• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לקרוא לילדה בשמה

אז איך זה שכל כך קל לנו לבטל את הנשים כ"לא כריזמטיות" ולרוץ לחפש את "המבוגר האחראי"? על מנהיגות ומגדר במחאת האוהלים
נעמה נגר

השבוע חל מפנה. את מקומם של נציגי המאבק מהשטח, ובראשם שתי נשים בולטות, תפסו נציגים נבחרים ומומחים גברים. במסיבת עיתונאים היו אלה איציק שמולי, פסח האוספטר וברק סגל שהתעמתו עם ועדת טרכטנברג והוצגו כ"מנהיגי המחאה", כשבמקביל התגבשה ועדת המומחים מטעם המוחים – אף היא בעלת רוב גברי מובהק. אני לא מצרה דווקא על התגייסותם של מומחיות ומומחים לסיוע במשא ומתן. אני רוצה להעלות לפני השטח תהיות ובעיות קשות שיש לי עם ההטיה המגדרית שבמסגרתה מוצגים ונתפשים רק גברים ומומחים כ"מבוגרים האחראים" וכ"מנהיגים”.

דפני ליף. צילום מסך

בשבוע שעבר כתבתי ביקורת טלוויזיה קצרה באתר MySay, ובה התייחסתי בחומרה לעובדה שדני קושמרו, בעת סיקור הפגנת ההמונים בתל אביב, קרא לדפני ליף "ילדה". מדובר בשוביניזם, המסרב להכיר בליף כאחת ממנהיגי – וכסמל – המחאה, ולהעניק לה את הכבוד המגיע לה כמי שהוציאה מאות אלפים לרחובות וכמי שמשמיעה את קולם של ההמונים שממשיכים לתת בה אמון משבוע לשבוע. בעקבות הביקורת שלי, התפתח ויכוח ביני ובין חברה, שטענה שאין מה לעשות – ליף באמת ילדה נטולת כריזמה וגם בכלל לא מנהיגה אלא וואנאבי רודפת פרסום. אני מצדי עמדתי על שלי ואמרתי שלא רק שליף היא מנהיגה, אלא שלו היה זה גבר – אף מנחה טלוויזיה לא היה מעז לקרוא לו "ילד".

הוויכוח הזה הזכיר לי סיטואציה אחרת מהעבר הלא רחוק: ב-2007 צפיתי בשידור החי של העימות הטלוויזיוני בין סגולן רויאל לניקולא סרקוזי, במירוץ לנשיאות צרפת. סרקוזי, קר רוח ומדוד, נתן לרויאל להזיע בעלייה ואז אמר לה: "כדי להיות הנשיאה, עלייך להיות רגועה". ה"עלבון" הזה הוא גם הטיעון האולטימטיבי שבעזרתו מנסים גברים מאז יוון העתיקה, לצייר נשים כיצורים בלתי-כשירים ובלתי-ראויים לאזרחות במרחב הציבורי: עודף רגשנות ואי-רציונליות. רויאל, מצדה, עשתה (עוד) טעות והטיחה בו בחזרה (ציטוט מהזיכרון): "Je ne suis pas nerveuse, je suis en colère, ce n'est pas la même chose", ובתרגום חופשי שלי: "אני לא עצבנית (קרי: היסטרית), אני כועסת, זה לא אותו דבר".

רויאל צדקה, כי הכעס הוא הרגש שמניע את מחאה וההתנגדות (אופוזיציה), אבל היא גם טעתה; כי כפי שגילתה בדרך הקשה, אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לנצח בזירה הפוליטית וגם לשנות את חוקי המשחק שלה. בטח לא כאישה. אישה צריכה לבחור בין התאמה לנורמה הגברית, לבין ויתור על העמדה שלה בתוך הזירה הפוליטית והסתפקות בעמדה של התרסה מחוץ לה, שם כללי ההתנהגות נוקשים קצת פחות.

כפי שציינתי, צפיתי בעימות הטלויזיוני הזה בשידור חי בעת ביקור בפריז עם כמה חברות. בסיום המשדר אחת מהן סיכמה ואמרה: "סרקוזי פשוט היה כריזמטי יותר". זו גם הייתה הכרעת הדין של התקשורת, הצרפתית והעולמית. העימות הטלוויזיוני ההוא נתפש ככישלון של רויאל, ימים בודדים לפני הבחירות, כשהסקרים עד אז הראו רק יתרון שולי לסרקוזי. החברות שאיתן נערכו הוויכוחים שלעיל כולן פמיניסטיות, בקיאות בשיח המגדרי ולא מסכימות פוליטית עם הגבר בסיטואציה. אז איך זה שכל כך קל להן – לנו – לבטל את הנשים כ"לא כריזמטיות"? הטיעון שלי כלפי חברותיי אז, ועכשיו, הוא פשוט: כריזמה היא מוסד גברי, גבריות היא ממאפייני הכריזמה. זוהי טאוטולוגיה. מה שמגדיר כריזמה הן אותן תכונות שאנחנו מזהות/ים כגבריות. זה לא טיעון מקורי שלי, אבל כפי שמסתבר בכל דור ודור ובכל מאבק ומאבק צריך להסביר ולהנכיח זאת שוב.

נשים היסטריות תחת היפנוזה. יצורים בלתי-כשירים ובלתי-ראויים לאזרחות במרחב הציבורי

צאנה וראינה. מאז ראשיתה של מחאת האוהלים, מיהן אלה שהפכו השעירות לעזאזל של השיח התקשורתי והחברתי? (ודייק: אני לא מדברת על אשמים אמיתיים. ממשלה. ברוני הון. נערי אוצר, או אפילו מנהיגי הסתדרות. אני מדברת על מי שתפקידן הוא להיות מקור לשחרור קיטור ולהמצאת עמדה צדקנית-בת-צדקנית). במקום הראשון והמכובד מירי רגב, כמובן (כן, היא מהקואליציה, אבל היא כולה חברת כנסת. לא ראיתי רמיקס כזה על שר האוצר). מרגול – בלי להיכנס לפליליים. נינט ושיר נוסצקי.

בקיצור, זה נראה לי די ברור שהעם דורש מכשפות. אני יודעת שעל כל דוגמה ספציפית שהבאתי תמצאו טיעון מנומק לגבי המקרה הפרטני, ובאמת, לנוכח התרבות הפוליטית בארץ זה לא קשה להבין למה מגיע לכולן שיצחקו מהן ועליהן. אבל גם להם מגיע. ולכן השאלה שאנחנו צריכות לשאול היא: למה דווקא נשים? ולמה רק נשים? וחשוב לשאול אותה גם – ודווקא – כשמדובר בנשים מהצד השני של המתרס הפוליטי. האמת היא, שאנחנו אוהבים לראות נשים "פרועות". פיות פעורים לרווחה. אנחנו מתים לאיזו סצינת אוחצ'ות בין נינט לבין שיר נוסצקי. אנחנו רוצים את "הנשים שלנו" מתגוששות, בבוץ (ורצוי בלבוש מינימלי, אם אפשר). ככה התרגלנו – מערוצי ה"ספורט", מפורנו בלי מרכאות, מאופרות סבון, מסרטים אוריינטליסטים, מפרסומות, מאיפה לא – ואת הסף אפשר רק להעלות, לא להוריד.

גם על דפני ליף וסתיו שפיר נשפכים קיטונות של ביקורת – הרבה יותר מאשר על הגברים שבגרעין המייסד. חלק מהביקורת ענייני, כמובן, אבל בכל זאת מפליא אותי חוסר הפרופורציה. קשה לי שלא להתפלא כשמאשימים נשים שהן "רודפות פרסום", כשהן אלו שאחראיות לקשר עם תקשורת או כשמזמינים אותן להופיע במדיה. מה גם שחלק מהביקורת הוא באופן בוטה בלתי-ענייני בעליל. מה פתאום הממדים של דפני ליף הם אישיו בכלל? למה ובשביל מה זה רלוונטי? מדוע היא זו שצריכה להסביר, בראיון, שלא אכפת לה מה אומרים על הירכיים שלה?

האם אנחנו בודקים את הירכיים, או כל איבר אחר, של רגב קונטס? של איציק שמולי? של פסח האוספטר? עוד דוגמה: כשיצאה לדרך מחאת ההורים, מיהרו הטוקבקיסטים להתנסח בשנינות על ה"עגלות", והכוונה שלהם לא היתה לסוג שבו דוחפים ילדים. הגוף שלנו שוב הפך מקור לניגוח. את כל זה אנחנו סופגות.

