הכסף לא מתגלגל ברחובות

מאז ומתמיד היתה פה ארץ של שכר נמוך. מאז ומתמיד רצינו להיות אמריקה. עם הזמן צמחו פה (איך לא) תעשיות הנשק ובעקבות כך ההיי-טק – אולם אלה שדרגו כלכלית רק חלק קטן מהישראלים. פרק שני בסדרת מאמרים מיוחדת על שוק העבודה הישראלי
שלמה סבירסקי

אי-שוויון הוא צד אחד של מטבע הבעיה החברתית בישראל. הצד השני הוא עובדת היות השכר של רוב הישראלים נמוך – לא רק במונחים ישראליים, אלא גם בהשוואה לעמיתיהם בארצות אחרות. לא כל הארצות, כמובן. למעשה, במרבית ארצות תבל השכר נמוך עוד יותר, ולרוב הרבה יותר, מאשר בישראל: בארצות ערב הסמוכות, בארצות אמריקה הלטינית ואפילו בארצות מזרח אסיה העולות. בוודאי ובוודאי שבארצות אפריקה.

זה לא חדש. לפני שלושים שנה, ב-1981, כאשר ישראל הייתה פחות עשירה משהיא כיום, כתב יעקב ארנון, מי ששימש קודם לכן כמנכ"ל משרד האוצר:

ראוי תמיד לזכור, ש-80% מאוכלוסיית העולם חיים בתנאים קשים יותר וברמת חיים הנופלת בהרבה מזו של תושבי מדינת ישראל… מבחינת כוח הייצור ורמת הצריכה, נמצאת ישראל בשני העשירונים הגבוהים ביותר של אוכלוסיית העולם. משמעות הדבר היא, שגם אלה במדינה החיים ברמת חיים שנוהגים לכנותה 'קו העוני' (או אפילו למטה מזה) מצבם שפיר יחסית בהשוואה לחלק ניכר של אוכלוסיית העולם.

העניין הוא שהארצות אליהן אנו שואפים להידמות מצויות במערב אירופה ובצפון אמריקה. למעשה, אפשר למקד את ההשוואה אף יותר: אנו שואפים להידמות ליהודים החיים בארצות אלה; הם-הם המשמשים לנו אמת מידה מעשית, לפחות לאלה מאיתנו שיש להם קרובים בארצות אלה. ובכן בהשוואה לארצות אלה, ובייחוד בהשוואה ליהודים החיים בהן, השכר של רוב הישראלים נמוך.

חמש לירות ישראליות. מי בכל זאת נמשך אל השכר ביישוב הציוני ומאוחר יותר בישראל? בעיקר שכנינו הפלסטינים

לפי נתוני ה-OECD (ל-2008), השכר הממוצע בישראל (שכזכור, כשני-שליש מן הישראלים משתכרים פחות ממנו) היה נמוך כמעט פי שניים מזה של ארצות הברית, ונמוך מזה של 20 הארצות העשירות של אירופה המערבית וצפון אמריקה. הוא קרוב לזה של יוון, וגבוה רק מזה של ארצות מזרח אירופה.

תמונה דומה עולה מנתונים שמפרסמת הלשכה הסטטיסטית של משרד העבודה האמריקאי, על עלות השכר של עובדי ייצור בתעשייה. הנתונים, המוצגים בדולרים (ללא התאמה לכוח הקנייה – PPP), מעלים כי בשנת 2009, עלות שכרו של עובד ייצור ישראלי עמדה על 63% בלבד מעלותו של עובד ייצור אמריקני, 46% מזו של גרמני, 41% מזו של הולנדי, 35% מזו של נורבגי.

כפי שראינו בפרק הקודם בסדרה, הבעיה העיקרית של ישראל היא שיעורם הגבוה של מקבלי שכר נמוך. כ-25% משתכרים לא יותר משני-שליש השכר החציוני – סכום המוגדר על-ידי ה-OECD כשכר נמוך (אזכיר כי השכר החציוני עומד כיום על כ-5,000 שקלים). ברוב ארצות ה-OECD, שיעור מקבלי שכר נמוך נע בין 5% ל-15%. ראינו עוד, כי כ-40% מהשכירים בישראל משתכרים לא יותר מ-4,000 שקלים.

