• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

בשבחי ההמתנה

הזמן במאהלים אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת. וזה הכרחי וחשוב – משום שלא האדם יוצר את המהפכה, אלא המהפכה יוצרת את האדם
סדריק כהן סקלי

לא הקמתי אוהל במאהל של חיפה מול האודיטוריום, אך מראשיתו לפני כשלושה שבועות, אני שוהה שם כמה שעות כל יום עם בניי, משוטט בין האנשים היושבים על הספות בין האוהלים וסביב המעגלים השונים שדנים במצב החינוך בישראל, בתכנון ערים, ובארגון הפעילויות של היום. אני קורא על הלוחות ועל השלטים הארעיים את הסיסמאות והמודעות, מקשיב למה שאומרים ולא אומרים, מביט בצעירים שחוזרים מצעדת מחאה, במנהיגים שהולכים מעמדה לעמדה ומתכננים את הצעדים הבאים, משתתף במעגל הגדול ליד הסימנטק שמתכנס מדי לילה מהשעה 11 עד לשעה 1 או 2. יש יד מכוונת, אולי: בני, עינת, יונתן, מיכל, בוריס נראים כמנהלים את העסק, כיודעים לאן להוביל אותנו. כל יום הפגנות, דיונים, אורחים, מוזיקה, אוכל ושתייה בשפע.

המבקרים המזדמנים שואלים פעם אחר פעם לְמה אתם שואפים? מה אתם רוצים? איך תשיגו זאת? גם אצל יושבי המאהל הספקנות מתעוררת שוב ושוב: אנחנו מקווים שהמאבק יצליח, הם אומרים – תקווה שמאחוריה תהום של אי-ודאות. התנדנדות זו בין תחושה של יד מכוונת לבין תחושה של חוסר אונים מוצאת את ביטויה בסיסמאות ובשלטים. אחד מהם משך במיוחד את תשומת לבי: היד הנעלמה נתנה לי סטירה! ההפרטה משליכה את האזרח לתוך התוהו ובוהו של כוחות השוק, והמדינה, מדינת הרווחה, היא הדרך לעצור את הנפילה הזו לתהום ולהשליט סדר בכאוס, למצוא יד מכוונת, יד שתמשה אותנו מהמערבולת.

פנייה זו אל המדינה, דרישה זו להחזרת כוחה, מועלית בעידן שבו היא מתאפיינת בשילוב הולך ומתעצם של פעילותה הכלכלית-חברתית-תרבותית ברשתות גלובליות, שאינן כפופות לריבונות מדינית – מצב שיוצר אפקט של משילות שנובע מהשתתפות העובדים מתרחבת בתנאי הייצור, הארגון והתקשורת הגלובליים. כשהעם דורש צדק חברתי ברחובות, מתעוררת ביתר שאת השאלה של הכוח המדיני אל מול כוחות השוק. ריבונות מול משילות כלכלית סתמית. כך לפחות פני הדברים. העצמאות המחודשת של הספירה המדינית תתאפשר רק בזכות אירוע מהפכני מייסד, שבו בני אדם יתארגנו ויבחנו מחדש את כוחם המדיני. וזה מה שקורה היום במוקדים רבים בעולם וגם אצלנו.

ברצוני להסב את תשומת לבנו לפן אחר של המאבק, שנדמה לי שנשכח בסיקורים ובדיונים על האירועים של השבועות האחרונים: ההמתנה. הדימוי הרווח של השינוי או המהפכה שם דגש על האקטיביות של האדם שקם, מוחה ומשנה את הסדר הקיים. כנגד זאת, ברצוני להדגיש כי היציאה המהפכנית מן השגרה אינה מתאפיינת רק ואף לא בעיקר בהתעוררות, במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא דווקא בעמידה חולמת ומטושטשת אל מול המתרחש, בין שהוא כבר קרה (כמו סוף מדינת הרווחה) ובין שהוא עדיין נתון בשלבי ההתרחשות הסמויה (כמו הכוח המדיני החדש פרי תהליכי הגלובליזציה).

שד' רוטשילד, שעת בוקר מוקדמת. צילום: אורן זיו / Activestills.org

די לשהות קצת במאהלים כדי להיווכח שהזמן שם אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת, ובציפייה גוברת ומתעצמת לאירוע שטרם הוגדר. מי שנוכח בשיחות ובדיונים במעגלים שבין האוהלים מתרשם במהרה משורת המחסורים והכאבים שאנשים שונים פורשים. יש כאן לראשונה הערכה ציבורית של אובדן, כלומר התוודעות ראשונית לתהליך היסטורי דרך הענקת תשומת לב למה שהוא מבטל ודוחק אל מחוזות העבר (כמו המחירים הישנים, השירותים הציבוריים, הסולידריות וכו'). תמיד לקראת סוף פירוק הכאב הפרטי והמשותף במעגלים, עולה שאלת ההווה והעתיד שבדרך כלל נסובה סביב המוטיב של "החזרת מה שאבד לאזרחים בעזרת מדינת הרווחה, שצריכה להיות אמונה על הצדק החברתי".

אינני מזלזל כלל בפתרון הזה, אם כי חשוב לי לציין כי הוא לא בדיוק משחרר אותנו משליטתו של השיח הכלכלי על הקיום ועל החברה שלנו (אנו עוברים מתפיסה כלכלית ניאו-ליברלית לתפיסה כלכלית ניאו-קיינסיאנית). מאחורי המוטיבים והסיסמאות הללו, מסתתרת השאלה: מהו האירוע שנושא את המחאות ואת המהפכות של החודשים האחרונים על גליו ולאן הוא מוביל אותנו? אני רואה ביציאה לאוהלים ובדיונים הציבוריים המתחדשים הרבה המתנה, הרבה זמן פנוי שבו אנחנו מתרשמים מהשינויים שעברו ושעוברים עלינו ושבו אנו מתחילים לצְפות באירוע שאט-אט הוציא אותנו מהשגרה, ומתחילים בו בזמן לצַׇפות לו על ידי ראשיתו של דיבור שבאופן הדרגתי וחלקי חושף את האירוע הצפוי והמיוחל הזה ומעביר אותו מן הנסתר אל הגלוי.

יתרה מזאת, בׇהמתנה המהפכנית שהיא ההתאספות והיציאה מן השגרה, מתגלים ההיבטים השונים של האירוע המהפכני האמיתי שמזמן כבר פועל ומעצב את המציאות. אולם ההתגלות הזו של האירוע המהפכני אינה ישירה, היא מתווכת. היא מתרחשת במצב שכיניתי קודם מצב של עמידה חולמת אל מול המציאות. החלום מסמן כאן מצד אחד את הגישה המתווכת שלנו לאירוע, גישה המעוותת אותו (הצְפייה) ומצד שני – את המצב המשוחרר שבו הדחפים שלנו ושל המציאות מצליחים לבוא לידי ביטוי (הציפייה). בהמתנה המהפכנית משתלבות זו בזו הצפייה באירוע המהפכני, בשינוי הריאלי, והציפייה שהיא הארטיקולציה, ההבעה של ממדי העומק של המציאות המשתנית דרך הדחפים והרצונות שלנו.

לא האדם יוצר את המהפכה, אלא המהפכה יוצרת את האדם, או יותר נכון מעמידה את האדם מחדש מול האפשרות להתוודע אל הקיום ההיסטורי שלו, ובכך לגלות את העתיד האפשרי שעדיין גלום במצב הקיים.

הכותב הוא מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נעם לוי

    כלומר הבה ניקח עליו "בעלות" וניתן לו לשאת בעולנו ולא להיפך. אולי לא נשתחרר ממנו, אבל נשתחרר.

  2. מאיה בז'רנו

    אלינויושבי האוהלים /שיר שלי: והפליאו הלבבות הרבים למאות אלפים, והפליאו הבודדים היחידים שיצאו מאוהל ליבם האחד הנקוב כדי למצוא את זולתם-לברוא לב חדש אחד פועם עכשיו באלפי מהלומות של תקווה מהלומות ,קורנסים נגד עוולות ראשים ושרים בגידת המנהיגים וכשלונם-באי נחת ובלי מרגוע, איי מתי עלתה כך בישרה כזו מובהקת הקריאה העיקשת- אחת ואמיצה להמון קריאות תעצומות רצונות שמנצחן הנעלם הוא המעשה הצודק?

  3. ברוצקי (מהסוכר) וויסוצקי (מהתה)

    לאון טרוצקי הוא שטבע את הביטוי "מהפכה מתמדת" וגרס שחייב להיות בה ממד בינלאומי, להבדיל מגישתו של הגיאורגי האוטריטרי והאלים, סטלין שדיבר על "סוציאליזם בארץ אחת".
    טרוצקיזם היה שנים ארוכות שם נרדף לבגידה בברית המועצות.

    טרוצקי שהיה יהודי סבר שאין ליהודים קיום כעם נפרד. עם הגעת היטלר לשלטון וסמוך למותו, שינה את דעתו וטען שאין בהתבוללות כדי למגר את האנטישמיות.

    הוא נרצח על-ידי שליח של סטאלין (נ.ק.ו.ד), שהלם בראשו עם גרזן קרח.
    טרוצקי נפצע אנושות.
    שומרי ראשו נכנסו באיחור טרגי לחדרו. טרוצקי ביקש מהם לא להרוג את המתנקש:

    "אל תהרגו אותו, לאיש זה יש סיפור לספר"

    (האינפורמציה מתוך "ויקיפדייה")