ב' זה גם בריאות

הדרישה של העם לצדק חברתי כוללת גם דרישה לצדק בבריאות. סמיכות הזמנים לשביתת הרופאים והמתמחים והרחבת המחאה החברתית מתחום הדיור לתחום הרווחה והדרישה לצדק חברתי, מזמינה דיון בצורך לתיקון בתחום זה.

בשנת 1995 חוקקה הכנסת את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שקבע שביטוח בריאות בישראל מבוסס על עקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית. החוק הבטיח שכל אוכלוסיית ישראל תזכה לביטוח בריאות אוניברסאלי ביסודו, שמבוסס על ניתוק הקשר בין קבלת טיפול רפואי, שאמורה להיעשות לפי הצורך, ובין היכולת לשלם עבורו. יש לציין עוד, שמס בריאות משולם למדינה, בעוד שהטיפול הרפואי ניתן ברובו על-ידי קופות החולים.

אך ניתוק זה (שקודם לכן היו לו חריגים מועטים ומוגבלים) הופר באמצעות יוזמת חקיקה של ממשלת נתניהו הראשונה, בשנת 1998 כאשר תיקונים דרמטיים לחוק העבירו את הנטל של חלק ממימון הסל שנעשה על-ידי המדינה (בין היתר בעזרת "המס המקביל", ששולם על-ידי מעסיקים ובוטל בשנת 1997), על כתפי החולים.

להבדיל ממס בריאות שהוא מס פרוגרסיבי, תשלומי ההשתתפות הם רגרסיבים. התיקון לחוק קובע שהם יהיו "אחידים ובלתי מפלים", אך זוהי לשון אורווליאנית, שכן התשלומים ה"אחידים" מבחינה פורמאלית מפלים מבחינה מהותית את האוכלוסייה הענייה שלא יכולה לעמוד בהם.

בהקשר זה יש לציין, כי בשנת 2003 ביוזמת משרד האוצר שבראשות נתניהו בוטל הפטור מתשלומי השתתפות שניתן עד אז למקבלי הבטחת הכנסה, בטענה האבסורדית שהפטור מעודד אנשים להיות מובטלים שכן יקבלו תרופות בחינם. זה שנים רבות שמחקרים עקביים מעידים על כך שכשערים אחוז מהאוכלוסייה לא רוכשת תרופה שבמרשם בגלל אי היכולת לשלם את תשלומי ההשתתפות, שמגיעים לסכומים גבוהים. רבים גם נמנעים מטיפולים ובדיקות שונות בגלל תשלומים אלו.

הגדלת תשלומי ההשתתפות היא חלק מהסיבה לכך שכיום ההוצאה הפרטית לבריאות בישראל היא כ-40 אחוז (לעומת כ-25 בישראל בעבר וכיום ברוב מדינות ה-OECD) – מהגבוהה במדינות שיש להן מערכת בריאות ממלכתית. נתון זה הוא אינדיקציה לאי-השוויון ההולך וגדל.

כמו כן, חסר מנגנון מתאים לעדכון עלות הסל בגין התפתחויות טכנולוגיות, ובגין גדילת והזדקנות האוכלוסייה: הצעות חוק לקביעת מקדם עדכון אוטומטי של 2% לא עברו עד היום (אם כי בכנסת הקודמת עברה הצעה כזו בקריאה ראשונה). היעדר עדכון כזה, כמו גם התנערות ממחויבות המדינה למימון סל הבריאות – תוך גלגול חלק מהמימון על כתפי החולים דרך ההשתתפות העצמית, מסבירים את העובדה שמאז חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי נשחק המימון לסל באופן ריאלי בלפחות שליש. רק לאחרונה התפרסם כי על פי נתוני הלמ"ס ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל בשפל. הפער בין נתוני הצמיחה הכלכלית של ישראל ובין נתון זה מצביע על כך שהרווחה לא בהכרח מרוויחה מהצמיחה.

נתונים אלו, לצד נתונים אחרים על פערים בין מרכז ופריפריה, מעידים על אי-שוויון הולך וגדל בבריאות, שהוא תוצאת המדיניות הניאו-ליברלית שבאה להקטין את מעורבות הממשלה וההוצאה הציבורית, להפריט בכוח או בפועל שירותי בריאות (בין היתר באמצעות התנייתם בתשלום), וכל זה תוך התרחקות מעקרונות הצדק, השוויון והעזרה ההדדית. נושאים אלו וכן דרישות אחרות בתחום צמצום הפערים והשקעת משאבים בתחומים כמו תקנים, שכר הרופאים ומיטות אשפוז, נמצאים ברשימת דרישות בתחום הבריאות שהמטה הציבורי לשוויון בבריאות הכין עבור מטה מאבק האוהלים.

בשנת 2005 השתתפתי בכנס שנערך לציון עשור לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, שבמסגרתו נערך מושב של שרי בריאות לשעבר מכל הקשת הפוליטית. כולם אמרו שחוק ביטוח בריאות הוא ביסודו טוב, אך הבעיה היא "בשינויים שמשרד האוצר הכניס בחוק".

כמובן שלא משרד האוצר יכול להכניס שינויים לחוק, אלא רק הכנסת, ועד כמה שנוח להאשים את האוצר והמדיניות שלו, הרי שהייתה בכך משום התנערות של פוליטיקאים מאחריות: הרי אם באמת רצו, היו יכולים הפוליטיקאים שהיו שם להתאחד יחדיו ולהביא ליוזמה לתיקון מה שדרוש תיקון.

כעת, כאשר "העם דורש צדק חברתי" צריך להתעורר ולא להיות אדישים יותר לרמיסת הצדק, השוויון והעזרה ההדדית בתחום הבריאות שהתרחשה לאורך שנים בלי לקבל כותרות ראשיות, ולדרוש גם צדק בבריאות. מרטין לותר קינג אמר פעם שמכל הצורות של אי-שוויון, אי-צדק בתחום הבריאות הוא המזעזע והבלתי-אנושי ביותר. מאבק באי-צדק זה צריך לקבל את מקומו הראוי במאבק החברתי הנוכחי. ב', צריך לזכור, זה גם בריאות.

לבלוג של אייל גרוס