צאינה וראינה, מי הפכו לשעירות לעזאזל של השיח התקשורתי והחברתי?

תשמעו, גם את הערך דפני ליף בוויקיפדיה כמעט מחקו. הכל, לכאורה, עקב טיעונים רלוונטיים (גילוי נאות: כעורכת ללא זכות הצבעה בוויקיפדיה בעברית לקחתי חלק בדיון על הצעת המחיקה וביטאתי את דעתי נגדה). אבל מן הון להון, כמו שאומרים, הנסיון המצטבר מעיד על כך שלא קל לנשים לקבל את ההכרה הציבורית שהן ראויות לה בזכות. בכל מקום מאבקים, בכל מקום מערערים, ואם כבר זכינו להיכנס ל"היכל התהילה", לא בטוח שנזכה לסיקור וליחס ענייני ומכבד. מעניין הרבה יותר אם כן או לא שירתנו בצבא.

עד היום, גם אחרי שהרעיונות הללו מעסיקים אותי כבר כמה שנים, אני מגלה שוב ושוב שבכל הנוגע להופעות תקשורתיות של אנשי ציבור, גם אני תופשת גברים ככריזמטיים יותר מנשים. קשה להשתחרר מתבניות, וקל יותר לצחוק על דליה איציק והקוטג' ברמיקס של נוי אלוש, ובטח ובטח שקל יותר לצחוק על מירי רגב (ברמיקסים של כולם). אבל אסור לתלות זאת רק בתת-רמה של העסקנים המקומיים. אחרי ככלות הכל, למה זכתה דווקא איציק, מכל הנואמים המגוחכים על בימת הכנסת, לרמיקס קוטג'? מובן שהעניין הוא מובנה: כי אם כריזמה היא במהותה גברית, אז גם כשנשים עושות הכל כדי להתנהג כמו גברים הן לא מצליחות לנכס את ה-Je ne sais quoi הזה. אבל בואו נסתכל על עצמנו קודם כל. אז תעשו חישוב אילו נשים, המוכרות בציבור, הייתם מגדירים ככריזמטיות, כאחראיות, כמנהיגות? כמה יצא? וכמה גברים? I rest my case.

נחזור לנקודת ההתחלה. אני מנסה לברר: אולי יש הסבר אחר? אולי הסיבה שהתקשורת מתייחסת אחרת לדפני ליף ולאיציק שמולי היא כיוון שהם תופשים את עצמם אחרת? איציק שמולי תופש את עצמו כ"מבוגר האחראי" וזה פשוט נשמע משכנע (אחת הביקורות היחידות על איציק שמולי בהקשר זה שייכת לחגי קלעי, בבלוג יחסי מין).

מצעד העגלות בתל אביב, 11.08.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

אם זה ההסבר, אזי אכן נפלאות, שלא לומר אירוניות, דרכי המציאות. הרי דפני ליף חזרה וטענה, שלא היא צריכה להיות זו שממציאה פתרונות לבעיות. היש מעשה אחראי מזה? אמנם הייתי רוצה שיום יבוא ויקום כוח חברתי שלא יפחד ליטול את השלטון בידיו. הייתי רוצה הרבה דברים. אבל לא זה מה שיצאו דפני ושותפיה לעשות, והם קיבלו על עצמם/ן את עזרתם של המומחים והחזירו את הכדור לתחום סמכותו של השלטון הנבחר במדינה. בעיניי אין מגמה אחראית יותר מזו שיודעת לשים סייג לעצמה. מבוגר אחראי מכיר במגבלותיו ובגבולותיו (מה שהמדינה, אפרופו, עוד לא עשתה).

אז הגיע הזמן שנקרא לילד(ה) בשמו. שיח ה"מבוגר האחראי" הוא שיח מגדרי. כמו גם שיח ה"פרופסורים" ו"המומחים”, כמו גם רעיון ה"כריזמה" ותפישת ה"מנהיגות”. לא עוד. לא ניתן שיציבו "אמהות" מצד אחד כשנגדן "מבוגר אחראי". לא נסכין עם העמדת ה"ילדה" אל מול ה"מנהיג". לא בתוך המחנה שלנו, ולא בכלל.

כנראה שיעניין אותך גם: