מה בין מוסר לשכר הדירה

עד עכשיו הצליחו בעלי הדירות לחמוק מאחריות על מצבו של שוק הדיור, אך הגיעה העת לדבר על הורדת עלויות השכירות מטעמם כעל צו מוסרי. שבעה טיעונים שישמשו אותך במו"מ עם בעל/ת הבית
יונתן ברזילי

לפני כמה ימים, התווכחתי עם חבר קפיטליסט על פתרונות אפשריים למשבר בשוק הדיור. אני תמכתי בדיור ציבורי, החבר ניסה להסביר למה חוק הוד"לים הוא אכן הפתרון הנכון, ושנינו ציטטנו בפסקנות נתונים שנעשינו מודעים להם רק כמה ימים קודם לכן.

בשלב כלשהו, אחיו בן ה-12 וחצי ניסה להתערב בשיחה: "אם הדירות כל כך יקרות, למה הבעלים לא פשוט מורידים את המחיר?" במחשבה ראשונה, ההצעה הזאת נשמעה גם לי וגם לחבר בעיקר תמימה. מאז הרהרתי בדבר והגעתי למסקנה, שהעובדה שאף אחד לא שואל את השאלה הזאת עוד, מעידה יותר על החברה שלנו מאשר על השאלה עצמה.

מאז שהחלה המחאה, נמנעים רבים מלהטיל אחריות על בעלי הדירות. בין אלו נמנים יוזמי המחאה, שמפחדים להיחשב ילדותיים וממורמרים ומעדיפים להיתפס כבוגרים ואחראיים, הסוציאליסטים, שמפחדים להיות מתויגים כ"שונאי חזירים" קנאים ומבכרים את הפניית האצבע כלפי הבעיות המבניות הרחבות במשק, ואנשי השמאל המדיני, שבאמת חושבים שההתנחלויות הן האשמות העיקריות במצב. המצב הגיע לכזה אבסורד, שבעלי דירות רבים מוצאים לנכון לכנות את השוכרים "מפונקים", ולשלוח אותם לגור בפריפריה או מתמיה מכך, מודיעים על הזדהות עם המוחים, אך באותה נשימה מצהירים שאין להם מה לעשות בנידון.

דירהלהשכיר. צילום: cc by-giveawayboy

אבקש לטעון, כי לבעלי הדירות יש אחריות משמעותית על המצב החמור של שוק הדיור. מובן שהם לא הגורם היחיד לו ואף לא העיקרי, אך הסרתה המוחלטת של האחריות מהם אינה מוצדקת. אבקש עוד לטעון, שאחיו של חברי צדק, שכן הורדת שכר דירה לרמה סבירה, גם אם רמה כזאת נמוכה מהרמה ששיווי המשקל בין ההיצע לביקוש מכתיב היא ראויה מוסרית, ומעבר לזאת, ראוי לדרוש זאת מבעלי הדירות.

אבהיר כי אין לי עניין להתווכח עם מי ששולל את המחאה מכל וכל או מי שסבור שהשוק יכול לפתור את הבעיה בעצמו. קהל נוסף שאינני מתייחס אליו הם אלה מבין בעלי הדירות, ששכר הדירה מהווה מרכיב חיוני בהכנסה שלהם, ואשר הורדתו תמנע מהם וממשפחתם הכנסה סבירה. גם בלעדיהם, אני חושב שקהל היעד רחב דיו.

במקום לנסות להצדיק את טענותיי ישירות, אנסה להראות כיצד הן מחזיקות מעמד מול טיעונים נגדיים של בעל דירה היפותטי:

זה הרכוש שלי וזכותי לעשות בו מה שאני רוצה

אכן, הזכות לקניין פרטי היא זכות בסיסית בדמוקרטיה הליברלית. כדי לא להיגרר לטיעונים שלא יהיו מקובלים על הרוב המכריע של האנשים, לא אבקר אותה מהותית. נראה לי סביר להניח שרוב האנשים יסכימו שלפרט יש זכות קניין, אך האם היא תקפה בכל מצב?

לצורך בדיקה, נדמיין מצב בו רכש אדם בעיירה קטנה מיכל גדול של מים. הרכישה נעשתה בדין, מתוך הסכמה מודעת וללא כל כפייה, מפורשת או משתמעת. לאחר אסון אקולוגי בלתי צפוי, הזדהמו כל מקורות המים של העיירה, ונחסמו דרכי הגישה לערים אחרות. בעל המיכל מסרב לחלק בחינם את המים לתושבי העיירה, שלא נותר להם רכוש לשלם בעבורם. האם במצב כזה יהיה זה מוצדק מצד תושבי העיירה להפקיע את המיכל מידיו, כל עוד הם משאירים לאדם ולמשפחתו כמות מספקת של מים? אני מניח שרוב האנשים יגידו שכן.

במחקרו המפורסם של לורנס קולברג, נמצא, בין השאר, שרוב האנשים יסכימו שראוי לאדם לגנוב תרופה שתציל את חיי אשתו. אלה אמנם מצבים קיצוניים, וברור שאינם דומים למצב שוק הדיור בארץ, אך הם מוכיחים שרוב האנשים לא מצדדים בשמירת זכות הקניין בכל מחיר. אי לכך, יש למצוא את הנקודה בה לא סביר לנצל את זכות הקניין, ואת זה אשתדל לעשות בחלקים הבאים.

חוקי ההיצע והביקוש הם המכתיבים את המחיר הראוי בשוק

בראש ובראשונה, הטיעון מהווה כשל נטורליסטי, מכיוון שהוא מבלבל בין המצוי לראוי. במובן התיאורי, חוקי השוק אכן קובעים את המחיר, אך אין די בכך כדי להפוך את הטיעון למוסרי. מהעובדה שחוקי השוק אכן קובעים את המחירים, לא ניתן לגזור את הקביעה שראוי שכך יהיה, אלא אם מסבירים למה ראוי שההיצע והביקוש יקבעו אותם. הטענה העיקרית המנסה לבסס קשר בין המצוי  לראוי בתחום הזה היא ששיווי המשקל של השוק הוא הדרך היחידה למדוד באמת את רצונותיהם של האנשים.

נטען כי בקירוב, הדרך הטובה ביותר למדוד עד כמה אני רוצה משהו, היא כמה אהיה מוכן לשלם בעבורו. הבעיה, כמובן, היא ששיווי משקל משוכלל לגמרי הוא דבר שכל כלכלן יודה שמתקיים רק במקום אחד והוא ספרי הלימוד לתואר ראשון. במציאות, גורמים רבים מביאים לכך שהמחיר בפועל לא עונה על השאלה "עד כמה אני רוצה משהו?" אלא על השאלה "עד כמה אני רוצה משהו, בנסיבות הנוכחיות?".

אדם שאין לו גישה למים, למשל, יתן את ידו בשביל מים, אך האם המים אכן שווים אובדן יד? יהיה כמובן גם מי שיטען כי כל אדם אחראי בלעדית למצבו הכלכלי, ולכן מערכת האילוצים בה הוא נמצא ראויה אף היא. אני משייך אדם כזה לקבוצה הקפיטליסטית הקיצונית, זאת שתטען שהמחאה כולה לא מוצדקת, ואפנה אותו לכתב הוויתור שלעיל.

כדאי לתת לבעלי דירות להשכיר ביוקר, כדי שיהיו דירות בשוק

בספרו "Rescuing justice and equality" מתייחס הפילוסוף ג'רי כהן לטענה כי יש להוריד את המסים לעשירים אחרת הם יעברו למדינה אחרת, כדי לשלם מס פחות. טיעון זה, גורס כהן, מסיר כל אחריות מוסרית אינדיווידואלית מהעשירים, בניגוד אבסורדי לתיאוריה הליברלית, קרובת משפחתו של הקפיטליזם, שמתבססת על אחריות של הפרט למעשיו.

הפילוסוף ג'ראלד אלן כהן. צילום: אתר הבית של אוניברסיטת מקגיל

האבסורד מגיע לשיאו כאשר הטיעון מושמע מפי העשירים עצמם. כהן משווה את המצב לאנשים המשיאים עצות להורים שילדם נחטף. ההצעה לשלם את הכופר לחוטף, שכן אחרת הוא עלול להרוג את הילד היא לגיטימית, אך היא הופכת לצבועה ומגוחכת מרגע שהיא מגיעה מהחוטף עצמו. התייחסות זו של העשירים לעצמם בגוף שלישי כאילו היו אובייקט פאסיבי הפועל לפי כללים קבועים בלבד היא פסולה, מכיוון שהיא מתעלמת מכך שהם אותו אדם אשר יעבור לארץ אחרת לשם תשלום מס פחות. בכך, מתחמקים העשירים מהאחריות שלהם כסוכנים מוסריים.

בתוספת לכהן, ניתן לומר ששיתוף הפעולה של החברה הכללית עם הטיעון המדובר, תלוי במידת עושרו של מי שמדברים עליו. כשאדם עני מוותר על הצעת עבודה שמלווה בשכר נמוך ורחוקה מביתו, בתנאים פיזיים קשים, אך אינה בלתי אפשרית עבורו, הוא יזכה להוקעה חברתית כבטלן ופרזיט. ההוקעה החברתית כל כך גדולה, עד שהיא תתבטא אחרי כמה סירובים בפגיעה כלכלית קשה, בדמות שלילת קצבת הבטחת הכנסה.

העשיר המאיים להגר בחיפוש אחר מיסוי זול, לעומת זאת, לא יזכה לרוב להוקעה, אלא להשתתפות בתפיסתו את עצמו כגורם פאסיבי, כזה שאין לצפות ממנו לאחריות מוסרית, אלא יש לשנות את התנאים מסביבו ולהתאימם אליו. כך גם עם בעלי הדירות.

צעיר יוקע חברתית כמפונק אם יסרב לעבור ללוד, עיר בעלת רמות פשיעה גבוהות, שהקניון שנסגר בתשע בערב הוא מקום הבילוי היחיד בה, ואשר נמצאת רבע שעה ברכבת מתל אביב רק תחת ההנחה המוטעית שאין צורך בתחבורה פנימית בשתי הערים, שאין צורך לחכות לרכבת ולתחבורה הפנימית, ושהרכבת פועלת אחרי 11 בלילה (מה שלא משאיר אפשרות לצאת לבילוי).

הנסיעות הללו, כמובן, עולות מאות שקלים בחודש, מה שמתקזז מהפערים בשכר הדירה, שנמצאים במגמת צמצום גם ככה. לעומת הסטודנט, בעל דירה לא צפוי להוקעה חברתית אם יסרב  לקבל כמה מאות שקלים פחות בחודש בעבור השכרת הנכס שלו, מכיוון שגם הוא, כמו העשיר, נתפס כאובייקט משולל אחריות, ולא כסוכן מוסרי.

המונח "מחיר סביר" הוא עמום במכוון מטעמי מיקוח

כשאתה אומר "מחיר סביר", אתה בעצם מתכוון למחיר נמוך, יאמר בעל הבית. אני מסכים שהמונח "מחיר סביר" אכן עמום, ולא מצפה מבעלי הדירות לקבל את הפרשנות של השוכרים למונח, שכן יש אפשרות שהיא תוביל למחיר נמוך מדי. תחת זאת, אציע מבחן שאני קורא לו "אינטואיציה מתוך אמפתיה".

למרות השם המפוצץ שנתתי לו, מדובר במבחן  די פשוט. הוא לקוח מהתרגיל המחשבתי שנותנים לגברים שלא מבינים מה כל כך רע בהטרדה מינית. הרוב מוחלט של הגברים יבינו ויזדעזעו ממקרה של אישה שהותקפה ברחוב על-ידי זר ונאנסה, אך רבים מדי לא מבינים אינסטינקטיבית מה כל כך נורא בגבר שמעיר לאישה בבוטות על איברים אינטימיים בגופה. הדרך להסביר זאת היא לשאול את הגבר המדובר איך היה מרגיש אילו הייתה זאת אישתו, אחותו, אימא שלו, הבת שלו וכו'.

בכמה הייתם רוצים שהבת שלכם תשכור דירה? צילום:cc by-Auntie P

אני מציע את אותו מבחן. על המשכיר לשאול את עצמו איזה מחיר היה נראה בעיניו סביר, אם הדירה היתה מוצעת לבתו הסטודנטית לה הוא עוזר עם ההוצאות, לאחיו שביקש ממנו לחתום ערבות, לבן הדוד שצריך הלוואה וכו'. הכוונה אינה לאיזה מחיר הוא היה מסכים לקבל, מתוך הנחה שזהו מחיר מקובל בשוק או שלא יצליח להשיג מחיר יותר זול, אלא למחיר שהיה גורם לו לחשוב "האדם שעומד מולי הוא אדם הגון. הוא אמנם לא טיפש, ולא יפסיד כסף בשבילי, אך ניכר שהוא לא חמדן". מחיר שעומד במבחן הזה, גם אם המבחן לא יביא לתוצאה זהה אצל כל האנשים, ראוי להיחשב כמחיר סביר.

למה שאני אוזיל מחיר ואצא פראייר?

יאמר בעל הבית: אני אוזיל מחיר, ואחרים ימשיכו להשכיר במחירים גבוהים. אין להכחיש שהידיעה שאני מוותר ויתור מטעמי מוסר על מעשה שיש בכוחי לעשות, כמו למשל לדרוש שכר דירה לא הוגן, היא מתסכלת. עם זאת, כסוכנים מוסריים, אנחנו מבצעים בחירות רבות ששמות אותנו במצב דומה והתסכול אמנם קיים, אך הוא אינו קשה מנשוא, בלשון המעטה.

נדמיין חנות ספרים. בחנות ספרים זו יש מכת גניבות שכולם יודעים עליה, חוץ מהמוכרים. כלקוח, כל פעם שאני קונה ספר, אני יודע שהרבה אנשים אחרים היו גונבים את אותו הספר, ולא משלמים על כך שום מחיר, כלכלית או חברתית. האם ארגיש תסכול כלשהו כשאבחר לקנות אותו? סביר שכן. האם התסכול יהיה בלתי נסבל? סביר שלא.

בשלב זה, יטען בעל הדירה ההיפותטי כי גניבה היא דבר שונה, כי היא מנוגדת לחוק. אשיב שלא על החוק אני מדבר. מבחינה חוקית, לבעל דירה מותר להשכיר בכל מחיר שיחפוץ, וכל הטיעונים שלי ממילא לא רלוונטיים. מבחינה נורמטיבית, לעומת זאת, הדבר שונה. ניתן לטעון אפילו, שגניבת ספר שפגיעתה מזערית במחיר של ביטוח הגניבות של רשת חנויות הספרים,  והתועלת ממנה לגנב עולה על הפגיעה עשרות מונים, יותר סבירה מוסרית מהפקעת שכר דירה, שפוגעת ישירות באדם שסביר שיהיה ממעמד ביניים או נמוך מכך, ולרוב תניב תועלת למישהו שמצבו הכלכלי טוב משל הנפגע. גם אם לא מקבלים את הטיעון הזה, ההשוואה אינה מופרכת מיסודה.

אני תומך במאבקכם, מה עוד אתם רוצים?

אנחנו רוצים, כמו שאומר הפתגם האמריקאי, שתשים את הכסף שלך איפה שהפה שלך נמצא. בספר אחר שלו, "אם אתה תומך בשוויון, איך זה שאתה כל כך עשיר?" (‘If you’re an egalitarian, how come you’re so rich?’),  מביא כהן את הדוגמה של חבר מפלגת לייבור עשיר, שנשאל בראיון למה הוא לא פשוט תורם למפלגה את הכסף הנחוץ לכסות את החוב העצום שלה בזמנו.

חדר שינה שכור. תמיכה במאבק לא מספיקה. צילום: cc by-Pete Hindle

הנשאל, מציין כהן, אפילו לא התייחס לשאלה ברצינות. הוא אמנם תמך במפלגה, אך מנגד, למרות שידע על מצבה החמור וידע שביכולתו לעזור לה, אפילו לא עלתה בדעתו האפשרות לעשות זאת. זוהי שוב הבעיה של הסרת האחריות האישית וההתייחסות לאדם בגוף שלישי, כמושא ולא כנושא.

סולידאריות מובעת בדרכים הצהרתיות ובפעילות, כגון הגעה להפגנות, תמיכה במחאות והצבעה לכנסת, אך היא חייבת להיות כרוכה גם בנכונות לוותר על משאבים לטובת חברים חלשים יותר בקהילה. יותר קל "לדבר באוויר" ולקרוא לשינוי מערכתי, קצת יותר קשה להתחיל את השינוי הזה אצלך. במילים אחרות, אם אתה תומך בשוויון, איך זה שהדירה שאתה משכיר כל כך יקרה?

מה כל זה אומר בפועל?

בפועל, אני לא מספיק תמים כדי להניח שיהיו בעלי דירות שישתכנעו כך שהם באמת יורידו את מחירי השכירות בדירותיהם. התפיסה הקפיטליסטית של האדם כמכונת אופטימיזציה של היצע וביקוש השתרשה עמוק מכדי שהיא תשתנה כל כך מהר. מה שכן יכול לקרות, הוא שנפתח מחדש, כחברה, את היכולת לדרוש דברים מבני המעמדות הגבוהים.

כמו שאנחנו יודעים יפה מאוד להוקיע את המובטלת שמסרבת לעבודה שלא תאפשר לה לראות את ילדיה או את הסטודנט שמסרב לעבור לגור בלוד, כך עלינו ללמוד להוקיע את מי שמנצל תנאי שוק כדי לדרוש מחיר בלתי סביר עבור דירתו. ברגע שיהיה יותר מביך לציין בארוחת ערב שאתה משכיר דירה במחיר מופקע מאשר שאתה מובטל, שינוי יוכל לקרות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איפכא

    שכר הדיור הוא לא הפרמטר היחיד שבעטיו גדל העול על מעמד הביניים. המשמעות היא שהסיכוי ששוכר יפסיק לשלם גדל באופן שלא רק קשור לגובה שכר הדירה. מעמדו הפיננסי של השוכר הוא מאוד רלוונטי לבעל הבית, מאחר שהחקיקה הקיימת מקשה מאוד על פינוי של שוכר שמפר את החוזה. ההעלאה בשכר הדירה היא לא רק חזירות, היא גם פרמיית סיכון.ובל נשכח שגם יוקר המחיה של בעלי הבתים גדל (וסופו של דבר, גם בעלי הבתים ברובם הם ממעמד הביניים, רק מקצוות אחרים שלו)

  2. אבי

    לומר שמחירי הדירות הגבוהים הם באשמת בעלי הדירות זה שקול לטענה שמחירי הדירות גבוהים בגלל השוכרים שמוכנים לשלם מחירים מופקעים. כדי להוריד מחירים צריך רגולציה לא הטפות מוסר.

  3. יובל א

    ג'רי כהן זצ"ל שגה בעניין הזה – או לקח אותו רחוק מדי. ולעניות דעתי, כך גם אתה. הרעיון של פעולה קולקטיבית, בין השאר, הוא לעצב את מרחב האפשרויות המסוריות והאופציות הלגיטימיות. נניח שאני משכיר דירה, ואני לא "מת" להעלות את המחיר, אבל ההוצאות שלי גדלו: עלי לתמוך בהורים, הילדים צריכים טיפול שיניים וגם חוג חדש, וכיו"ב. לפתע, בהעדר פיקוח על המחירים, אני נמצא בדילמה מוסרית. פעולה קולקטיבית – למשל פיקוח – אמורה לפתור אותי מהדילמה זולת במקרים קיצוניים במיוחד. זאת, משום שהיא פוסלת (או יוצרת בהקשרים אחרים) פעולות שונות. (ותודה לד"ר גדי פרודובסקי על הרצאה לפני שנים בכיוון דומה)

  4. טלי

    בסופו של דבר בעלי דירה שיסכימו להיכנע לטיעוניך הם בעלי דירה שיכולים להרשות לעצמם, אם יש משפחה גדולה עם משכורות נמוכות שיש לה דירה בת"א וההכנסה מהדירה משמעותית מאוד לפרנסת המשפחה כל הטיעונים שלך ממש לא יעניינו אותה. לעומת זאת אם יש מישהו שיש לו בניין בת"א הוא יכול להרשות לעצמו להיות אדיאולוג (למרות שבדרך כלל הוא יהיה חרא, שמעתי שמועה על איזה בעל בניין אדיאולוג שכזה..אין לי את הטלפון שלו) וככה "גיבורי המחאה" שלנו בעצם יהפכו לגיבורים פשוט בגלל שהם יכולים להרשות לעצמם. בכל מקרה הטלת האחריות על האינדוודואל בדרך כלל משמשת כמסיח מהעובדה שזאת אחריות המדינה לדאוג לרמת מכירים שפויה ולהיות תלוי בטוב ליבם של בעלי נכסים פשוט אף פעם לא יעבוד.

  5. מאור

    1. הרי אם בעל הבית בת"א ישתכנע מהטיעונים המוצגים ויסכים לחתוך ב-1000 ש"ח את השכירות- הוא גם יכול לטעון, בשם אותו צדק, שלא מוסרי להשכיר את הדירה שלו דווקא לאותו שוכר, רק מהסיבה השרירותית שהגיע ראשון או בגלל שיכול היה לעמוד במחיר הישן. אולי דווקא צודק להשכיר אותה למשפחה חד-הורית מבת-ים (שתיהנה מהחינוך והרווחה בת"א), או לעובד סוציאלי, או לפגוע הלם קרב? במילים אחרות, מה עשה השוכר שמצדיק את ההנחה?

    ובכלל,לפני שהייתי מגן על הזכות לשכור דירה בת"א ולצאת לבלות בקלות, היית מגן על הזכות לשכור או לקנות דירות במרכז בכלל, באזורים סבירים, למשפחות ממוצעות.

  6. בעל דירה

    להוריד במאה שקלים לחודש מדי שנה. אפשרי, אנושי וסימבולי.

  7. גיל

    אי אפשר להגביל את העניין רק לאלו שלא נזקקים להכנסה מדירה לשם קיומם. משעה שיש היצע של דירות דומות במחיר זול יותר, יאלצו גם הם להוריד את המחיר. זו דינמיקה של שוק.

    אפשר לעשות את זה למרות זאת, אבל ראוי לבחון קודם לכן מי האוכלוסיה הזו. אם שכר הדירה היורד מממן עבור הבעלים חדר בבית אבות, זו בעיה. ואת הבעיות הללו יש לפתור בצורה כוללת, שחורגת מסוגיית הדיור.

  8. אציל שירד מנכסיו

    אם מישהו מצדד באי התערבות מוחלטת, הרי שמן הראוי לשאול אותו לטובת מי בדיוק לא להתערב.

    אי התערבות היא ביטוי לדמגוגייה הנפוחה, והריקה לחלוטין ובעיקר גסת הלב, של, למשל כל אלה שצולבים עכשיו את אובמה על פעולותיו להרחבות תקציביות ונסיונות לטפל בחבורות הקשות של הכלכלה האמריקאית.

    בכלל, סבורני שזכויות וחובות הם עניין יחסי, מידתי שקשור ישירות לערכים של החברה ולנסיבותיה, לאתוס שלה ולמידת התלכיד בתוכה.

    לא ניתן לדרוש מאדם קטוע גפיים שיתחיל לצעוד רגלית במסעות (ואגב, הביטוח הלאומי עורך מדי פעם בדיקות לראות האם לקטוע במקרה צמחה רגל וניתן לשלול ממנו את הקיצבה – הדברים היו גם היו וייתכן ועודם).

    לסיכום, הכל יחסי, רק הגרידיות מוחלטת ונעדרת גבולות.

  9. יעל

    ועוד איך אפשר להחיל את האחריות על בעלי הדירות: ראו את הדירות המחולקות הנוראיות בתל אביב, גבעתיים ורמת גן, שאינן חוקיות ורבות מהן לא ראויות למגורי אדם, ואף על פי כן מושכרות במחירים של 2300-4500 לתא מעצר.
    לא רק שיש להם אחריות במצב, הרי שלנו כמשכירים ומחפשי דירה יש אחריות להרים טלפון לעירייה ולמס ההכנסה ולדווח עליהם כמפירי חוק.

  10. שאול סלע

    ב 2006 כאשר מחירה של הדירה שירשנו היה 600000 שקל קיבלנו מ שוכר הגון 30000 שקל לשנה דהיינו תשואה של 5 אחוז.

    עברנו סיוט עם שתי שוכרות מנוולות ושוכר שלא שילם את שכר הדירה.

    היום הדירה ששוה כ מיליון שקל מושכרת ב 2700 לחודש לקרובת משפחה. התקבולים הם 32500 שקל לשנה דהיינו 3.25 אחוז.

  11. גרי רשף

    ה"חזירות" של משכירי הדירות יכולה להתבטא בשני מישורים שונים:
    1. מחיר השוק של הדירה הוא 5000 ש"ח בחודש (בגלל מצוקת הדיור) וזה מה שהמשכיר מצפה לקבל תמורת הנכס.
    2. המשכיר מנצל את העובדה ש"עלות העסקה" עבורו (לחתום על חוזה עם מישהו אחר) קטנה משל השוכר (לחתום על חוזה עם מישהו אחר + לעבור דירה) ומעלה את המחיר סמוך לסיום החוזה.

    אני מקבל את הטענה שיש להגן על זכויות השוכר ולהגביל את יכולתו של המשכיר להעלות את שכר הדירה מעבר לרף מסויים או אולי בהודעה מראש מספיק ארוכה;
    אבל הציפיה שהמשכיר יבקש פחות משכר הדירה הריאלי – אינה סבירה בעיני.

    כדאי אולי לציין שרבים מאוד מהמשכירים הם שוכרים בעצמם שעברו לגור במקום אחר ולא בעלי הון שמחזיקים הרבה דירות ועושים מיליונים מהשכרתן.

  12. אסף

    פוסט מאוד מעניין. יש לדעתי קושי אמיתי ליישב את הקונפליקט שאתה מציג באופן רציונלי. אתה מציב תנאי ראשון שבשביל בעל הבית שכר הדירה אינו מהווה מרכיב משמעותי בהכנסה. הערפל מעל הגדרה זו הוא הבעייה שלך – וזו בעייה עקרונית, לא שולית.

    מה הוא מרכיב משמעותי? מי קובע אם הוא משמעותי או לא? רוב בעלי הבתים יגידו לך שהשכר שהם גובים הוא הכנסה שדרושה להם. הם צריכים את הכסף כדי לעשות מליון דברים ש*הם* רואים בעלי משמעות כמו לתמוך בילדים שלהם (ששוכרים דירה במקום אחר), לצאת לפנסיה מוקדם יותר, לצאת לחופשה ארוכה יותר בקיץ, לקנות ביטוח רפואי יקר, לשפץ את המטבח בביתם, להוריש לילדיהם עוד כסף, וכולי. על פי איזה קנה מידה מוסרי אתה יכול לטעון שהדברים האלה פחות חשובים מהרצון לבלות בתל אביב בערב, או ללמוד בתל אביב? באקלים המוסרי שאנחנו חיים בו אי אפשר ליישב את הוויכוח בין המשכיר לשוכר. מה שיש זה ויכוח על אינטרסים, לא על צדק.

    אולי נוכל להביע עמדה שתשמע רציונלית בתנאי קיצון – נניח, בעל בית מיליארדר מול אם חד הורית חולה במשכורת מינימום. אבל בשביל רוב השוכרים והמשכירים המצב אינו מובהק כל כך ואי אפשר לעמת את הטובין שכל אחד אחד מבקש להפיק מהדירה באופן רציונלי.

    הסיבה המרכזית לכך היא שבחברה שלנו אין הסכמה על הדרך הראוייה לחיות.

  13. מאור

    כלכלית דווקא: השוואה לריבית הנהוגה במשק.
    לשכ"ד סביר יעלה במקצת על הריבית על ערך הדירה (כי בעל הבית לוקח סיכונים והוצאות שלא קיימים באג"ח: נזק לדירה, אי מציאת שוכר וכו'). עכשיו אפשר לטעון שבעל בית לא צריך להרוויח ממני ריבית מטורפת של 10% לשנה כדי לפרוש מוקדם, ואני לא צריך להיות חזיר ולדרוש שכ"ד שישקף ריבית של 1% כי אני סטודנט עני.

    מזווית זאת, מחירי השכירות (הגבוהים) הם בעצם נמוכים- כי מחירי הדירות גבוהים מאוד. מי שקנה דירה להשקעה בת"א מצפה להרוויח מעליית ערך הדירה, לא משכר הדירה.