• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המהפכה הצרפתית שלנו

ה-אירוע של המהפכה בישראל 2011 עדיין לא קרה. אנחנו, המון רמוס שעליו להפוך לרוב, צריכים להשתלט על תפיסת המציאות באמצעות אירוע בסטיליה מכונן משלנו
גילה אמיתי

'אני לא יודעת למה את מתכוונת בדרך שלך,' אמרה המלכה: 'כל הדרכים כאן שייכות לי…'

לואיס קרול, מבעד למראה, עמ' 47

המהפכות הגדולות, כמו מהפכת האיכרים ברוסיה, מסיבת התה בבוסטון וכמובן הפאר מנקר העיניים של מארי אנטואנט ולואי ה-16, ניזונו מרקע כלכלי סוער. הפלגים הזועמים יהיו תמיד אלו שהנטל הכלכלי של החזקת המדינה רובץ על כתפיהם: איכרי רוסיה, יושבי המושבות באמריקה שהתנגדו למסים והמעמד הבורגני הצומח בצרפת. אולם מלבד כוחם של ההמונים המתניעים את המהפכה, יש צורך גם בכוחות אינטלקטואליים שמזרימים אידיאולוגיה ומעניקים משמעות לאירועים.

מארי אנטואנט. צילום: cc by-Elizabeth Thomsen

האגדה האורבנית מספרת שלאחר שחרור הבסטיליה רשם לואי ביומנו כי דבר לא קרה וכי האירוע חסר חשיבות מבחינת המשך שלטונו. הפיכתו של אירוע שחרור הבסטיליה מאירוע הזוי בו שוחרר מיעוט חסר כל משמעות לאירוע מכונן הנזכר אף מעל למאתיים שנה אחרי המהפכה, הצריך את התערבותם של אינטלקטואלים המצדדים במהפכה ומבנים את מציאותה.

האירוע המכונן של המהפכה שלנו בישראל 2011 עדיין לא קרה. נכון, היתה הפגנה המונית של מעל 300 אלף בני אדם, והרחובות רחשו המוני אדם מזיעים, החלטיים, בני מעמד הביניים שמתחילים להבין שבמצב הכלכלי הנוכחי גם הם יקרסו תחת הנטל אל תוך קו העוני. הקריסה שלנו אל תוך עצמנו הוציאה המונים לרחובות. תוך צעדה של שלוש שעות הסתכלתי סביבי – כולם אנשים כמוני: אנשי מעמד הביניים העובד, אנשים שקמים בבוקר לעבוד ולהתפרנס, שמגדלים או יגדלו בעתיד ילדים, אנשים חושבים. גם זו, כמו ברוסיה, צרפת, ארה"ב, היא מחאת האדם העובד.

במרכז תל אביב צעדו עד כמעט מחנק עשרות רבבות בני אדם, כאשר סביבם אינספור שוטרים וכוחות בטחון, גדרות ניידות, מכשירי קשר רוחשים וחשש ממהומה. חשוב לציין כי צעדה ברחובה של עיר היא אכן במקדם סיכון גבוה לעומת עצרת המתקיימת בכיכר – אם קורה משהו – אין לאן לברוח. אבל כלום לא קרה; לא נרשמו אירועים – ממש כמו ביום הבסטיליה. האמבולנסים היו עסוקים עסקו בתפעול "הרטמנים" – אינפוזיות, ובקבוקי שתיה למתייבשים, השוטרים עמדו משועממים וניהלו שיחות ביניהם. אבל אבן לא נזרקה, סטירה לא הצטלצלה. לא נרשמו אירועים מיוחדים.

ואולי כאן טמונה חולשתה של המחאה. זו המחאה שלנו, של האנשים העובדים שהחדירו בהם עמוק-עמוק אחריות חברתית, ערבות הדדית ודרך ארץ. עלינו לא יאמרו שאנחנו לא נחמדים, עלינו לא יטענו ש"מזו-זעים" ממעשינו (במבטא גולדה מאירי כבד). אנחנו אנשים טובים שביומיום ממלאים את המוסדות האקדמיים, מאיישים את מוסדות החינוך והרווחה, את כוחות ההצלה והבריאות, את כוחות הבטחון, את המוניות. אנחנו נושאים את המדינה – אפילו כשאנחנו מפגינים נגד השיטה שהיא מפעילה וששוחקת אותנו – גם אז אנחנו נושאים באחריות חברתית את המדינה.

לעזאזל האחריות הנחמדה שלנו. אנחנו לא מפחידים איש. ביבי יודע שבספטמבר כשכולנו נשוב ללימודים או בנובמבר כשגם הסטודנטים – כוח חיוני במהפכה – ישובו למטלות הלימודיות, ישתרר שקט. לאיש לא יהיה זמן למהפכות. ביבי יודע ש"יש לנו אלוהים" ואיננו מתפרעים.

"עבדו והתעשרו ותהיו למצביעים"

"השיטה" לא השתנתה זה מאות בשנים. דוד אוחנה מצטט את גיזו שפנה לעם הצרפתי הזועם ואמר: "עבדו והתעשרו ותהיו למצביעים" (אוחנה, 2000:81). הוא מציין כי כניסת המעמד הבינוני להיסטוריה מהווה צורה של יצירה, "אומה חדשה" המאיימת לא רק לתפוס מקום בחברה אלא להרוס את זכויות היתר של בני האצולה. ממשיך אוחנה וטוען כי אי אפשר לקיים חברה שבה כולם עשירים ומשכילים – אסונה של האצולה היה בנטישת ייעודה הפוליטי והחברתי, בנטישת העם.

אנחנו איננו מוכנים להתעשר על מנת להשפיע. איננו מעוניינים לנטוש את העם כי אנחנו העם, אנחנו "מלח הארץ" – חילונים, דתיים, יהודים, פלסטינים, נשים וגברים, פועלי צווארון כחול וצווארון לבן שבנו את המקום ועיצבו אותו והוא עיצב אותנו בחזרה. אנחנו מעוניינים בדמוקרטיה כהלכתה אלא מאי, כפי שסבר דה טוקוויל, "החירות תלויה במנהגים ובאמונות של בני האדם, לא בחוקות משוכללות" (אוחנה, 2000: 73). אם לא ניטול את הדמוקרטיה ונממש אותה – היא לא תמומש.

דמוקרטיה היא חירות סבילה, עלינו לשמר זאת בתודעתנו תמיד. דמוקרטיה לא תפרוש את זכויותינו בפנינו כי אם אנחנו צריכים להיות נכונים ליטול אותן לעצמנו, לתבוע אותן ולשמור על מימושן המתמשך. כיום בחברת הבקרה (ר' דלז וגואטרי, ב"אלף מישרים", 1987), כל דבר שנעשה ולכל מקום אליו נלך אנחנו משאירים עקבות: קנייה בכרטיס אשראי, שאילת ספר במנוי או מנוי במכון כושר, קניות בסופר, מעבר בין מדינות. זהו סוג של מצלמת אבטחה, של פאנאופטיקון. זו אולי לא קונספירציה מכוונת אבל אנחנו במעקב מתמיד.

והפרדוקס הוא בכך שדווקא החברה של ימינו נתפסת בעיני מרבית חבריה ומוצגת בתקשורת ההמונים כחברה חופשית, לא חברה של כפופים, של אריסים ושל פיאודלים. כל בר דעת וכל חסר דעת מביע את דעתו. דווקא בחברה המונעת על-ידי ערך עליון כמעט של אינדיבידואליזם, ערך שמניע מהפיכות והופך משטרים ושם במרכזו את האדם כנזר הגלובוס, כפי שהיה באביב העמים, במהפיכה הצרפתית, איך דווקא אנחנו – האנשים האינדיבידואלים, המשכילים יותר מאי פעם, הניתנים לחירות גבוהה מאי פעם – דווקא אנחנו מפוקחים בצורה קיצונית כל כך?

פנאופטיקון. שיא הפיקוח דווקא בעידן שנחשב כל כך חופשי

דלז הסביר כי דפוס זה של חברת הבקרה מתבצע הודות לטכנולוגיה המאפשרת אותו והנצרכת על ידינו – הוא בתוך ההביטוס שלנו, נצרך על ידינו מחד אך משמש לפיקוח עלינו מאידך. או כפי שדה-טוקוויל כבר ניבא, דווקא הנטייה לאינדיבידואליזם ולבדלנות תביא לכך שהעריצות של ימינו "תהיה כללית ונוחה יותר ותשפיל אנשים בלי לענותם" (דה-טוקוויל, 1970, מצוטט באוחנה, 2000:71). זו הסתירה בדמוקרטיה וממנה יש להישמר, שכן, מתן האפשרות להפגין תישאר כיוון שביטולה יביא לטלטלה פוליטית עזה מדי אך השלטון שאכן חושש מההמון המתגבר (וככל הנראה גם הוא נרגש לקראת הפגנת המליון בעוד שלושה שבועות) יחפש דרכים אחרות לכבות את המחאה וללבות את הזלזול כלפיה (ע"ע אמירות בנוסח מחאת אוכלי הסושי).

