מועתסם ועלי מתו בקלנדיה

אל מול 400 המלה בממוצע שהוקדשו להם בתקשורת המקוונת, אולי המלים האלה יצליחו להחזיר ל"שני פלסטינים" שנורו למוות על ידי חיילי צה"ל את הסובייקטיביות שלהם בקרב הישראלים
שרית טופז

הפוסט הזה נכתב לבקשת חבר קרוב, שביקש ממני לכתוב ולהפיץ את סיפור מותם של מועתסם עדוואן ועלי חליפה בפשיטה לילית של צה"ל על מחנה הפליטים קלנדיה, ביום הראשון של צום הרמדאן.

כשכולם עסוקים בגל המחאה השוטף את הארץ ואנשים מתווכחים על הגדרת צדק חברתי; בשאלה האם המאבקים הללו הם פוליטיים או לא; כמה משתתפים יצאו לרחובות: 150 אלף, 200 אלף, 300 אלף; מהן מטרות המאבק; מהי מכבסת המילים הראויה; מהן הדרישות ומהם הפתרונות; האם העם באמת מתאחד או שמא האחדות היא כסות; מהו אותו "עם" ואת מי הוא כולל, בשקט בשקט עדיין מתקיימת לה שגרת הכיבוש.

הטלת עוצר לא רשמי ופשיטות ליליות על כפרים בגדה המערבית הפכו לתופעה נפוצה. הכוח הצבאי נכנס מבלי ליידע את המקומיים מראש באמצעות מערכת כריזה, וכך כל אלה שאינם ספונים בביתם למעשה מסכנים את חייהם. הפגיעה מקדימה את ההתראה.1 גם בשבוע זה, הראשון לחודש הרמדאן, פעל הכובש כמנהגו, פשט בלילות למחנות פליטים וכפרים תוך שימוש בפירוטכניקה. רעש מחריש אוזניים של פצצות הלם, תאורות הנורות השמיימה והופכות בבת אחת את הלילה לבהיר, ריח הגז המדמיע הפועל על העצבים, צורב בפה, מסמא את העיניים, מקשה על הנשימה. סחרחורת של תחושות ופחדים המסמנים את כניסתו של זה שמלכתחילה לא אמור להיות שם. לא סתם מתבצעות הפלישות הללו בלילה, אותו הזמן בו אנשים אמורים להתאזן במיטתם, לשכוח לכמה שעות ממציאות הלא קלה; או אז הקרקס הצבאי מגיע לו לעוד הפחדה קולקטיבית למטרת "מעצר מבוקשים".

הנה דוגמה אחת מני רבות. פלישה לילית לכפר נבי סאלח באמצע יולי האחרון:

מחנה הפליטים קלנדיה והכפרים ניעלין ובית אומר "זכו" לברכות חג חמות. ביום הראשון של החג נהרגו שניים: מועתסם עדוואן ועלי חליפה. התקשורת הישראלית המקוונת דיווחה על מותם בפחות מ-400 מלה. הידיעה מוקמה תחת הנושא "צבא וביטחון". גם ב-ynet וגם ב-nrg המתים נותרו עלומים: ללא שם, ללא פנים, ללא סיפור חיים. בראשון דובר על "צעירים פלסטינים", בשני דובר רק על "פלסטינים". כך הופשטו השניים מהסובייקטיביות שלהם, מסיפור חייהם, ממשפחתם הכואבת. כשמפשיטים אדם מהסובייקטיביות שלו, אנחנו לא מרגישים כלפיו אחריות מוסרית.2 כך משרטטטים לנו באחת את גבולות האדישות: עליהם אין צורך להתאבל, הם לא משלנו, הם "פלסטינים".

ב-nrg דווח: "מדובר צה"ל נמסר כי העימותים פרצו במהלך 'מבצע שגרתי למעצר מבוקשים'. לאחר המעצר החלו הפרות סדר נרחבות וחמישה מהחיילים נפצעו באורח קל מידוי אבנים". השגרת הפלישה תחת הקוד "מעצר מבוקשים" מדגישה את התיאור הבא אחריו של פעולת הפלסטינים. אנחנו פעלנו ב"שגרה" – הם הגיבו ב"הפרות סדר נרחבות". פלישה צבאית מנורמלת ונחשבת כ"סדר" ואילו תגובת הנכבשים לפלישה לילית למקום מגוריהם מוצגת כהפרת אותו הסדר. כך נוצרת סימטריה בין האירוע לתוצאה של הצד "שלהם" מחד (הפלסטינים התפרעו באופן נרחב ולכן נהרגו להם שניים) ומודגש חוסר הצדק של תוצאת האירוע לצד "שלנו" (אנחנו פעלנו תחת שגרה ונפצעו לנו חמישה, כמה לא הוגן!).

ב-ynet נמסר כי בתגובה ל"תקרית", "בצה"ל… ייבדק השימוש באמצעים לפיזור הפגנות, בהמשך נמסר כי הכוח אמנם פתח באש חיה. בצבא מתחקרים את האירוע שהתרחש ביום הראשון של רמדאן, הנחשב למועד רגיש".

הבה נעצור כאן לרגע ונבחן את הסמנטיקה של התגובה הזאת. ראשית כל, הצבא הוא זה שהחליט מתי לצאת ל"מבצע מעצרים" – זוהי לא גזירת גורל, אז מדוע זה מוצג כך? שנית, תמיד זה מצחיקה אותי המחשבה שגוף המבצע פשע יתחקר את עצמו. שלישית, הצגת היום הראשון של הרמדאן כמועד רגיש מעלה בקרב הקוראים את התחושה כאילו הפכנו לפלורליסטים הגדולים ביותר. לפתע צה"ל מכבד את רגשות הפלסטינים המוסלמים ביום חגם. ברכת נתניהו לרגל חודש הרמדאן, בכלל מעוררת כעס עז:

בוואלה, הדיווח נדמה תחילה כמאוזן יותר. להרוגים יש שמות ויש גילאים, אפילו נמסרו שמותיהם של פצוע נוסף ועוד שני עצורים. נכתב כי "במהלך המבצע שארך מספר שעות, החיילים הישראלים היכו מספר תושבים ושברו את הרכוש שלהם בבתים". אך כאן יש לשים לב למספר פרטים נוספים שלא הופיעו באתרים האחרים שסקרתי. נכתב כאן כי הפלסטינים יידו אבנים שפצעו חמישה חיילים ורק כתוצאה מכך התבצע ירי, וכן נמסר כי "יש עלייה ברמת הדריכות לקראת האפשרות שגורמים קיצוניים ינצלו את האירוע לפעולות אלימות ביום בו נפתח חג הרמדאן". שוב, הפעולה הצבאית מוצגת כמתונה והמוות מוצג כאירוע זניח שלבטח ינוצל על ידי גורמים קיצוניים להבערת השטח. לעומת זאת, פלישה לילית ביום הראשון של החג לא מוצגת כהבערת השטח אלא כנורמלית וכשגרתית.

לבסוף, אתר זה הוא היחיד מבין השלושה שסקרתי שצירף תמונת אילוסטרציה לדיווח. התמונה שנבחרה לא מתעדת פלישה צבאית או בכלל את הצד הכובש, אלא דווקא מציגה כמה נערים פלסטינים, רעולי פנים, שזורקים אבנים תוך כדי תפישת מסתור מאחורי אמבולנס פלסטיני. תמונה כזו, הפועלת על הפחדים הקולקטיביים של היהודים בישראל, מונעת כל שביב הזדהות ולו המקרי ביותר עם הפלסטינים. הצילום המרוחק לא מאפשר הפיכתם לסובייקט, אלא שוב, הם מסומנים כפלסטינים על ידי הלבוש, הפנים המוסתרות, הכיתוב הערבי על האמבולנס.

בחזרה לקלנדיה. חישבו אילו תחושות הזדהות היו מתעוררות אילו הדיווחים היו מספרים, כפי שסיפר לי חברו של מועתסם, כי הוא, בן 22 במותו, למד עיתונאות באוניברסיטה, ובאותו הלילה למד למבחן? הרעש המכוון שעשו פעלולני הקרקס של צה"ל בעת הפלישה, סיפר, הוציאו אנשים מפתח ביתם כי שמעו יריות. צעקות שבר ששמע מפתח חלונו הם אלה שהזעיקו אותו החוצה. אך בל נתבלבל, מותו אינו צו שמים, מותו נגרם על ידי בני אדם שהחזיקו נשק וירו. כן, ירו לו בראש. עלי חליפה, בן 26 במותו, ראה את הפגיעה במועתסם ורץ לעזור לו. כך הוא נורה ונהרג גם הוא. שרירותיות הפלישה הצבאית, ללא הכרזה מראש, היוצרת פאניקה, חושפת את כל דרי המקום לפגיעה. "כך מגיעים אקט העברה, השיפוט, ההכרעה, ההתראה והביצוע לזיקוקם ברגע אחד. הקנס מגיע עם הדוח; הירייה מגיעה עם פסק הדין… עובדת נוכחותו של הכוח היא לא רק התנאי (…) לפגיעה, אלא גם הסיבה (…) לה. אנשים מתים 'כי הם שם'".3

הדיונים סביב מותם של השניים, במידה ובכלל יתקיימו כאלה בצד שלנו, ישאלו האם החיילים עמדו בנוהל הפתיחה באש, האם עשו טעות שלא פיזרו את זורקי האבנים באמצעים לפיזור הפגנות ולאו דווקא בנשק חי. הדיון יהיה טכני, יבש ומרוחק. אף אחד לא ישאל מה בכלל הצבא עושה שם מלכתחילה, כיצד על הנכבשים לנהוג בעת פלישת הכובש ובכלל – עד כמה יקרים חיי אדם.

זוהי תמונתו של מועתסם עדוואן.

תמונתו גורמת ללבי להחסיר פעימה מעצב. הוא צעיר יותר מאחי הקטן, הוא כבר לא יזכה להתבגר, לסיים את לימודיו ולבנות את עתידו. על מה אתם חושבים כשאתם נתקלים בתמונתו? אריאלה אזולאי כתבה שכאשר הציבור הישראלי מתבונן בתמונות של פלסטינים, רובו מציית לצורת הפרשנות היחידה המותרת והיא זיהוי פרצופם כמייצגי רוע.4 אני מקווה שקוראי הפוסט הזה, המתבוננים בתמונתו של מועתסם, לא מצייתים לחד-ערכיות של הייצוג כפי שלימדו אותם. אני מקווה שהתמונה דווקא מעוררת בכם זכר לעבר שנעלם ולאנשים אהובים שמתו. אני מקווה שמתעוררת בכם תגובה מוסרית ותחושת צער. זו הלווייתו (לינק לצפייה בפייסבוק).

תמונתו של מועתסם שהדבקתי למעלה מתעדת רגע מחייו. אך כשביקשתי מידידי לשלוח לי תמונה של עלי, הוא בחר להעביר לי תמונה המתעדת את מותו. התמונה צולמה על שולחן חדר המתים עליו הוא שרוע, עיניו עצומות, דם קרוש מרוח על גופו ועל סדיני השולחן, פלג גופו העליון עירום. זהו תיעוד לפרצופו המת של בחור צעיר, זכר לגוף שייקבר ולא ישוב. אינני מצמידה תמונה, אלא לינק, על מנת לאפשר לקוראים את הבחירה האם להתמודד עם התמונה הקשה לצפייה.

אני וידידי, שלבקשתו נכתב הפוסט, מקווים שהמלים האלה יצליחו להחזיר להרוגי קלנדיה את הסובייקטיביות שלהם בקרב הישראלים, או לפחות לא לתת לאירוע לעבור במהרה לסדר היום. כתבות כה לאקוניות המסכמות את חיי השניים, נדמות לנו כחסרות צדק. בל נשכח שהסיפורים הללו אינם חד-פעמיים ואינם צו הגורל. מותם נגרם על ידי בני אדם אחרים במסגרת מדיניות מסוימת, מכוונת, כזו שנעקרה מהממד ההתרעתי שלה וחושפת את גופם של הפלסטינים לפגיעה שאינה מקרית כלל וכלל.

ידידי מקלנדיה ביקש שאחתום את הפוסט במילות פרידה ממועתסם. הוא ביקש ממני לרשום כי הוא אוהב אותו מאוד וכי הוא לא יישכח מלב. כך גם עלי. יהי זכרם ברוך.

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב

———

1. הנדל, אריאל (אביב 2006), "כזה ראה וחסל: הערות על החושים ועל תפקידיהם בשטחים הכבושים", תיאוריה וביקורת 28, הוצאת מכון ון ליר

2. שם

3. שם, 2006, עמ' 170

4. 2002, אצל שם, 2006

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רמי

    קום לך אל עיר ההרגה

  2. מעין

    כמה מלקות עצמיות ושום מילה על הטבח המתבצע בלוב, סוריה ובארצות האיסלאם שפשוט רוצחות את מי שמתנגד או חשוד בהתנגדות.
    האם היות הרוצחים ערבים מוסלמים עושה אותם חסינים מביקורת?
    איני מצדיקה את מותם של מועתסם ועלי אולם רצף ההאשמות הקשות את ישראל כרוצחת ומובילה רצח שיטתי עומד ללא שום פרופורציה מול הסלחנות והשתיקה של הרשע הצרוף הערבי איסלאמי העושה כרצונו בטריטוריה שלו ומחוצה לה ורוצח אנשים בלי להניד עפעף.
    זה מזכיר לי את משפט הרופאים בשנות החמישים של המאה הקודמת בו הקומוניסטים השרופים במדינת ישראל אמרו כי אם הרוסים מצאו לנכון להאשים רופאים יהודים בהאשמות קשות הרי מעצם היותם מייצגי הקומוניזם הם צודקים ולא טרחו לברר את העובדות לאשורן. אנטישמיות לא נלקחה בחשבון כי דמם של היהודים תמיד היה חיוור יותר משל אחרים או משל דעות מהסוג הזה.

  3. נועה

    שרית, אני לא אשכח את מועתסם ועלי. איזה יאוש, האטימות מול חיי אדם. מעין, מה הקשר לעזזל? גם אם תזכירי את כל העוולות שבעולם זה לא ישנה את העובדה ששני צעירים נרצחו ללא סיבה ושזה לא מעניין פה אף אחד

  4. ניצה אמינוב

    תודה על המאמר. עם זאת, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לאתר http://www.mahsanmilim.comשל איה קניוק ותמר גולדשמיד בו הופיעה ידיעה מפורטת על הרצת של מועתצם ועלי.

  5. שרית טופז

    אכן היו דיווחים רבים בכל מיני אתרים, בחרתי להתמקד באתרי החדשות המקוונים הפופולריים כדי להדגים עיקרון.
    ובהחלט מגיע קרדיט לאיה ותמר ובכלל כל הכבוד על העבודה הטובה שלהן במחסנמילים.

  6. ניצה אמינוב

    תודה על המאמר. עם זאת, רציתי לציין כי באתר http://www.mahsanmilim.com הופיעה רשימה על מותם של מועתצם ועלי

  7. נועם א"ס

    את כן מצדיקה את הרצח.
    1. את קוראת לרצח "מוות".
    2. את מזיינת את השכל: אף אחד כאן לא "עוצם עין" מול הטבח של אזרחי סוריה ע"י צבא סוריה כמו שאף אחד כאן לא "עוצם עין" מול הטבח של הנורווגי הפסיכי באזרחי נורווגיה, כמו שאף אחד כאן לא "עוצם עין" מול חיילים אמריקאים שמענים עצורים במחנות בעירק. זו את שעוצמת עין מול מוות חסר תקנה וחסר מחילה של שני בני אדם כשאת מנסה לדחוף לתוך העיניים שלי את כל עשן הדברת שלך שלא קשור לרצח הזה בשיט . את כן מצדיקה את הרצח בכך שאת מגייסת את אסד ואת המרמרה ואת הרופאים היהודים בברה"מ בשנות החמישים רק כדי להצדיק גם את הרצח הבא. את כן מצדיקה את הרצח כי את מסרבת להבין שבניגוד לאסד בסוריה או לקומוניסטים בשנות החמישים, הרצח הזה הוא על הידיים שלך ועל הידיים שלי, בתור האזרחים ששולחים את החיילים הרוצחים (ולא קשור בשיט ל"יהודים"). את כן מצדיקה את הרצח כי גם את וגם אני ברוצחים, אבל בניגוד אלי את לא מוכנה לקחת אחריות על הרצח, אלא דורשת את האחריות הזאת מאסד או אולי מהקומוניסטים של שנות החמישים. את כן מצדיקה את הרצח כי במקום לסתום את הפה, ולו רק מתוך כבוד (אם לא מתוך צער) על מוות בלתי נתפס של שני אנשים צעירים, את מטנפת את הדעת באינסוף פלפולים מיותרים.
    שולח בקשת סליחה מבני משפחות הנרצחים על הניסוחים הלא-הולמים שלי. אתכם באבלכם, מי ייתן ויגיע יום של דין צדק לכולנו.
    נועפ

  8. Den Haag

    במקום שצבא הכיבוש "יתחקר" ולא ימצא, צריך למצוא את היורים ולהעביר אותם לבית המשפט הבינלאומי בהאג.