אנחנו לא פרזיטים

את מחאת האמנות והתרבות מארגנים חברים שלי. היא המחאה של הקהילה שלי ובכל זאת עד כה לא השתתפתי בה. האי-מיילים לגבי פעילויות מגיעים מהדס רשף בוהקת המחלפות: אמנית, מורה ואוצרת שלאחרונה כיסתה את קירות סדנאות האמנים ביפו בדימויים של בני דורה כשהם לוגמים במועדונים, נוסעים במוניות ומצייצים שטויות בטוויטר.

כעת הדס היתה ללוחמת, ובצדק. ממש בימים בהם נקנתה אחת מיצירותיה, דיוקן של גולדה מאיר, להיות מוצגת בכנסת ישראל, נאלצה היא לעזוב את דירתה: תוספת ספק בלתי-חוקית על גג בניין תל אביבי, שקירותיה עשויות דיקט ושכונתה בחיבה "הצימר". שכר הדירה של הצימר זינק במפתיע ל-6,000 שקלים בחודש, ועם גזירה כזאת אפילו גולדה לא יכלה לעזור להתמודד. ימי מחאת האוהלים מאירים באור בהיר יותר את חייה של הדס. כן, היא לוגמת במועדונים, אבל בעיקר שלוקים ממשקאותיהם של חברים מבוססים יותר. אחרי הכל, עליה לחסוך כסף לשפופרות של צבע.

את מחאת האמנות והתרבות מארגנים חברים שלי, אני בעצמי יוצר ספרות ומוזיקה ובכל זאת עד כה לא השתתפתי בה. בעצרת שנערכה מול תיאטרון הבימה בשבוע שעבר נשא דברים המשורר ערן הדס, מחבר שירת "צאלה כץ" ויוצר מרתק שמחבר בין השירי לטכנולוגי. הוא דיבר על מחבר ההמנון נפתלי הרץ אימבר, שנתלה בבעלי הון כדי לשרוד וסופו שאיבד תקווה ועזב את הארץ. "כמו אימבר", אמר הדס, "גם לנו ניתנת הבחירה: האם לחיות כפריפריה באמת אמנותית ובשגשוג יצירתי, או האם לחזר על פתחיהם של אוליגרכים ולרקוד לפי החליל שלהם. אימבר עשה את הבחירה שלו ונזרק. בואו נחיה אנחנו כאמנים מעורבים, כחלק מהקהילה אליה אנחנו משתייכים. לא צפון תל אביב אלא דרומה. לא המרכז – אלא הפריפריה".

האם ערן הדס מתגורר בפריפריה? בהחלט בפריפריה של העיר: בעורף המזרחי של שכונת יד אליהו. האם הוא אמן מנותק, בן טובים, הנשען על תקצוב ממשלתי? הוא איש עובד, מתכנת, שלמרות כל ההילה של תחום ההיי-טק נאלץ לחיות חיים צנועים למדי. אין שום צביעות במלים המסכמות את נאומו: "המחאה שלנו לא שייכת לשדרות רוטשילד, היא שייכת למאהל התקווה. והתקווה שלנו תתחיל ברגע שנבין שהמאבק שלנו הוא מאבק של רעבים, ולא מאבק של שבעים. אנחנו נותנים את הטעם לחייהם של אחרים, אבל חייבים להילחם על הלחם שלנו לצדם".

את מחאת האמנות והתרבות מארגנים חברים שלי. הם שפרצו למוזיאון תל אביב במחאה על כך שמנכ"לו החדש ימונה על ידי אנשי עסקים ובעלי ואינטרסים, והם הטורחים עכשיו על הפצת עצומה באותו עניין. הם רציניים ופרגמטיים ולא דורשים דבר שאינו מגיע להם.

מחאת האמנים היא אמיתית וחשובה ובכל זאת עד כה לא השתתפתי בה. מדוע? פשוט מאוד: משום שהפנמתי את המסר שנמסר לכולנו: שהאמנות לא חשובה. שאנחנו פרזיטים. איך נמסר מסר כזה? על ידי תקציבי התרבות המקוצצים כמובן, על ידי מהלכים כלכליים מפוקפקים, ובהם החלשת חוק ההגבלים כך שיאפשר את מצב שוק הספרים הנוכחי, וגם על ידי נפנופן של מחאות דומות אחרות. בשנת 2008 הציפו יוצרים את רחבת המשכן לאמנויות הבמה והפגינו נגד הפניית כספי תרבות לחגיגות ה-60 למדינה. סימפונט רעננה ניגנו אז את "סימפוניית הפרידה", אותה חיבר היידן במאה ה-18 במחאה על פגיעת האציל הפטרון שלו בתנאיהם של נגני התזמורת שלו. גם הסימפוניה הנפלאה לא שינתה את היחס לתרבות והאפקט העמיק, עד כדי הדרתם של אמנים ויוצרי תרבות משורות המחאה.

מגיע קרדיט לאמנים הפלסטיים על שהיו הראשונים להתנער מן הפרדיגמה העקומה הזאת ולמחות. לצד הדס רשף מובילים את המחאה האמן רועי חפץ והצלמת ועורכת מגזין Ms.Use, מרב מרודי. ההישגים שהשיגו עד כה, בהם מינוי האמן עופר ללוש לוועדה במוזיאון כ"נציג האמנים" אינם מספקים אותם. כמה מן היוצרים המוחים השתתפו היום באירוע מחאה של קבוצת גרילה תרבות ובאו למטות הבנקים לקרוא את רשימת העמלות הנגבות מחשבונותיהם. על קיר הכניסה למטה בנק לאומי מצאו שני ציורי ענק של ללוש וראו בדבר הוכחה לכך שלועגים להם.

האמנים שוקלים את צעדיהם הבאים, בהם פעולת מחאה באירועי "אוהבים אמנות" ושימוש בתערוכה המיועדת להיפתח בביתן הלנה רובינשטיין כדוגמה לאבסורד של מצבם; התערוכה תציג אמנות רחוב, והאמנים שיצירתם תיכלל בה מתוגמלים אך ורק בהחזר הוצאות עבור חומרים. לדברי המוחים – גם אוצרת התערוכה אינה זוכה לגמול ראוי על עבודתה. "אם היתה בחו"ל", אומרת רשף,"היתה מקבלת פי חמש במעמדה".

התסיסה האמורה מתרחשת בימים בהם משקיע משרד התרבות 1.2 מיליון שקלים בפרויקט "כוכב יהודי נולד": ריאליטי לצעירים מהתפוצות. הממשלה הנוכחית משקיעה רק בעניינים הסברתיים פוליטיים ואין לה עניין לתמוך ביצירה ישראלית, אלא שלא רק בתקציבים הבעיה. קחו למשל את מצב הספרות: זלזול בחוק ההגבלים העסקיים בעידן כהונתו של נתניהו כשר האוצר, הביא למיזוגן של רשתות שיווק והוצאות ספרים. הוא שיצר את שוק הספרים הנוכחי, שהיוצרים אינם רואים בו ברכה. כשלון המאבק לחוקק חוק שיגן על הסופרים מעיד על החולי שעליו זועקת כרגע הארץ כולה. גם במקרה זה ניכרת עמידה איתנה של השלטון לצד הטייקונים ונגד העם.

זה הזמן להבין שערן הדס צודק. זה הזמן שאבין זאת בעצמי ואירתם לעניין. אנחנו, היוצרים, איננו פרזיטים. אנחנו נותנים טעם לחייהם של אחרים. אנחנו מגדלים את הפרח שאותו רוכש הפועל הסיני מן המשל בחצי פרוטה, כדי שתהיה לו סיבה לאכול את כיכר הלחם, הנרכשת בחצי הפרוטה השני. חבל שנמשיך לדבר בחצאי פרוטות. אנחנו מפיקים כמה מן התוצרים המשמעותיים ביותר של הארץ והזאת. אין סיבה שנמשיך לקחת שלוקים מאחרים.