התמונה אינה חדשה. ישראל – והיישוב היהודי לפני 1948 – היתה מאז ומתמיד ארץ של שכר נמוך (מזה של ארצות המערב!). הסיבות הן רבות: היעדר אוצרות טבע; היעדר תעשייה של ממש עד לשנות ה-1980-1970; ההיצע הגדול של כוח עבודה זול עוד יותר מזה היהודי; ההישענות רבת-השנים של מרבית מפעלי הציונות בארץ על תרומות של קהילות יהודיות בחו"ל; ההוצאה הגדולה על ביטחון; ההוצאה הגדולה על קליטת הגירה יהודית.

פועלי בניין בתל אביב בשנות ה-30. שכר ורמת חיים מעולם לא היוו מקור משיכה של יהודים לישראל

שכר ורמת חיים מעולם לא היוו מקור משיכה של יהודים לישראל. ראשוני הציונים הגיעו על כנפי החזון הלאומי. אחריהם, מרבית היהודים הגיעו בגלל התערערות יסודות הקיום שלהם בארצות מוצאם. רבים מאלה הגיעו לכאן לא בגלל רמת החיים המקומית אלא בגלל שארצות אחרות, מושכות יותר – ארצות הברית ומערב אירופה – לא קיבלו אותם.

מי בכל זאת נמשך אל השכר ביישוב הציוני ומאוחר יותר בישראל? בעיקר שכנינו הפלסטינים, שעבורם, השכר אצל מעסיקים יהודים היה גבוה ממה שיכלו לקבל במקומותיהם. גם כאשר הפועלים הציוניים נלחמו כדי להיבדל ולקבל שכר גבוה מזה ששולם לפלסטינים, השכר אצל היהודים עדיין היה מושך דיו עבור פלסטינים רבים ובעיקר עבור הלא-משכילים שבקרבם. על כן נמצא פועלים פלסטינים במרבית גלגוליה של הכלכלה הציונית: פלסטינים עבדו בשדות המושבות היהודיות בעליות הראשונות, באתרי הבנייה ביישובים היהודיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתעשיות ששיגשגו בשנות מלחמת העולם השנייה, באתרי בניין ובשדות שבתוך הקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים.

מזה שני עשורים, מאז האינתיפאדה הראשונה, הצטרפו אל הפלסטינים מאות אלפי מהגרי עבודה – מאפריקה, ממזרח אירופה, מאסיה, מאמריקה הלטינית. ועם כל זאת, השכר הגבוה יותר של היהודים מעולם לא היה גבוה דיו במושגים אירופיים או אמריקניים.

תבואו, בכוח

רבים אוהבים להשוות בין ישראל לארצות הברית, בטענה ששתיהן ארצות הגירה. העניין הוא שארצות הברית תמיד משכה מהגרים; כה רבים נמשכו ועדיין נמשכים, עד שמפעם לפעם ביקשה ארצות הברית לבלום את הזרם באמצעות הטלת מכסות הגירה. ישראל, לעומת זאת, נאלצה מאז ומתמיד להשקיע דמים רבים, תרתי משמע, כדי להביא יהודים אליה. במקרים רבים, ישראל (ובעצם, יהודי ארצות הברית) אף שילמה לשלטונות ארצות המוצא כופר נפש כדי שיתירו ליהודיהן לצאת לישראל – בעיראק ובמרוקו, ברומניה ובהונגריה, וגם ברוסיה של תקופת התפוררות המשטר הסובייטי.

באמריקה, לעומת זאת, "הכסף התגלגל ברחובות"; זאת אומרת, השכר שם היה גבוה (יחסית לאירופה ובעיקר למזרח אירופה). הכיצד? אדמת אמריקה הפיקה זהב ונפט, הצמיחה כותנה וחיטה והאכילה עדרי בקר אדירים. כל אלה הניבו כסף רב בשוק המקומי והאירופי וכסף זה איפשר הקמת תעשיות גדולות. כל אלה הצריכו עוד ועוד ידיים עובדות – ולכן השכר הגבוה. היום, כידוע, המצב השתנה.

הבהלה לזהב. White and Chinese miners hoping to strike it rich during the California Gold Rush, 1852

בישראל, האדמה הספיקה בקושי רב להאכלת האוכלוסייה המקומית. במשך שנים ארוכות, עד להרחבת מפעלי האשלג והפוספטים בנגב, המוצר בעל הערך היחיד שהצמיחה אדמת הארץ היה תפוזים. באמריקה של שנות הפריחה (שחלפו, כאמור) תמיד חיפשו כוח אדם למשרות קיימות. בישראל, מאז ומתמיד צריך היה לייצר מקומות עבודה עבור עובדים קיימים.

במשך שנים רבות, השכר הנמוך – תמיד בהשוואה למערב – איפיין את מרבית הישראלים, והשכר הגבוה לא היה גבוה הרבה יותר מזה שהרוב קיבל. אין זה אומר שהיה שוויון, כמובן. היו הבדלים משמעותיים ביותר ברמת החיים – אולי משמעותיים יותר, במובנים רבים, מאלה של ימינו: ההבדל בין פחון במעברה לבין בית בשיכון ותיקים; ההבדל בין חיים בקיבוץ לבין חיים במושב עולים או בעיירת פיתוח; ההבדל בין יהודים לבין ערבים, שיישוביהם חסרו אפילו שירותים בסיסיים.

לעומת הבדלים אלה, פערי השכר היו בעלי משמעות פחותה – אך גם הם היו קיימים: עוד בתקופת היישוב, פקידי ההסתדרות והמוסדות הלאומיים קיבלו יותר מן הפועלים; עובדי המדינה קיבלו שכר ותנאים סוציאליים טובים מאלה של הפועלים החדשים – הפלסטינים והיהודים שבאו מארצות ערב; ההסתדרות הכשירה את את הנוהג של שכר גבוה יותר לחבריה האקדמאים והפרופסיונלים, שפעם היו אשכנזים ברובם; הצבא דאג להעניק לקציניו תנאים טובים מהממוצע; והמנהלים בתאגידים הציבוריים החלו עוד בשנות ה-1960 לדרוש ולקבל תגמול גבוה במיוחד. מי שהיה לו דוד באמריקה – בדרך כלל, ותיקים יוצאי אירופה – נהנה ממצרכים שלא ניתנו להשגה בשוק המקומי. ניצולי שואה שהיו זכאים לפיצויים מגרמניה נהנו מתוספת הכנסה.

בניין הארץ. פקידי ההסתדרות והמוסדות הלאומיים תמיד קיבלו יותר מן הפועלים

מלחמת ששת הימים שינתה את כל זה. בעיקר בעקבות הרחבה מסיבית של התעשייה הצבאית והיווצרותה של מה שקרוי תשלובת תעשייתית-צבאית, שבתוך זמן לא רב דחקה את התפוזים ואת היהלומים המלוטשים מפסגת הייצוא הישראלי. הבנקים, שסייעו במימון הייצור והייצוא, צמחו גם הם. גם עסקי הבנייה והנדל"ן פרחו, בין השאר בשטחים שנכבשו. עם השנים, התשלובת התעשייתית-צבאית הצמיחה את תעשיות ההיי-טק. לראשונה הייתה בישראל תשתית כלכלית שעליה יכול היה לצמוח מעמד בינוני-גבוה הדומה למקביליו במערב. הכותרת "העשירון העליון" מתכוונת למעמד זה. התשלובת התעשייתית-צבאית-פיננסית הצמיחה גם, לראשונה, את מה שבעבר נהגו לקרוא "בורגנות גדולה" (והיום מכנים טייקונים, אוליגרכים או "עשרים המשפחות").

ידע צבאי זה כוח כלכלי

יש בסיפור של התשלובת התעשייתית-צבאית ובנותיה הגיון היסטורי רב, שהרי אם הייתה בארץ הזאת פעילות אנושית בולטת במיוחד על פני השנים הייתה זו הלחימה. עד 1982 הספיקו להתחולל כאן שש מלחמות גדולות ואין סוף עימותים מזויינים קטנים יותר. ישראל צברה בתחום זה ידע רב שאותו היא השכילה להמיר לפעילות כלכלית רווחית, הודות להשקעות מדינתיות כבדות במסגרת תקציב הביטחון והודות לסיוע אמריקני נדיב. בשנות ה-90' כבר ייצאה ישראל לא רק נשק – ייצוא שעומד גם כיום על כ-10% מכלל הייצוא הישראלי – אלא גם סטארט-אפים שהכניסו לבעליהם מאות מיליוני שקלים.

פגזי טנק תוצרת תע"ש. תשתית כלכלית להצמחת מעמד בינוני-גבוה. צילום: aick

התשלובת התעשייתית-צבאית, תעשיית ההיי-טק והבנקים שימשו פלטפורמה לשדרוג כלכלי של חלק קטן מהישראלים וליתר דיוק, לקפיצת מדרגה שלהם מ"ארץ השכר הנמוך" אל רמת שכר מערבית יותר. השכר הממוצע בענפי ההיי-טק, כ-18,000 שקלים (הממוצע כולל, כמובן, גם שכר נמוך מזה), גבוה פי כמה מהשכר שרוב השכירים בישראל מקבלים. כאשר שני בני זוג – נאמר, האחד/ת בהיי-טק והשני/ה בפיננסים – משתכרים כל אחד סכום שכזה, הם הופכים חברים מן המניין בעשירון העליון: ב-2009, סף הכניסה לעשירון זה עמד על כ-32,000 שקלים.

זוהי הכנסה של "מעמד בינוני מערבי", כלומר הכנסה המאפשרת איכשהו לרכוש בית או דירה בשכונה עם בתי ספר טובים, לשלם עבור גן ילדים טרום-חובה, לשלם עבור חינוך תיכון המבטיח כניסה לאוניברסיטה ולעמוד בכל התשלומים המוטלים כיום על משקי הבית: ביטוח רפואי משלים, ביטוח רפואי פרטי וכיו"ב. זה מה שצריך כדי להחזיק שתי מכוניות, לנסוע לעתים לחו"ל, לחסוך לעת זקנה.

כיום, זהו מעמד מצומצם בהיקפו. השאלה היא כיצד אפשר לקרב אליו את שאר הישראלים.

לפרק הקודם בסדרה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. משקיף בועדת הכספים של הכנסת

    ח"כ, חיים אורון, ג'ומס, אשר ישב בועדת הכספים יותר מ-20 שנה, (אין לי מושג מה כל כך הסעיר אותו בכספים. זה קיצור תולדות השיעמום, מלבד הדיאלוגים המעימיקים על כלכלה וחברה עם עמיתתו, ח"כ פאינה קירשנבאום או קישרנבלוף או אייכוויישניסט.

    מכל מקום, ג'ומס, כנראה סבר שהוא קאטו הזקן, ופעם אחר פעם אחר פעם, טען במין דבקות ולהט וזעם, שישראל חדרה למדינות הOECD-דרך החלון, או שמא דרך המרזב, אולי אפילו באמצעות מחילות הביוב.

    נכון שהמקום הטבעי שלנו זה O.C.D אולם בשום פרמטר איננו ראויים להמנות על צמרת מדינות הרווחה והחברה של הOECD . בקיצור, בוצעה מניפולצייה וזו תוצאה של הפרזה ביחצ"ניזצייה

    הרי הקשר שלנו עם אירופה משול לקשר של נתניהו עם מנהיגות ושל ממשלתו עם קברניטות.

    יובל שטייניץ הוא אכן מיזוג מרתק של סוקרטס, אפלטון, אריסטו, אוגוסטינוס, תומס אקווינס, עם נגיעות לא מבוטלות של דקארט, שפינוזה ולייבניץ.

    ואילו שר החינוך הוא קופי פייס של לוק ברקלי, יום קאנט והגל גם.

    שרת התרבות ובצדק תרבות, מזכירה בהגותה ובכל ה"לאגסי" הפוליטי שלה את הגל מרקס שופנההואר וניטשה, אבל בעיקר את הוסרל.

    שר החוץ וסגנו, חסידים שוטים ועקביים של היידגר, סארטר, פירס, דוסטויבסקי וגוגול.

    בקיצור מרוב מוסר, הגות ורוח ותרבות שיחה, והתמכרויות מסוכנות להתגוששויות רעיוניות אינסופיות, כאילו הפכה ירושלים, הרשמית בעיקר, זו שמשכנה בקריית הממשלה, לאתונה ולא הסתפקה בבית המקדש מעט ביבנה.

    ישר אתונה ובגדול. ובשל כך, נפגמה מעט הפעילות הביצועית של הקאדר המזהיר המכונה ממשלת ישראל, והשירות של האזרחים – נפגע, אולם הם, אחד אחד, כיוונו לטוב המוחלט ולאייכות הביצוע, רק שפעמים נוצר בהדרגה פער בין ההצהרה למעשה.

