לא על המחאה לבדה

כדי להצליח בשינוי מדיניות, עלינו לגבש חזון מדוקדק, שכולל מחשבה על האחר ונכונות לוויתורים שיאפשרו חברה שוויונית יותר וצודקת יותר
ישראל שורק

מחאה חברתית זקוקה לדלק רב כדי להתקיים לאורך זמן, אבל אם אינה רוצה להישאר בגדר מחאה לאורך זמן, היא צריכה חזון. השקפת עולם. תוכן של ממש שיפרוט את סיסמאות ההפגנה למכאניזם שיהיה בה בעת מגייס (כלומר מלהיב לאורך זמן) וגם יוכל לקיים מדיניות.

איפה נמצאים היום ילדי הפרחים, ילדי מרד הסטודנטים של סוף שנות הששים? למה הם התברגנו? מדוע הילדים שלהם סוחרים בבורסה? האם אנחנו, תומכי המחאה, רוצים שזה יקרה גם לנו? זה יקרה גם לנו אם לא יירקם במחאה הזו חזון של ממש. וחזונות אינם נרקמים מאליהם. אתם ואני צריכים לרקום אותו, כי מי יעשה זאת בשבילנו? מרקס כבר מת ואפילו אחד העם וברל כצנלסון אינם באוהל (למרות שאחד העם מקביל לרוטשילד).

איפה נמצאים היום צאצאי ההיפים של שנות ה-60 ומדוע הם סוחרים בבורסה? צילום: cc by-daveypea

אני בטוח שהמחאה תוליד שינויים במפה הפוליטית. יכול להיות שיתרחשו אפילו שינויים משמעותיים במדיניות. מבחינה זו, ואולי זה לא מעט, המחאה כבר עשתה הרבה. אבל אם אנחנו לא רוצים שהמחאה, כמו וודסטוק, תלך ותימוג ברוח המערבית; אם נבין מהי המשמעות הקיומית של מדינת רווחה ומה היא תובעת מכל אזרח, ולא רק מן המדינה, יש לנוע לכיוון של בנייה אלטרנטיבית ולא רק מחאה.

בטווח המיידי של המחאה, ראוי שהעצרות יתקיימו גם בפריפריה. הרבבות שיצאו לרחובות במוצ"ש בכל רחבי הארץ היוו התחלה טובה. ראוי שהעצרות הבאות תהיינה כרוכות באיזה שהוא מאמץ לטובת האחר ולא יסתפקו בתביעות ובדרישות (מוצדקות ככל שיהיו). אפשר להפגין בלוד, במגדל העמק, בגבעת אולגה, ברהט. גם שם אפשר לחסום כבישים! יכול להיות שיבואו רק מאה אלף ולא 300, אבל המחאה צריכה להיות בתנועה, כי מה שאיננו בתנועה לא מתקיים לאורך זמן.

לא אשרטט כאן את החזון המפורט וממילא זו לא מלאכה לאדם אחד. אבל כמה קווים, מפוזרים, בלתי מהוקצעים בניסוחם, צריכים להתקיים בו:

1. מוכנות לשלם מחיר ברמת חיים (של כולם) כדי שלכולם יהיה מינימום סביר. כלומר עלינו להיות מוכנים לרדת ברמת החיים (אך לדעתי לעלות מאוד באיכות החיים). העלאת מסים ישירים, הורדת מסים עקיפים, העלאת משכורות לעובדים סוציאליים, סיעוד, חינוך ועובדים בלתי מקצועיים על חשבון הקטנת משכורות, יחסית כמובן, לאחרים.

1א. זה אומר שינויים נורמטיביים: עידוד אמנות עממית, דפוסי בילוי חברתיים, ספורט חצי מקצועני וכולי.

2. מדיניות חברתית-כלכלית: העלאה של מס חברות, מס הכנסה ומסי מותרות (על רכישת דירות בשווי של מליון דולר ומעלה, למשל). איסור על פערי רווח מוגזמים בארגונים ובחברות פרטיות, וכמובן במשרדי הממשלה ובארגונים ציבוריים, העלאה גדולה של שכר המינימום וכינונו של שכר מקסימום. כמו כן, לא להיבהל מבריחת הון (טייקון שיברח מן המס לא יוכל לשמור על קשר עם הארץ וכניסתו לכאן תיאסר). חוץ ממכשור רפואי ותרופות, ואמצעים טכנולוגיים למחקר מדעי מתקדם, יש לחסוך בכל השאר.

3. עידוד סולידאריות וחיי פשטות (מן ההנהגה ועד שדרות רוטשילד באמצעות דוגמה אישית, הסתפקות בפחות, חינוך לדחיית רהבתנות וראווה. סולידאריות כזו תתבטא בין היתר בעידוד התנדבות, בהגבלות על רכבים שמסיעים אדם אחד בשעות העומס ובעידוד משמעותי, גם כלכלי, של תחבורה ציבורית.

נאמר גלויות מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם. יהא זה מבחן לרצינות אחיזתנו בערכים!

הכותב הוא מנהל תכניות במרכז מנדל למנהיגות בנגב ומרצה לפילוסופיה

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאור

    הכדורגל הישראלי, למשל הוא עסק של ~100 מיליון ש"ח לשנה. במונחים לאומיים, זה כסף קטן. היות ולדעתי הבעיות היסודיות של כלכלת ישראל הן תקציב הביטחון והאוכלוסיה הערבית והחרדית, הרי שקווי הפיתרון צריכים להיות:
    א. הסתמכות על ביטחון קולקטיבי (ערבויות בינ"ל ואמריקאיות בפרט), חתירה להסכמים חלקיים לפחות עם שכנותינו.
    ב. נכונות לקבל ערבים וחרדים לעבודה. אחריות לאומית לחינוך נאות במגזר הערבי.
    ג. החינוך החרדי הוא חומר נפץ פוליטי: ההנהגה שלהם מסרבת ללמד את הבנים אפילו את הליבה, ודנה אותם לחיי עוני ותלות. זה נושא למו"מ פוליטי, לא להחלטה אישית.

  2. עפר זהבי

    אכן נחוץ חזון, על מנת שהאתונות לא ילכו לאיבוד.
    נפגשים ביום ב', 22.8.11 בשעה 20:30 באוהל המחאה ברוטשילד לוועידת חזון עממית.

  3. דניאל

    שמת דגש על הבעיות והצאת פתרונות מאוד יפים שמראים חשיבה לעומק ולא לפתור את המצוקה הרגעית ( שזה מחירי הדיור וכו' ) אלא ללב ליבה של מדינת ישראל והמדיניות השגויה, מאוד נהנתי !
    כל הכבוד

  4. של "שוק תחרותי"

    אין די בכך.מודעות מעמדית של הפועלים.
    יש לעבור לכלכלה סוציאל-דמוקרטית באוריינטציה מרקסיסטית טהורה,לפי המודל הסקנדינבי.הם היו עניים הרבה יותר ממדינת ישראל,פר תוצר,עברו מהפך .רמת החיים ,איכות החיים והרווחה של האזרח הרקיעו שחקים תוך פחות מעשור.
    *הלאמה,*הקצאת הון בהעדפה מתקנת לאזרח,מס פרוגרסיבי, ביטול הטבות ל"יזמי הפרטת המדינה" והחרמת הקניין, מבעלי-הון, בחזרה אל הציבור,בעליו בדין והשקעת ההון בתשתיות ציבור ותעסוקה,
    *פיקוח הדוק אזרחי על הפרטה,חלוקת הרווחים לפי *מפתח שיוויוני,
    *שיטת בחירות אזורית-מחוזית, או דמוקרטיה ישירה בעחערות-באינטרנט,בה אין "נציגים" לפי מפתח – אינטרס,,רוטשילדים או שלוחי לובי-הון,(שמור לי ואשמור לך ),אלא,נבחר של מחוז בחירה שראשו נערף אם לא פעל למען רווחת אזרחי המחוז בכל הרמות,משכר עד חיסכון ודירה.