• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

העולם חייב להם משהו

תאוות בצע, אינדיבידואליזם קיצוני, תרבות צריכה בלתי מרוסנת, א-פוליטיזציה – על הקשר בין החזון של ההנהגה לזה של המתפרעים באנגליה
אור קרמר

אנגליה סערה השבוע בעקבות הספק-מחאה ספק-מהומות, שנגרמו כתגובה להרג של תושב שכונת טוטנהאם שבצפון לונדון על ידי המשטרה. אלה הובילו למאורעות קשים, עד שהיו מי שהשוו את התמונות לתקופת הבליץ. התקשורת קיבלה את שלה – תצלומים מהאוויר של חנות רהיטים הנשרפת כליל בשידור חי, ידוי אבנים, מכוניות עולות באש, תמונות של פריצה לחנויות, חזרתם של פוליטיקאים מחופשה ונאום לוחמני מצד ראש הממשלה דיוויד קמרון.

נציגי השמרנים והלייבור מטיחים האשמות זה בזה, ובכלל. בלייבור טוענים כי האשמה היא במדיניות הקיצוצים של השמרנים (המחזיקים בשלטון מאז מאי אשתקד) שדירדרה את החברה. מנגד מזכירים להם שזו היתה מפלגת הלייבור שהרכיבה את הממשלה במשך 13 שנה – תקופה שבה חלק גדול ממי שיצאו לרחובות גדל והתחנך בממלכה. אפשר לטעון שזה המצב הכלכלי והחברתי בשכונות ובאזורים בהם התחוללו המהומות ולחפש את האשמים המתאימים. מהבחינה הזאת, האשמה מוטלת על מערכת החינוך הציבורית, החלוקה המעמדית והמוביליות החברתית הנמוכה בבריטניה, האבטלה ואובדן השליטה על הדור הצעיר ברמה המשפחתית.

לילה בלונדון, 09.08.11. צילום: AndyArmstrong, cc by-sa

לכל אלו ודאי שיש תפקיד בזעם והתסכול שקיבלו ביטוי בהתפרעויות, המעט חסרות האחריות יש להודות מאחר והנפגעים העיקריים הם דווקא אותם תושבי השכונות הקשות (ובהתאם גם העדר התמיכה הציבורית והפוליטית). ודאי גם שהמחאה היתה יכולה להישמע בקול אחר ולאחד סביבה עוד רבים אילו היתה מתנהלת בצורה שונה. אפשר לחלוק על הלגיטימיות שבפעולות כגון תפיסת שטח ציבורי, השחתה של מבנים ציבוריים, עימותים עם המשטרה ופגיעה בסמלי הגלובליזציה כדוגמת מקדונלדס ובנקים – אך אלו עוד פעולות שניתן למצוא בהם מסר והיגיון אידיאולוגי מסוימים. אולם מה מביא נערים לפרוק את זעמם על חנויות מקומיות ובתי מגורים? מדוע לשרוף מכונית חונה השייכת כנראה לאחד/ת מהשכנים? מדוע לגנוב מתיק גב של נער שנפגע?

את תחילתה של התשובה ניתן אולי למצוא בדבריו של "פרדי", שטען כי היציאה לרחובות התחוללה מכיוון שאף אחד לא עושה בעבורם כלום. הוא לא היחיד שחושב ככה: קמרון תקף בנאומו את אותם צעירים וטען שהם רואים את העולם ככזה שחייב להם משהו ואינם רואים עצמם אחראים למעשים שלהם. ספק אם קמרון צודק. ייתכן שאותם צעירים כבר איבדו תקווה ואולי זו הדרך היחידה שהם מכירים על מנת לבקש את אותם הדברים הבסיסיים שהחברה והמדינה אכן חייבים להם, לכל אחד, וללא תנאי. אותן הזכויות עליהן מדברים המוחים, גם אם אלו נבדלים באופי שלהם – בתל אביב, במדינות ערב השונות ובמדריד. צדק חברתי; מאותם דברים שלעתים קצת קשה להגידרם, אך נורא קל לזהות את העדרם.

אחד ההסברים המעניינים ששמעתי היה דווקא זה של הראפר Reveal בתוכנית האקטואליה היומית הקבועה של BBC2. כשנשאל על ידי המנחה האם לא מדובר בסופו של דבר בגניבה לשמה ובתאוות בצע, השיב כי הוא מסכים, אך תלה דווקא את האשמה באלו המשמשים דוגמה לציבור: אלו שבונים את המסגרת החברתית, אלו שבדרכם חושבים גם כן שהעולם חייב להם משהו. זו המערכת הכלכלית תאוות הבצע והגרגרנית והמסר שהיא מעבירה לציבור, מדיניות החוץ של בריטניה וחברותיה "במערב" שכובשות ומנצלות מדינות איפה ומתי שבא להן (אם על ידי צבא או באמצעים כלכליים) והקהילה הבינלאומית החלשה שעומדת מנגד.

צילום: RichardBaker, cc by-nc-sa

הדברים הללו נאמרו בלהט הוויכוח ולא זכו לתשומת לב בפאנל, אך נוגעים בדיוק בלב העניין. באותה השיטה, מנגנון ההצלחה וקביעת היעדים שלו מושרשים עמוק – הרבה מעבר לנטו כלכלה. אלה מאדירים תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני, תרבות צריכה בלתי מרוסנת, א-פוליטיזציה של כל נושא וטמטום באופן כללי. השחקן הבריטי סטיבן פריי צייץ בטוויטר, כי ביזה ותאוות בצע פוגעות בחנויות ובעסקים קטנים וחלשים, בין אם הן מתבצעות על ידי הבריונים מהבנקים ובין אם על ידי בריונים אחרים.

בדיוק החשש מחברה כזאת הצמיח בעשורים האחרונים את הפונדמנטליזם האיסלאמי מחד ואת אחותו המערבית, הניאו-שמרנות, מאידך. אך סולידריות עם האחר וצדק חברתי לכל אינם מצויים בזה או בזו. שחרור מקיפוח, ניצול ומידור אינם מתקיימים תחת מודלים שבטיים-קהילתיים, של אנחנו והם וחזרה למסורת ישנה. מדובר במערכת של ערכים חברתיים עמוקים יותר, הדורשים שינוי תפיסתי ולא לעבר אותן אידיאולוגיות שמרניות. זוהי גם בדיוק הסיבה לכך שכבר מתחילת המחאה בישראל היו רבים שקשרו את הדרישה לצדק חברתי עם הפסקת הכיבוש, הרדיפה אחר מבקשי המקלט וקורבנות אחרים של השיטה אשר קולם אינו נשמע. צדק חברתי אינו המטרה, אלא הדרך להגיע אליה.

יש להבין כי השיטה ואלו העומדים בראשה אינם נפרדים מהאזרח והאזרחית הקטנים. הרי חלוקה שכזו, יש בה מן האנחנו וההם והתנערות מאחריות. אותם אזרחים מרימים עיניהם ורואים את מי שאמונים על הנהגת העם מתנהגים בצורה דומה – בחסות החוק ועל ידי עיוות ערכי מוסר. העם מקבל את המנהיגים הראוים לו, אמרה פעם ברגע אישי נדיר העיתונאית איילה חסון – יש לקוות שלמדנו את הלקח הזה ושאכן שינוי שכזה יגיע, גם אם יידרשו לכך כמה שנים.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית בלונדון

כנראה שיעניין אותך גם: