• לאה צמל
    גנובה עליה
    זכרונותיה של מתמחה לשעבר במשרד של לאה צמל
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    טור חדש של ריקי כהן בנלולו על מאבק יומיומי לחיים בכבוד

בגנות החד נס

שאלת ההפרדה המלאכותית שעשתה שלי יחימוביץ' בין ה"חברתי" וה"מדיני" בראיון בעיתון "הארץ", נוכחת במאבק מראשיתו ומתעצמת לאור ההסלמה בדרום: האם להרים דגל אחד או שניים, והאם אפשר בכלל להפריד?
אייל גרוס

את רעיון ה"חד נס" תבע זאב ז'בוטינסקי, שסבר כי התנועה הציונית יכולה להניף רק דגל אחד, שיש להתמכר לרעיון אחד ויחיד. אצל ז'בוטינסקי, טיעון החד נס נטען כנגד המשיכה של חלק מהציבור היהודי לרעיונות של תיקון החברה (ובאופן ספציפי לקומוניזם), כאשר על פי המוניזם הזה כל מה שהאדם צריך להשקיע בו הוא עמו. עמדתו של ז'בוטינסקי הונפה אם כן לעומת מי שרצו להניף יותר מנס אחד, כלומר לפעול הן למען המטרות הלאומיות של התנועה הציונית והן למען המטרות החברתיות של תיקון החברה; בכך טמון אחד ההבדלים המהותיים בין הציונות הסוציאליסטית לזו הרביזיוניסטית.

הוויכוח על שאלת הדגל האחד או שני הדגלים (ויכוח שבעצם התקיים גם בתוך הציונות הסוציאליסטית עצמה) נמשך גם כיום. באופן אירוני אולי, הנציגה הכי מובהקת של עמדת החד נס היא מפלגת העבודה, ומעמדה הפוכה מזו של ז'בוטינסקי: גם שלי יחימוביץ' סוברת שאפשר לעסוק רק בנושא אחד, אלא שבניגוד לז'בוטינסקי אצלה מדובר (לכאורה) בדגל של תיקון החברה, כאשר את הנס של עמדות בנושאים הלאומיים-מדיניים היא מסרבת להניף.

מוסף הארץ. צילום: הבלוג ולווט אנדרגראונד

הראיון עם יחימוביץ' שהתפרסם בסוף השבוע ב"הארץ" לא צריך להפתיע. כבר אחרי שנבחרה לכנסת, לפני חמש שנים, אמרה בראיון לארי שביט: "אני לא באתי להיות השמאלנית שלך"; זה קל מדי, אמרה, להיות במקום הזה שבו מצפים ממנה לבקר את המלחמה בלבנון (וגם: "אני לא אהיה השמאלנית הרגילה היאפית שהולכת להפגין נגד הכיבוש ואוהבת ערבים אך שונאת מזרחים". כמובן, שגם בהנחה הלא מופרכת שיש טיפוסים מהסוג שיחימוביץ' מתארת, הרי המסקנה המשתמעת, שהיא לא תפגין נגד הכיבוש, מופרכת כמובן). שתיקתה בנושאי מלחמה ושלום הידהדה בשנים האחרונות, והראיון החדש עמה רק מאשר את אשר אנו יודעים, בגירסה מוחרפת.

עידן לנדו ודני גוטווין (כמו גם גדעון לוי) דנו בפירוט בדבריה של יחימוביץ' והצביעו על הסתירות והבעייתיות שבהם. לא אחזור על מה שנכתב, אבל חשוב להדגיש בעיני הוא שהתעקשותה על כך שבהתנחלויות אין עוול, מעידים על הבנה לקויה של מהו צדק חברתי: מי שבעיניו הנישול ושלילת הזכויות החברתיות שבאים עם הכיבוש אינם נושאים של צדק חברתי, לוקה בעיוורון כה גדול – עד שלא נותר לתהות האם לא מדובר בעצימת עיניים מרצון. ההשפעה של הכיבוש על נגישות לתעסוקה, בריאות, מזון, חינוך, מים, קרקע וכל מימד של צדק חברתי בקרב האוכלוסייה הפלסטינית כה מובהקת, וכה מתועדת, עד שאי אפשר לדבר על צדק חברתי בישראל בלי לדבר על כך.

יחימוביץ' מתגאה, ולא בפעם הראשונה, בחלקה של מפלגת העבודה בהקמת ההתנחלויות. על אף שאין לזלזל באחריות של העבודה, ביצירת התקדים לכך בזמן שלטונה אחרי מלחמת 1967, ואף כי אין לי שום עניין או צורך להגן על המפלגה, הרי שלמען הצדק ההיסטורי צריך לומר את הדברים הבאים: עד עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 היה מפעל ההתנחלויות תופעה קטנה ומוגבלת יחסית. עד 1977 חיו בשטחים (לא כולל ירושלים המזרחית) כ-11,000 מתנחלים, במספר מוגבל יחסית של מקומות. התנופה הגדולה והעצומה של ההתנחלויות התחילה עם עליית הליכוד לשלטון. אז התחילה תופעת הקמת התנחלויות המבודדות, וכן התהליך עצום המימדים של הפקעת קרקעות בשטחים שהוכרזו "אדמות מדינה". אין בכך כדי לנקות את מפלגת העבודה מאחריותה, אבל מעניין שיחימוביץ' מתעלמת מהיסטוריה זו.

הפיל שבחדר

אולם הדיון ביחימוביץ' הוא לא החשוב באמת. הדיון החשוב באמת הוא זה שהזכרתי כאן, שכן המתח וההפרדה המלאכותיים אצל יחימוביץ' בין ה"חברתי" וה"מדיני" עולים גם בתוך המאבק החברתי של השבועות האחרונים. עמדתי בעבר על השאלה של המקום על הדיון בכיבוש במאבק לצדק חברתי, והצבעתי על המלאכותיות שבאבחנה בין ה"חברתי" ל"פוליטי". בעוד שרבים הצביעו בביקורתיות על העדר דיון על הכיבוש בשיח של המאהלים, הרי שאחרים הביעו תקווה שהסולידריות ושבירת הגבולות הלאומיים שמאפיינת את השבועות האחרונים עשויה לייצר פוליטיקה חדשה, מהפכנית, ושאם ניתן לתהליך זמן, נגלה שתנועת J14 (כפי שהיא מכונה בקרב המשתתפים ברשתות החברתיות), תפתח – אולי – גם תודעה בקשר לכיבוש.

השאלה עד כמה צריך לדבר על הפיל שבחדר, או שמא הפיל שמחוץ לחדר, עוררה מחלוקות רבות. חלק מהמתנגדים לעיסוק בכיבוש במסגרת התנועה החברתית טענו שלעשות כן יהיה לחזור לפוליטיקת שמאל-ימין ה"ישנה" שהתמקדה בנושאים הלאומיים וחילקה את הציבור לאורך ציר זה, על חשבון המאבק המשותף למען מדינת הרווחה. טענה זו נשמעה בייחוד כנגד הנטייה "להאשים" את ההתנחלויות (וגם את הכספים שמקבלים החרדים) במצב החברתי (וכאן צריך אכן להבחין בין ביקורת מוצדקת על שיח שהוא פוגעני כלפי מתנחלים וכלפי האוכלוסייה החרדית, להבדיל משיח שיוצא נגד ההתנחלויות).

אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה. צילום: אורן זיו, Activestills.org

ביקורת על מה שהוא כינה תגובות למאבק האהלים שממשיכות קו של "שמאל ישן" ולא סולידרי השמיע אלמוג בהר, תוך שהוא מבקר את העדר חשבון הנפש של "השמאל הישן" על שיתוף הפעולה שלו עם הכלכלה הניאו-ליברלית וזניחת החברה הישראלית לטובת "דיבורים בעלמא על מזרח-תיכון חדש". ברוח זו נשמעה גם הטענה שבמשך שנים השמאל הזניח את הנושאים החברתיים וזה תרם לניכורו מן העם, כאשר אחדים טוענים שיש לברך על כל ש"סוף סוף" השמאל עוסק בנושאים חברתיים, ולא להפריע לתהליך זה על ידי "עירוב" הנושא המדיני.

אבל גם אם צריך להצטרף לביקורת על כך שחלקים מה"שמאל המדיני" הזניחו את נושאי הרווחה, הרי שיש להיזהר ממעבר לעמדות חד-נסיות שהנן, כפי שציינתי קודם, בעייתיות מסיבות רבות. גם כי אי אפשר לדבר על צדק חברתי בלי לדבר על שלילתו מאוכלוסייה שישראל שולטת בה במסגרת הכיבוש. וגם, כפי שהערתי כמה פעמים, אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ועיקור הדמוקרטיה במסגרת הכיבוש מעקר את הדיבור על סוציאל-דמוקרטיה מיסודו. יתרה מכך, חד נס שכזה מנכר מהמאבק את האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ובשטחים, ואת כל מי שמגלה סולידריות לאוכלוסייה זו.

קשה לקחת ברצינות טענות לצדק חברתי ולמהפכה ממי ששותק כנגד האפליה ושלילת הצדק החברתי כלפי אוכלוסיות אלו, ולא מערער כלל על הסדר הלאומי-ביטחוניסטי. זאת, גם אם ישנם שיקולים טקטיים לגבי מה צריך להעלות מתי וכיצד, ואיני מתכחש להם. זאת מעבר לכך שכפי שהיטיב לנסח יריב מוהר, "כל המאבקים קשורים בפלונטר" – כזה שאי אפשר לצפות להתירו בבת אחת.

למה את גם בעד הערבים?

בניגוד לאמירה שהפכה כמעט מצוות אנשים מלומדה, "השמאל" בישראל – או לפחות חלקים ממנו – כן עסק בנושאי חברה ורווחה. בימים אלו נשלף מהארכיון מאבק האהלים של תחילת שנות התשעים. אני זוכר היטב מימי פעילותי במפלגת רצ ההיסטורית את המאבק הזה ואת ההתגייסות של המפלגה בזמנו אליו. אני זוכר גם את חוק הדיור הציבורי ומאבקים נוספים. אני זוכר רק לאחרונה את מאבק העובדות הסוציאליות. את המאבקים למען שימור חוק ביטוח בריאות ממלכתי מפני ההפרטות שפוגעות בו. תמיכה במאבקי עובדים ומאבקים חברתיים וחקיקה חברתית באו בדרך כלל או כמעט תמיד ממפלגות השמאל. ובכל זאת, נתפס השמאל בעיקר כעוסק רק בנושא המדיני ולא הנושא החברתי. מדוע?

בארצנו רק דבר אחד נחשב "פוליטי". צילום: אורן זיו / Activestills.org

גם כי אכן היו חלקים בשמאל שלא עסקו כלל או לא עסקו מספיק בנושאים החברתיים. גם כי אכן היו חלקים שבהתנהגותם יצרו ניכור מאוכלוסיות רבות. אך גם כי בארצנו בה רק דבר אחד נחשב "פוליטי", דרכם של הנושאים המדיניים-לאומים להשתלט ולצבוע את הכול. כפי שסיפרה תמיד שולמית אלוני, הרבה פעמים כאשר הייתה מרצה ברחבי הארץ אנשים היו אומרים לה, "טוב ויפה כל מה שאת אומרת, זכויות אדם ואזרח, אנו בעד, אך למה את גם בעד הערבים?" (ומעניין לקרוא את הדברים שיוסי שריד כתב לאחרונה על הנושא).

וזה המקום גם להצביע על האופי המופרך של הטענה שעיסוק בסוגיית הכיבוש גורם לכך שלא עוסקים בנושאי חברה, או שלא עוסקים בסדר יום אזרחי. אלו דברים חסרי טעם בעיני, לא בגלל שלא צריך לעסוק בעוצמה רבה בנושאי חברה ורווחה וכלכלה בתוך ישראל – בוודאי שצריך – אלא בגלל שסדר יום של סיום הכיבוש הוא הרי סדר יום אזרחי למהדרין. גם בגלל שסיום מלחמות ודה-מילטיריזציה הם חלק מסדר יום אזרחי; גם בגלל שלב העוולות של הכיבוש הן פגיעה בחיים האזרחיים של אוכלוסייה אזרחית שבשליטת ישראל; וגם בגלל שאם אנו מדברים על סדרי העדיפויות של המדינה, הרי שאי אפשר לדבר על הרווחה בלי לדבר על הכספים המושקעים ב"ביטחון", בכיבוש ובהתנחלויות.

חד גדיא, חד גדיא

וכאן צריך לומר שכפי שכתבתי בעבר, אכן (וזו נקודה בה הדברים שאמרה עכשיו שלי יחימוביץ' בראיון נכונים) – המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית קיימת באופן עצמאי מהכיבוש. המדיניות של צמצום ההוצאה הציבורית, צמצום והפרטת מדינת הרווחה, וראיית היחיד כאינדיבידואל שלא קיים בחברה שיש בה ערבות הדדית – יכולה להתקיים בישראל, כפי שמתקיימת במקומות אחרים, בלי קשר לשאלת הכיבוש. הכיבוש אינו מילת הפלא והסיבה לכל הבעיות. ובכל זאת כאמור, שאלת סדרי העדיפויות והמשאבים כן רלבנטית כאן, והיא אחת הסיבות שבגינה סיום הכיבוש הוא עניין מרכזי של סדר היום האזרחי והחברתי.

עוד אמירה ששמעתי לאחרונה שוב היא שלעסוק בכיבוש מפר את העיקרון של "עניי עירך קודמים". גם זו אחת הטענות המקוממות ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כאילו שהפלסטינים שאנו שולטים בהם אינם "עניי עירנו". כאשר העניים עניים בגללנו, כאשר אנו גורמים מרכזיים ביצירת העוני (המטאפורי והממשי), הרי שאי אפשר לפטור את זה בכך שיש לטפל קודם בעניי עירך (וזאת מעבר לשאלה המעניינת של האם עניי עירך קודמים, או שמא "הכי עניים קודמים"). מסיבות אלו, בעוד שצריך לברך על האפשרות שנוצרה לחשוב מחדש על פוליטיקה, הרי שלא צריך לתת לסיסמאות יפות על כך שאנו כבר לא בפוליטיקה הישנה של ימין ושמאל, לשמש כדרך להשתיק את הטענה שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, ואין צדק חברתי בלי סיום הנישול שהוא חלק בלתי נפרד מהכיבוש.

אפשרות לחשוב מחדש על פוליטיקה. צילום: אורן זיו / activestills.org

ויובהר: אין בכך כדי לומר שאני חושב שמאבק האהלים צריך לשים את הכיבוש בראש סדר היום שלו. כאמור, המדיניות החברתית-כלכלית יכולה להתקיים גם באופן עצמאי ממנו. אך יש פער גדול מאוד בין לא לשים את הנושא בראש סדר היום מצד אחד, ובין השתקת כל אזכור לו מצד שני. והפער הזה גדל עוד יותר, כאשר מאבק האהלים מאמץ את השיח הלאומי-בטחוניסטי בלי שום ביקורתיות. ההזמנה ל"צעדת הדממה" שהתקיימה במוצאי שבת קראה תחילה: "העם שמפגין הוא אותו עם שסופג את מכות האש מאויבינו, ותביעתנו הנחרצת לשינוי עומק בסדר העדיפויות הכלכלי ולצדק חברתי כולל, אינה באה על חשבון המאבק בטרור. נהפוך הוא. עם שבניו ערבים זה לזה, הנאבקים יחד למען עתידה וחוסנה של מדינת ישראל, הוא עם חזק היכול לעמוד מול כל אויביו".

זהו טקסט שמאמץ את השיח הלאומי-בטחוניסטי-מלחמה בטרור בלי שום ביקורת, בלי הצבעה על כך שבעצם מדיניות הממשלה שמסלימה את הסכסוך פוגעת בביטחון שלנו, לא מגנה עליו, והיא חלק מאותה הפקרה של אזרחים שמתגלמת במדיניות החברתית. בהמשך תוקנה ההזמנה לנוסח: "כיוון שהעם שמפגין הוא אותו העם שסופג את מכות האש ותביעתו הנחרצת לשינוי עומק בסדר העדיפויות הכלכלי ולצדק חברתי כולל, אינה באה על חשבון המאבק למען ביטחוננו", והוסף משפט המדבר על "כבוד והזדהות עם קורבנות הפיגועים והמלחמה". אמנם נוסח אחרון זה כלל גם במשתמע סולידריות עם הפלסטינים, ועל כך יש לברך, וכלל פחות מהשיח הלאומי-בטחוניסטי, אך שיח זה לא נעלם ממנו לחלוטין. אילנה ברנשטיין עמדה היטב על הנוכחות של השיח הבטחוניסטי בדבריו של איציק שמולי, ממנהיגי המאבק.

כל השאלות האלו התנקזו עתה לשאלה של המשך קיום המאבק החברתי על רקע ההסלמה בדרום. ההסלמה הזאת מדכאת במיוחד כי הרי אנו בתסריט מוכר וידוע מראש. לא היה צריך להיות מומחה אסטרטגי כדי לצפות שאם ישראל תגיב לפיגוע הנתעב באילת בהפצצות על עזה, הרי שצפוי שיהרגו שם אזרחים (וצפוי שהתקשורת הישראלית בקושי תדווח על כך…), וצפוי גם שזה יוביל לעוד גל רקטות על ישראל, שבתורן יפגעו בעוד אזרחים ישראלים, וחוזר חלילה. מעגל האיבה ומעגל האימה שהיטיב לתאר חנוך לוין ב"רצח" (ושהטיב לתאר השיר חד גדיא, הן בגרסה המסורתית והן כמובן בגרסה של חווה אלברשטיין).

השאלה למי יש אינטרסים בהסלמה הזו קשה וחריפה. ב"צעדת הדממה" שהוכרז עליה בעקבות האירועים, היו שביקשו להביע סולידריות עם הנפגעים מהעימות בדרום, בשני צידי הגבול, והיו כאלו שביקשו להשתיק מחאה זו, בין אם מתוך התנגדות לה, או מתוך טענה שאין מקומה במסגרת המחאה החברתית, לעתים מתוך חשש שהיא תנכר אנשים ממנו אם יתברר שמדובר במחאה "שמאלנית".

אבל לא ברור לי עם כל הצורך לעתים בשיקולים טקטיים, כיצד אפשר ביום כזה, בו מוטלות גופות משני צידי הגבול, לשתוק. כיצד אפשר לדבר על צדק חברתי בלי לדבר על אי-הצדק שנגרם לקורבנות התמימים של הסכסוך הזה. כיצד אפשר לדבר על צדק בלי לקרוא לממשלת ישראל (לכל הצדדים כמובן, אך כישראלים אנו יכולים בעיקר לפנות לממשלה שלנו, שאחראית כלפינו ושאנו אחראים כלפיה), לעצור את ההידרדרות לעוד סבל והרג בלתי צודקים.

לכן, גם אם לא יכולתי להיות שם פיזית, לבי היה אמש עם אלו שסירבו לשתוק, שצעדו לא בדממה, שהביעו סולידריות לקורבנות האלימות בשני צידי הגבול, ושקראו "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים". זו כיום משמעות הסירוב לחד נס. זוהי בעיני צורת הסירוב החשובה ביותר.

הכותב הוא משפטן ובעל הבלוג המשתה, שם פורסם פוסט זה

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. רוחות מנשבות

    ז'בוטינסקי האמין בצדקה (חמשת הממ"ים), הציונות הסוציאליסטית האמינה בצדק.
    ההבדל הוא תהומי.
    הקומוניסטים רצו צדק אבסלוטי ומה שנותר ממנו זה בעיקר אבסולוטיזם (וחצי בקבוק אבסולוט).

    ואילו שלי, האמינה בעבר באלה ואף באלה (באדום לגווניו העזים והמתפרצים).

    והיום היא מכורה ל"הודעה לימאים" (כיוון הרוח)

  2. חד-תאי

    לא חד-נס ולא חד-גדיא.

    העיקר זה לשמור על החדות, אבל אם לא אומרים דבר, או שאומרים את הדבר והיפוכו, או שפשוט אומרים כל דבר – אז בשביל מה נדרשת חדות?

  3. חגי

    איציק שמולי מצליח, בהדחפות הלא רצויה שלו למחאה הנוכחית, להראות את הפרצוף המכוער של ההגמוניה – גברי, מיליטנט, קומבינטור.

    על הרצון של שמולי להיות "מבוגר אחראי" כתבנו כבר בעבר כאן:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2011/08/01/hallucinatory-and-ego-tripped/

    חבל שיחימוביץ בוחרת לאמץ קו לא פחות מקומם ולא לוקחת אחריות חברתית ומוסרית של ממש

  4. נתן.

    שלי יחימוביץ שואפת להיות ראש ממשלה . הסיכוי היחידי שלה להיות ראש ממשלה זה למשוך בוחרים לא מקדימה ומרץ אלה מהליכוד וישראל ביתנו.

    פוליטיקאי שרוצה להשפיע על המציאות צריך להיות חכם ולא רק צודק.

    בסופו של יום ברור לכולם כולל לאנשי הימין שיחמוביץ תחזיר את כל השטחים תמורת הסכם שלום ולמעשה היא גם אמרה את זה בעקיפין( "אני תומכת במתווה קלינטון"), אבל לאנשי ימין הרבה יותר קל לקבל את זה ממי שאינו נתפס כמנוכר ,שונא מתנחלים לתאיבון שרוצה לקצץ בתקציב הביטחון בכל מחיר ורואה בכל המפעל הציוני סוג של פשע בקנה מידה בינלאומי.

  5. חנן שליב

    אין בטחון ללא צדק חברתי ומי שלא מבין את העקרון הזה כאן בא"י של קיץ 2011 החמיץ את לוז הפעולה והמחאה החברתית.יתכן שיש משהו נכון באופן כללי בקומבינות הפוליטיות עליהן כותב נתן והצורך הישן להעביר מצביעים מהימין למרכז ולשמאל,אבל זה היה לפני הקיץ הנוכחי ובעיקר לפני הסתיו שיבוא.
    אנחנו נצא(נועף?) מהשטחים בכל מקרה וראו מוברק,קאדפי,אסאד ויש עוד.השאלה איך נשקם את החברה הישראלית ואת חוסנה מכל הבחינות כולל הבטחוני לאחר המשבר.שלי אינה מתיצבת חזיתית מול השאלה המרכזית הנ"ל ולכן כרגע יש לה בעיית מנהיגות לא פתורה. אי מאפשר לכבוש,לכלא,ולנשל אוכלוסיה אחרת בצורה בה אנו פועלים בשטחים בלי להבין שזאת בעיה קשה ביותר של צדק חברתי,זה דיסוננס המרעיד את העולם כולו ובלי צדק ל"גר" לא יהיה צדק חברתי לנו.

  6. מיכאל

    גם לפני שלי יחימוביץ השמאל דבק בהפגנות ובטיפול והגדרה של מהות השמאל לפי מדד התיאור של היחסים עם הפלסטינים, וזנח את ענייני החברה אגב גם של הפלסטינים.

    עכשיו שלי מנסה להביא לתמונת ראי הפוכה, הבעיה אולי יסודית ואולי שיווקית, אולי הציבור לא בשל להתמקדות בו- זמנית בכמה נושאי על והוא זקוק להתמקדות חד-נסית, מכל מקום גדעון לוי ואבירמה גולן מעולם לא עסקו בענייני חברה המסר של שלי מחדד את הצורך לפתור בעיות חברה, ולא לדחות אותם עד שנגיע לנחלה ויהיה שלום ונצא מהשטחים הכבושים, זה גם לא סוד שהימין המתון והעבודה הם לגמריי באותו מקום עם ניואנסים דקיקים,
    גם את ההתנחלויות החל השמאל הציוני לישב ואת זה שלי מדגישה וזו בסיס הטענה שלה לאותנטיות שלה, לכתוב שיש להחרים את שלי זו גישה חד-נסית לכשלעצמה.