להתראות, ממשלת האנטי

ככל שמתעצמת תנועת המחאה החברתית השוטפת את ישראל וימיה מתארכים, כך גם גובר הלחץ על אלו המכונים "ראשיה" להגדיר את יעדיה הברורים. הלחץ מגיע גם מבפנים – מתומכים רבים החוששים כי המחאה ההיסטורית תפספס את הפוטנציאל שלה ותדעך ללא תוצאות, וכמובן מבחוץ – מראש הממשלה ושריו המחפשים מוצא מהיר בדמות הקמת צוותי מו"מ שיהיו "קשובים" לדרישות ויפתחו במגעים שיסייעו בריכוך ומסמוס ההתנגדות הציבורית.

מיד לאחר סיומה של הפגנת הענק לפני שבוע, הזדרזו ראשי המאבק להצהיר כי החלפתו של בנימין נתניהו והפלת הממשלה לא עומדים בראש מעייניהם וכי מטרתם היא שינוי סדר העדיפויות הלאומי, וגיבוש חזון חברתי חדש שייצוק תוכן ממשי למושג "צדק חברתי" שהפך לסמל המחאה. אך בניגוד לדרישה הפופולרית לתוצאות מיידיות, דווקא ניסיון לנסח חזון חברתי מפורט וקיום מגעים מיידיים עם נציגים מטעם ממשלת נתניהו הם אלו שיביאו לפספוס הפוטנציאל ההיסטורי של מחאת האוהלים והפיכתה לזיכרון רחוק של קיץ לא רגיל.

אין זה מקרה כי ממשלתו הנוכחית של נתניהו והכנסת שעומדת מאחוריה הם אלו שמצאו את עצמם במרכז מערבולת המחאה הזאת. הכנסת האחרונה היתה אחת המתלהמות והאלימות שהיו מעולם – פוליטית, חברתית וכלכלית. ממשלת נתניהו-ליברמן עמדה על שני יסודות מרכזיים: זה הקפיטליסטי, שהיטיב עם בעלי ההון ואיפשר להם לשגשג על חשבון מעמד הביניים והצעירים, וזה הלאומני, שעסק בהפחדה והסתה נגד ערבים ושמאלנים, צמצום זכויותיהם של מיעוטים ומבקרי המשטר והחלפת עקרונות מרכזיים של אזרחות וזכויות אדם במורשת העם היהודי. הממשלה הכבדה והיקרה הזאת היתה למעשה ממשלת האנטי, אנטי-דמוקרטית מצד אחד ואנטי-חברתית מצד שני.

לאחר שנים של אטימות חברתית, הפרטה של שירותים חברתיים וחקיקה אנטי-דמוקרטית חסרת תקדים, מאוחר מדי לנסות ולתת לנתניהו הזדמנות שנייה לתיקון דרכיו ומשנתו הכלכלית. לנתניהו היו די והותר הזדמנויות להראות את תפיסת עולמו האמיתית, ואל לנו לשכוח גם את הקדנציה שלו כשר אוצר במחצית הראשונה של העשור הקודם.

די לנו לבחון את הדיון הציבורי שהתחולל כאן בשנה האחרונה על חלוקת התמלוגים מתגליות הגז העצומות שנמצאו מול חופי ישראל. בסוגייה זו שתקו נתניהו וליברמן במשך חודשים, בעוד שליחיהם בוועדות הכנסת השונות הגנו בחירוף נפש על בעלי ההון והמשקיעים הזרים. בשלב מסוים הם אף העזו לטעון, כי מי שמנסה לדאוג לתמלוגים מוגדלים לטובת רווחתם של כלל אזרחי ישראל הוא קומוניסט ובוגד שיש לחקור אותו. ללא מעורבות הארגונים האזרחיים והקמפיין הציבורי, ספק אם היינו מגיעים לתוצאה הסופית שמעניקה נתח מוגדל של הרווחים, גם אם לא מספק, לטובת הציבור.

תפקידה ההיסטורי של תנועת המחאה הזאת הוא לשנות מן היסוד את התרבות הפוליטית והחברתית בישראל ולהחזיר את נבחרי הציבור לעמדה בה הם משרתים את האזרחים, ולא להיפך. הפגנות המחאה חסרות התקדים של השבועות האחרונים הבהירו כי המדינה הזאת זקוקה לסדר עדיפויות חברתי ולאומי חדש – אך לא כמטלות לביצוע של הממשלה והכנסת הנוכחית, אלא כשיח חברתי ופוליטי חדש שבמסגרתו יתקיימו הבחירות לכנסת הבאה ותוקם ממשלה חדשה.

דפני ליף, רגב קונטס, סתיו שפיר וחבריהם לא אמורים להיות מנהיגיה של מהפכה או נציגיו הנבחרים של ההמון. הם הניצוץ שהצית את התבערה הגדולה שמתחוללת כעת ויכולה לכלות את התרבות הרעה, הכוחנית והמושחתת אליה הידרדרה הפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. לשם כך אסור לרסן או לקודד את המחאה, אלא לתת לה לבעור ולהגשים את יעודה – היווצרותה של תרבות פוליטית חדשה בישראל, כזאת שמכבדת את העם ואת זכויותיו ומטיפה לסולידריות חברתית וסיוע הדדי ולא לפלגנות והפחדה. הצעד הראשון בכיוון הזה הוא סיום דרכה של ממשלת האנטי וקריאה לבחירות, שיפתחו דף חדש בפוליטיקה הישראלית.

הכותב הוא יועץ תקשורת לארגוני שינוי חברתי