    ככלל, אני ואולי עוד שניים ופופציק, סבורים שעליהם להמשיך ולהוביל (אם אפשר, אם מסתדר, עם וחברה אחרת).

  2. סמדר לביא

    תודה, שלמה, על המאמר המסביר את העניינים הסבוכים של גובה (או נומך) השכר ועלויות הקיום היומיומי ברהיטות המובנת לכל אחת. יישר כוח!
    הוצאות המחייה בארצות ערב הסמוכות, באמריקה הלטינית, וברוב ארצות מזרח אסיה נמוכות בהרבה מאלה שבארץ, למרות שגם שם, עקב הגלובליזציה וההבנייה מחדש של המשק הבינ"ל נפתח פער גדול בין שכר לבין יכולת צריכה של מוצרים בסיסיים. ראה ההפגנות ההמוניות במצריים בכל פעם שהמשטר קיצץ בסובסידיות על מוצרי יסוד מימי ה"אינפיתאח" של אנוואר סאדאת ועד היום. לא בכדי מקשרים המצרים את הסכם השלום הישראלי-מצרי, שהוא תולדה של ה"איפיתאח" עם ההידרדרות ביכולת הקיום של מרבית הגוף האזרחי, והשיגשוג של האליטות שם.
    כתבתי כאן לפני חודש בערך, שיצירת מצב של שכר נמוך והוצאות מחייה גבוהות היתה התכנית של פנחס ספיר בזמנו, כדי ליצור גוף אזרחי כנוע ומובס מלכתחילה – פיתוח הקומפלקס הצבאי-תעשייתי, ייצירת מצב רוח לאומי שבבסיסו מיתוס ה"ביטחון", תלות של האוכולוסיות המנוחשלות בביורוקרטיה המאופיינת ע"י אלימות מערכתית, והזדקקות של א/נשים לכמה מקומות עבודה כדי לתפור תקציב חדשי. כשהאזרח עוסק מסביב לשעון בבעיות של שרידה כלכלית, ויש עליו לחצים מערכתיים להשתתף בפולחן ה"פרו ורבו" המדגישים משפחתיות (למעשה הסאב-טקסט הוא ה"שד הבטחוני") אין לו את טווח הנשימה והממון הדרוש כדי להתארגן למען שינוי חברתי.
    בזמנו כתב עזרא אוחיון ב"קדמה" על הסמיכות המופלאה של הפיגוע בבנייני האומה ב 23 במרץ ש"ז להפגנה הגדולה והמתוקשרת של האירגונים החברתיים בחיפה ב 1 במרץ. סמי כתב שם לאחרונה על הסמיכות המופלאה בין סוגיות ביטחון לחיסולן של התקוממויות חברתיות. המאמר שלך מאיר את הקשר הזה. תודה.

  3. אשר עידן

    ישראליסטאן, היא מדינה מזרחית: מזרח אירופית ומזרח תיכונית. לעולם לא תהיה אירופה או אמריקה. אפילו תנועת הפועלים זה חארטה בארטה (אני מת על השפה העשירה של מרגול). תנועת הפועלים היא סיפור דמיוני שבסיסו הוא פועלים זרים. הקיבוצים מעולם לא היו סוציאליסטיים. אלו היו ההתנחלךויות שלפני קום המדינה, שניצלו ילידים מבית שאן ומנתיבות. ג'ומס תמיד דאג לקיבוצי השומר הצעיר

  4. ג. אביבי

    פרק חשוב נוסף של הכותב, תוספת לפרק המחכים על הפירמידה המוזרה של הריבוד הכלכלי בישראל.
    היעדרותו של ד"ר סבירסקי בין ה"פרופסורים יועצי מחאת האוהלים" בולטת (מבלי לזלזל בנוכחים).
    חבל שרק מעטים מאנשי השיח המזרחי הפנימו את המסרים של "לא נחשלים אלא מנוחשלים".

  5. איל

    לומר שהקיבוצים נהנהו מילדי נתיבות ובית שאו זאת בורות לשמה. רב הקיבוצים הוקמו עוד לפני שנתיבות ובית שאן היו קיימים- ונא לקרוא את מסע תלאות חברי הקיבוץ, חברי התישבות העובדת ,החלצוצים שמתו מקדחת.
    נורא קל לבוא ולהטיח רפש שמקורו בקנאה וחוסר ידע.