הפיכה מ"המון" ל"רוב"

אוחנה עורך הבחנה חכמה בין רוב לבין המון, כאשר הוא מציין כי "מושג 'הרוב' הוא חסר משמעות כל עוד אין הוא מתגלם במסגרת רשמית שמסוגלת להשפיע, בניגוד למושג 'ההמון' – שדווקא באי הגדרתו הוא מסוכן פי כמה" (אוחנה, 2000: 68). אנחנו המון. המוני אדם, נחילים שזורמים להפגנות, יושבים במאהלים ומנסחים דרישות. אנחנו עדיין לא הרוב. עדיין לא הגענו לדרגת הריבון שיכול להשפיע ולנצח על מלאכת עשיית הדמוקרטיה, מלאכת יצירת הדמוס-קרטוס כהווייתה.

אנחנו המון רמוס ש"לא סוגר את החודש", המון שמממן "חוק חינוך חובה חינם" בתשלומים נלווים ומשלימים, אנחנו המון שנשלט על ידי ביורוקרטיה שחוגגת את עצמה במקום להוות מנגנון ביצוע יעיל ומיטיב. אנחנו המון שנשלט בידי אנשי מקצוע ורווחה (ויש כמות גבוהה מאוד של עובדים חברתיים למיניהם, גילוי נאות – גם אני ביניהם) ששולטים בשיח מסוים בו אנו חווים את חיינו ובאמצעותו אנו ממשיגים את עצמנו ואת חווייתנו. מעבר מהמשגת עצמנו כ"המון" להמשגת עצמנו כ"רוב" ישנה את התפישה העצמית של המחאה כמו גם את תפישת המחאה על ידי השלטון (ההון – שלטון).

כל המשגה אחרת נועדה לרסק את המהלך הדמוקרטי האדיר שמתפתח עכשיו. כל המשגה של "סטודנטים, מפונקים, אוכלי סושי" ועוד כיד הדמיון הפופוליסטי של יועצי המלך נועדה לפרק, לסכסך ולהחליש את השורות. אירוע הבסטיליה שהיה לכאורה חסר חשיבות הומשג כאירוע מכונן. זו הדרך לפתח שיח אחר, שיכונן חשיבה ותפיסה שונה לגבי המציאות המתעצבת באמצעות פעילות המחאה ופעילות הנגד למחאה. אנחנו מבנים לעצמנו את המציאות, מביטים קדימה וכשאנו שבים להתבונן לאחור – נראה כי המציאות תמיד היתה שם כפי שהיא מוכרת לנו. זהו מהלך השתלטות על הבניית המציאות, הבנת המציאות והצגת אפשרויות לשיח אחר, דמוקרטי-חברתי, אותו יש לפתח.

אורך-הרוח של הדמוקרטיה

מהפכות לא קורות ביום אחד: המהפכה הקומוניסטית לקחה שנים, המהפכה הצרפתית לקחה עשור, עצמאות ארצות-הברית גבתה שנים וכל המהפכות גבו אינספור הרוגים (ע"ע הפרפראזה על ההמנון הצרפתי: לכו ילדים לגיליוטינה…). לנו אין כאן עניין לבנות מחדש את הגליוטינות ולפתוח מחנות עבודה לפושעי הכלכלה אבל למחאה הזו אסור להתמוסס.

חירות, שוויון אחווה. המחאה צריכה להנחיל שיח דמוקרטי חדש. צילום:cc by-origine1

המחאה צריכה להנחיל שיח דמוקרטי חדש, שיח שוויוני שתובע דמוקרטיה אחרת, דמוקרטיה שאיננה אינדיבידואליסטית, כי אינדיבידואליזם יוצר הפרד ומשול, יוצר היבדלות ולא אחריות חברתית. התביעה ההגיונית ביותר שנשמעת היא לכינונה של דמוקרטיה חברתית. דמוקרטיה בה אין חוק שוויוני האוסר על העני והעשיר גם יחד לישון תחת הגשר… דמוקרטיה בה לא מתקיימת עריצות הרוב שתובעת זכויות שוויוניות לחלק הרוב ולא לכולם. עלינו לחשוף את הסדקים בשיח הדמוקרטי ה"חופשי" שממשיכים לפקח עלינו ולצוות עלינו לבחור, כפי שאמר ז'יז'ק באחת מהרצאותיו.

יחד עם זאת, יש לזכור כי הדמוקרטיה, בניגוד לממשלים עריצים, צריכה יותר זמן כדי לעורר מהפכה וזו בוא תבוא. לא בתופי מלחמה אלא בתופים ומחולות, לא בחרבות אלא באתים ובעטים. זו מחאתו של הרוב העובד. המהפכה בוא תבוא; אבל רק אם נדע אורך-רוח מהו ונלמד להפיק שיח אלטרנטיבי ל"שיח האדון", שיח בר אחריות חברתית.

הכותבת היא ד"ר לקרימינולוגיה ומלמדת באוניברסיטה העברית

כנראה שיעניין אותך גם: