• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

צמצום צמצום תרדפו

המחאה הזאת תצלח רק אם נתחייב לאתיקה בסיסית של צמצום: של רווחה ולא של סגפנות, אבל על בסיס גבולות וסולידריות ונגד התפשטות הקפיטליזם המודרני. עיקרון זה הוא גם תנאי לחיים משותפים ולשוויון בין יהודים וערבים בארץ הזאת
אמנון רז-קרקוצקין

הכניסה של ט' באב לתוך מאהלי המחאה הוסיפה נדבך על מה שלמעשה ביטאו אלה מיום הקמתם: שאיפה לעצור את החורבן, להתמודד עם חרדת החורבן שמלווה את ישראל. תחושה זו מלווה את החברה הישראלית כבר שנים רבות, והיא הולכת ומתעצמת – עד שכל אתגר מוצג לה כ"איום קיומי". מקורותיה של חרדה זו רבים הם, ובינתיים היא מובילה לפעולות מתמשכות של החרבה – כלפי חוץ וכלפי פנים. המחאה צומחת בתקופת הממשלה הנוכחית, בין השאר משום שבקדנציה שלה לא היו מלחמות, להבדיל מזו שקדמה לה ויצאה לשתי פעולות צבאיות שהמיטו עוד חורבן והותירו עוד ייאוש.

המחאה, גם אם היא צומחת מתוך מעמד הביניים, מסמנת ומעלה את החורבן שהוא מנת חלקם של רבים גם היום. לא זיכרון של עבר אלא הווה מתמשך של עוני וסבל. היא מפיחה תקווה עצומה במקום שנדמה היה ששוב אין לו שום חזון, בחברה המתהלכת בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, שבה רבים חיים ללא אמון וללא כוח להיאבק ולהתנגד.

לט' באב מתלווה גם עיקרון הצמצום, אחד מעקרונות היסוד הנגזרים מתפיסת הגלות. מצד אחד מסמן המושג "צמצום" תהליך שהתרחש באלוקות בתהליך הבריאה עצמו, ומתוך כך מחדד את מצב הגלות הבסיסי שבתוכו אנו קיימים. מצד השני, הוא מהווה גם ערך המופנה כלפי האדם. הוא מסמן את הצורך למצוא את הגבול, אבל לא כאידיאל של ייסורים אלא של הכרת האפשר שממילא מכיל את הזולת; דומה שזהו העיקרון היסודי של המחאה הנוכחית.

המחאה צומחת מתוך התרבות הצרכנית, לא מתוך שלילתה. אדרבא, היא מבוססת על התביעה לאפשר למעמדות רבים יותר נגישות לעולם הצרכני, ולא רק לשם תנאי קיום בסיסיים. המחאה אינה מסתירה את החלום של הנאה וקורת רוח, אבל זאת תוך הצבת גבולות וכנגד (ולמצער תוך ריסון) העיקרון של ההתפשטות המתמדת שעומד במוקדו של הקפיטליזם המודרני. כן למעמד בינוני גדול וגדל, כן לחשיפה רחבה של שירותי יסוד וגם של "מותרות". הזכות לבריאות, לחינוך ולדיור מתלוות גם לזכות לנופש או לזכות להגיע לשפת הים – אבל כל זאת בתוך עולם שבו צמצום הפערים החברתיים מחייב גם אתיקה בסיסית של צמצום: של רווחה ולא של סגפנות, אבל על בסיס גבולות וסולידריות.

מאהל לוינסקי, 12.08.11. זכויותיו של הזולת. צילום: אורן זיו / activestills.org

בכך שונה המחאה הזאת מתנועות מחאה קודמות במאה העשרים, כמו למשל אלו של שנת 1968 (בעיקר בארה"ב). שם הייתה הקריאה לפרוץ את הגבולות, לאפשר חופש רב ככל האפשר. לעומת זאת התנועה הנוכחית, כפי שהיא מתפתחת עד כה, איננה מעוניינת לפרוץ את הגבולות – אלא דווקא להגן עליהם. לפעמים אולי יותר מדי. המפגינים תובעים שיפור ורווחה, אבל בראש ובראשונה הם מציבים את הקווים האדומים. בעיקר הם מדגישים את הסכנה הטמונה בעצם כלכלת הטייקונים, ומבקשים לעצור את החורבן שאליו היא מובילה (עליה מעידים יותר מכל דברי הנגיד פישר שהזהיר שההון יכול ללכת, והציג אותו כסכנה קיומית).

כי בלי עיקרון הצמצום, אי אפשר לסמן את מה שתובעים, אי אפשר לכוון לדרך שבה תהיה תקווה. מבלי לפתח אתיקה כזאת, לא תוכל הרוח החדשה להשאיר את חותמה על משהו שהוא מעבר לוועדות של מומחים. מהצמצום גם באה הרווחה ומהצמצום גם בא הצדק, כי רק עקרון הצמצום הוא שמשמר את זכויותיו של הזולת.

עצרת מחאה בבאר שבע, 13.08.11. עוצרים את החורבן. צילום: קרן מנור / activestills.org

עיקרון זה הוא גם תנאי לחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ הזאת. כי מבלי מוכנות של היהודים להצטמצם לא ניתן יהיה לדבר על שוויון ולא על פשרה, שגם בה יש מקום למושג הזה, "צדק". תומכי "תהליך השלום" וההפרדה סבורים שחובת הצמצום מוטלת רק על המתנחלים, ורואים בהקמת מדינה פלסטינית מפוצלת וחסרת ריבונות כסוף הסכסוך. חוסר הסולידריות הזה כבר בא לידי ביטוי ביחס למפוני רצועת עזה (וכמובן ביחס לתושבי עזה שנכלאו בשם ההתנתקות).

רוב תומכי שתי המדינות לא סבורים שגם הם יידרשו לשלם מחיר בעבור ההסדר. הם גם לא מעסיקים את עצמם במחשבה על קליטה של רבבות מתנחלים לתוך ישראל. התנאי לשינוי ממשי של השיח ברוח השוויון והצדק הוא ההכרה בכך שכולנו, כל יהודי ישראל, צריכים להצטמצם. לא רק המתנחלים צריכים להצטמצם אלא היהודים-הישראלים כולם חייבים להצטמצם, כדי לאפשר מרחב ואוויר נשימה לפלסטינים שבלעדיו לא תהיה הכרה הדדית. אי אפשר לדבר על צדק חברתי מבלי שבבסיסו יעמוד עיקרון השוויון המלא, אזרחי ולאומי כאחת, בין יהודים וערבים.

כך, דווקא השאיפה לחיים משותפים של יהודים וערבים על בסיס עקרונות השוויון והצדק, מובילה ומחייבת פרויקט של סולידריות יהודית, של הצטמצמות. הצטמצמות היא התנאי לצדק, אבל היא גם התנאי להכרה הדדית וגם לרווחה. מבלי לזכור את עיקרון הצמצום, מבלי לזכור שכולנו במצב של גלות, לעולם לא נוכל להבטיח רווחה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אלי א.

    אבל אמנון, רק שאלה, אם אפשר, האם כשאתה כותב אלוקות אתה עושה זאת כאדם מאמין או מתוך רק מתוך כבוד למאמינים?

  2. של "שוק תחרותי"

    אין די בכך.מודעות מעמדית של הפועלים.
    יש לעבור לכלכלה סוציאל-דמוקרטית באוריינטציה מרקסיסטית טהורה,לפי המודל הסקנדינבי.הם היו עניים הרבה יותר ממדינת ישראל,פר תוצר,עברו מהפך .רמת החיים ,איכות החיים והרווחה של האזרח הרקיעו שחקים תוך פחות מעשור.
    *הלאמה,*הקצאת הון בהעדפה מתקנת לאזרח,מס פרוגרסיבי, ביטול הטבות ל"יזמי הפרטת המדינה" והחרמת הקניין, מבעלי-הון, בחזרה אל הציבור,בעליו בדין והשקעת ההון בתשתיות ציבור ותעסוקה,
    *פיקוח הדוק אזרחי על הפרטה,חלוקת הרווחים לפי *מפתח שיוויוני,
    *שיטת בחירות אזורית-מחוזית, או דמוקרטיה ישירה בעחערות-באינטרנט,בה אין "נציגים" לפי מפתח – אינטרס,,רוטשילדים או שלוחי לובי-הון,(שמור לי ואשמור לך ),אלא,נבחר של מחוז בחירה שראשו נערף אם לא פעל למען רווחת אזרחי המחוז בכל הרמות,משכר עד חיסכון ודירה.

  3. לקוראי האמהרית

    אנחנו לא בניו יורק טיימס

  4. נעם לוי

    לא "צמצום" ופרגמטיקה של "הצבת גבולות" ברורים (כי סדר צריך להיות), אלא פשרה. פשרה שמתוך מעורבות ומכונות להרתם לדבר מתוך מעורבות, והנכונות לשלם מחירים (אוקיי צמצמום במובן האגו נאמר) אישיים, אך גם מחירים קולקטיביים. לקיחת אחריות בעיקר בשני המישורים.

  5. יואש

    היטיב לעשות אמנון בסמנו את הערכים ההופכיים ל"קפיטליזם הדורסני/הרסני מבית מדרשה של אסכולת שיקגו ומתנבאיה בישראל.
    האין זו מעין חזרה "בתשובה" לראשית התנועה הקיבוצית בישראל שקמה לפני כ102 שנים בדגניה וחרתה על דגלה את הצמצום והויתור של הפרט למען רווחת הקהילה, ןשל שותפות מלאה ושוויון אנושי?
    האם העדר גבולות בחיי המדינה והפרט, ההסבה הערכית הקיצונית להערצת סממני עושר, כח והשפעה, זכויות יתר, תחרותיות מכריתת מתחרים הפוגעת ברבים ומעשירה בודדים-האם
    הן שהציתו לבסוף את המחאה החברתית הנוכחית?
    צחוק הגורל הוא ששלטונו הכושל והמשחית של ביבי וממשלתו וכנסת נהנתני "הן" ימניים הביאו את מטוטלת ההקצנה לזוית ההחזרה.
    נדרש כאן תיקון מהותי,לא תיקון קטן ולא תיקון קיצוני המבוסס על התובנות שאמנון העלה כבסיס להבראה תודעתית וחברתית.
    ונאמנים עלי דבריו של אמנון:

    "בלי עיקרון הצמצום, אי אפשר לסמן את מה שתובעים, אי אפשר לכוון לדרך שבה תהיה תקווה… מהצמצום גם באה הרווחה ומהצמצום גם בא הצדק, כי רק עקרון הצמצום הוא שמשמר את זכויותיו של הזולת".