי עמוק.ובינתיים יש לגשת למלאכה עם תוכנית ישימה, ברת ביצוע בדרך להשגת המטרה. צודק אריה ארנון.

  5. טוביה מצר

    חיפשתי במאמר המעניין איזו שהיא התייחסות לסדר העדיפויות של השלטון בחלוקת המשאבים, קרי הזרמת מיליארדים לשטחים,בתשתיות, בדיור ציבורי, בשמירה בטחונית ועוד ועוד.
    הפסקת ההזרמות למדינת הגדה תאפשר הקלה בתחומי מדינת ישראל.

  6. פריץ היקה(הצפונבוני)

    אני מטבעי מה שקומוניסטים קוראים בבוז ,,רפורמיסט"אבל נראה לי שצריך הפעם לנקוט עמדה יותר ראדיקלית ולעמוד על תיקונים מהותיים בהקצאת משאבי המדינה ומתוך כך יש סכוי יותר גדול שיקום כוח פוליטי משמעותי שיביא ל,,ניוד_דיל "בנוסח רוזוולט אולמדינת רוחה שקמה בבריטניה אחרי מלה"ע ה2.

  7. נתן.

    הפתרון של ארנון בדמות "העלאת הוצאות" כדי לפתור בעיות , משול לכך שתבוא למשפחה ותמליץ לה להיכנס לאוברדרפט ולקחת הלוואות על מנת לפתור את בעיותיה הכלכליות , בבחינת "אכול ושתה כי אלוהים גדול" – זה בדיוק הכיוון שמנסים התאגידים וחברות הפרסום למשוך אותנו – לצרוך בהסטריה בלי חשבון ובלי מחשבה.

    זאת לא הדרך.

    אין שום צורך להגדיל את הוצאות הממשלה . יש לשנות את סדרי העדיפיות של ההוצאות ובראש ובראשונה תקציב הביטחון המופרך והמופרז לפי כל קנה מידה.

  8. אריק בן שחר

    אני מסכים עם אריה ארנון בניתוח הסיבות שהביאו למשבר החברתי הנוכחי. הייתי מצפה מכלכלן בכיר כמותו, שלא יסתפק רק בהצעות לטווח קצר אלא שיציע גם חזון כלכלי חברתי לטווח ארוך. בלי חזון כזה לא יבנה גוף פוליטי שיהיה מוכן לשינוי ארוך טווח של פני המציאות.
    לדעתי צריך לפרט לאן ילכו תוספות התקציב המוצעות. למשל: תוכנית ממשלתית לבנייהציבורית רחבת היקף בעיקר לזוגות צעירים ומשפחות שהכנסתן מתחת לחציון ההכנסות בישראל. (הגדלת היצע הדירות).
    שינוי מפליג בכל מערכת החינוך מגני הילדים ועד האוניברסיטיאות שביסודו הקטנת כיתות הלימוד, העלאת שכר המורים ובניית מבני חינוך נוספים, והרחבה משמעותית של תקני המורים באוניברסיטאות.
    שינוי מפליג במערכת הבריאות שעיקרו העלאת שכר האחיות והרופאים המתחילים, צמצום מספר החולים שבאחריות כל רופא/אחות בבתי החולים ובניית בתי חולים נוספים.
    שינוי בתנאי העבודה בארץ הכוללת אכיפה שלמה של חוקי העבודה, צמצום עד כדי ביטול של חברות קבלן הכללת עובדים מהגרים במסגרת חוקי העבודה וביטול משטרת ההגירה.
    הגבלה ע"י חקיקה של הריכוזיות במשק ובמיוחד של שליטת מספר קטן של משפחות על כ- 50% – 70% מכלל הפעילות המישקית העיסקית.
    שינוי שיטת המיסוי שאריה מציע יכולה אמנם לממן חלק מההוצאות הנדרשות אך כדי למנוע גרעון תקציבי גדול מידי צריך גם לצמצם בצורה ניכרת את ההוצאות על נושאי ביטחון ולבטל את כל ההעברות להתנחלויות מעבר לקו הירוק. לסיכום,המשמעות הפוליטית של השינויים המוצעים לטווח ארוך הן במערכת הוצאות הממשלה והן במערכת הכנסות הממשלה ברורים לחלוטין ונותנים כיוון ממשי לכח פוליטי שצריך לקום ולשנות כי אי אפשר לשנות מציאות חברתית כלכלית מבלי לשנות גם מציאות פוליטית.

  9. אורן ארנון - חיפה

    פרופ' ארנון (אין לי קשר משפחתי) מצביע על הפער בין השינוי העמוק שעולה מקריאתה של תנועת המחאה לכינון מדינת רווחה, לבין הצורך לנקוט כעת בצעדים מעשיים. אין ספק שצריך לחשוב על שלבי ביניים בדרך הארוכה ל"ניו דיל" המבוקש, אבל דווקא אנשי כלכלה בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית כמו פרופ' ארנון, יכולים לדעתי לקחת חלק פעיל בכך. אחד הצעדים המתבקשים לדעתי אל מול המדיניות הממשלתית הניאו-ליברלית, הוא פתיחת דיון ביקורתי פומבי בנוסחאות התקציב. חוקי התקציב, ההסדרים ותקנות הממשלה, כוללים נוסחאות מורכבות, שרובנו – כולל אני – איננו יכולים לפענח, ללא ביקורת מקצועית בלתי תלויה בממשל. מה שברור לי שנוסחאות אלו הן מכשיר מרכזי למדיניות המכוונת מזה שנים לפגיעה במדיניות הרווחה, ועקב כך במצבם של המשתייכים לעשירון החמישי ומטה. אחת המטרות שצריך להציב לדעתי, בתקופת מעבר שעיקרה יצירת שינוי תודעתי עמוק בקרב הציבור בכל הקשור לשאלות כלכליות חברתיות, היא לתקוף את הנוסחאות הנ"ל באופן שיבהיר כיצד מתבצעת הלכה למעשה המדיניות הכלכלית, ומכאן להתחיל להציג בפני הציבור אלטרנטיבות למצב הקיים. נראה לי שהציבור המוחה כיום, בשל להתמודד עם ניתוח מקצועי ובהיר שיוצג בפניו, וניתן לעשות זאת למשל ע"י "עיתון מקוון" שיעלה ברשת, וייתן סקירות עדכניות של חקיקה תקציבית תוך ניתוח ביקורתי של הנוסחאות המופיעות בה. למיזם כזה יכולים להיות שותפים כאמור כלכלנים בעלי גישה סוציאל-דמוקרטית, כמו פרופ' אריה ארנון וכן אנשי מרכז אדווה והמכללה הכלכלית-חברתית. האתגר שמתאר כאן פרופ' ארנון מחייב לדעתי חיבור בין אנשי האקדמיה לציבור הרחב, וזה יכול להיות אחד משלבי הביניים החשובים לקראת בניית הכוח הפוליטי, שיביא לתרגום מעשי של אידיאולוגיה חברתית חדשה בישראל.

  10. יואש

    חבל שפרופסןר אריה ארנון שהוא אחד המומחים הגדולים בתחומו מציע טקטיקה שמשדרת מורך-לב וחולשה. חולשה היא הסם הממריץ את חבורת ביבי והניאו ליברלים שהרסו וממשיכים להרוס את החברה בישראל.
    למוחי המאהלים בכל הארץ יש כח אדיר כולל אנשי מקצוע מכל התחומים הרלבנטיים להנעת ניו-דיל ישראלי אותנטי עכשווי.
    מול כל כלכלן ניאו-ליברל המתנבא עבור ביבי קיימים אנשי מקצוע מומחים מתחומי הכלכלה, חברה, פיננסים, משפט וכו' המכירים היטב את רזי עריכת תקציבי מדינת ישראל על כל העדפותימן המוטות ועל כל השטיקים והטריקים הפוליטיים,התנחלותיים,בטחוניים,ומעדיפי הון-שלטון.
    אנשים טובים אלה שארנון נמנה עליהם, יכולים להניח תשתית ראויה לניו-דיל הישראלי תוך שמירה על יציבות כלכלית שאינה רוצצת את העם העובד ונשענת על הסכמה ציבורית רחבה מאד. אין ספק שהשלטון הנוכחי חרד לשרידותו ויעשה כל מעשה שיידרש לדעתו להחזיק בשלטון ומנעמיו.בל נתפלא לאיומים חדשים, למלחמה מתקרבת, למפולת כלכלית ולשאר סכנות מדומות או מוזמנות שכל מטרתן להפחיד את הציבור ולהניעו מהשינוי הנדרש כאויר לנשימה. אמנם האויר עדיין חפשי (אם כי מזוהם בשיטתיות על ידי מפעלי הטייקונים) אך המים המותפלים נמצאים כבר בידי הטייקונים .
    והעיקר לא לפחד כלל!