• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

ביטחון גברי, רווחה נשית

כשדפני ליף אומרת שאנחנו מדברים על בית וביבי על נדל"ן, כשמורים המתנגדים לרפורמה אומרים שחינוך זה לא עסק, כשרופאים קוראים להצלת הרפואה הציבורית – הם קוראים להוציא את השירותים הציבוריים מחוץ לתחום השיפוט של ההיגיון העסקי
גיא שני

אל מול האינסטינקט הישראלי להפסיק לדבר, למחות ובכלל לחשוב כל עוד התותחים יורים, מנסים ראשי המחאה ומשתתפיה לבסס משוואה המעניקה את אותה רמת חשיבות למצב החברתי-כלכלי ולמצב הביטחוני. השלטים הרשמיים של צעדת הדממה הכריזו: ראש הממשלה, אתה אחראי לרווחה, לרפואה, לחינוך וגם לביטחון. זוהי עמדה חדשנית וחשובה בשיח הציבורי, אך היא לוקחת חלק באותו ויכוח ישן – מה יותר חשוב, ביטחון או רווחה – תוך שהיא ממשיכה להפריד ביניהם.

אולי הגיע הזמן לחתור לשיבוש ההפרדה בין בטחון לרווחה. צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס

כפי שלימד אותנו פייר בורדייה – ויכוחים על אודות מה יותר חשוב במסגרת גבולות השדה הקיים, רק מחזקים את גבולותיו הקיימים ואת התפישה השלטת בו. כדי לפרוץ את גבולות הוויכוח צריך לחזור לעבודתה (הנשכחת יחסית) של אישה פורצת דרך: ג'יין אדמס, סוציולוגית, פעילה חברתית וזוכת פרס נובל לשלום, אשר פעלה בעיר שיקגו בשנות העשרים של המאה ה-19.

אחת ההבחנות המבריקות של אדמס הייתה ההבחנה בין ההיגיון של warfare (מלחמה) אשר קשור לניסיון החיים של גברים ומכאן מאפיין גם את החשיבה והפרקטיקה הגברית, לבין ההיגיון של welfare (רווחה) אשר קשור לניסיון החיים של נשים ומאפיין החשיבה והפרקטיקה הנשית (חשוב לציין שאלו הן הגדרות הקשורות לפרקטיקות וחלוקות מגדריות קיימות בפועל ולא לחלוקה מהותנית על הטבע הנשי לעומת הגברי).

ג'יין אדמס. פעילה חברתית וזוכת פרס נובל לשלום. קישרה בין הפוליטיקה הגברית השלטת במרחב לבין ההגיונות הכלכליים

קישור מבריק שעשתה אדמס, אשר רלוונטי לימינו, הוא בין ההיגיון של מלחמה להיגיון של כלכלה ולהיגיון הפוליטיקה (הגברית) השלטת במרחב הציבורי. כמו במלחמה, עסקים מנוהלים בכדי להשיג ניצחונות, להביס מתחרים, לאתר הזדמנויות פעולה וכדומה. כמו בעסקים/מלחמה, הפוליטיקה הגברית עוסקת במלחמות ומאבקים – נלחמים באבטלה באמצעות כפייה על אנשים לקחת עבודות לא מתאימות בתוכנית ויסקונסין; נלחמים באלימות על-ידי אלימות משטרתית. עתה בחסות המחאה רוצים הפוליטיקאים להמשיך ולהילחם – להילחם בחוסר יעילות ובריכוזיות, בין השאר בעזרת המשך המלחמה בעבודה המאורגנת והקרבת עובדים רבים על מזבח הורדת המחירים; להילחם בביורוקרטיה באמצעות חוק הוד"לים המפלצתי ותוך הקרבת האינטרס הציבורי.

השיח הישראלי כל כך נעול בתפישה הכלכלית/מלחמתית שהוא מפרש כל כשלון בכך שלא נלחמנו מספיק. שר האוצר, יובל שטייניץ, מגדיל כל הזמן את הפטיש באמצעותו יפוצץ את בועת הנדל"ן, הכנסת עסוקה בהעברת חוקים אלימים יותר ויותר במסגרת מלחמתה באלימות, וכל שר חינוך מנסה לעשות רפורמה מהיסוד במערכת האומללה וחבוטת הרפורמות הזו. אם נאמץ את ההיגיון של אדמס, נוכל לראות כי הבעיה היא בכך שההיגיון הכלכלי/מלחמתי לא רלוונטי למרבית (אם לא לכל) תחומי החיים שלנו.

אדמס מצביעה על כך שמרבית המרחב הציבורי הוא למעשה הרחבה של המרחב הפרטי – של משק הבית. סניטציה, חינוך, רפואה, בנייה, טיפול בקשישים – כל אלו ועוד הם תחומים שבעבר נעשו במשפחה על-ידי נשים ותוך שימוש בהיגיון של רווחה. לכן, כישלונן של הערים האמריקאיות הגדולות (של זמנה) הוא לא תוצאה של ניהול עסקי/מלחמתי לא נכון, אלא טמון בעצם ההכלה של היגיון הכלכלה/מלחמה על תחומי חיים שצריכים להיות כפופים להיגיון (הנשי) של רווחה.

במובנים רבים, המחאה הנוכחית ובייחוד הקריאות כנגד הפרטת השירותים הציבוריים מפעילות היגיון דומה לזה של אדמס. כשדפני ליף אומרת בעצרת (השנייה) שאנחנו מדברים על בית וביבי על נדל"ן, כשמורים המתנגדים לרפורמה האופנתית האחרונה של משרד החינוך אומרים שחינוך זה לא עסק, כשרופאים קוראים להצלת הרפואה הציבורית, הם למעשה קוראים להוציא את השירותים הציבוריים מחוץ לתחום השיפוט של ההיגיון העסקי.

שנים של הפרטה הוכיחו את כשלון ההיגיון הכלכלי/תחרותי בסיפוק שירותים ציבוריים. עתה, שרשרת של משברים כלכליים מוכיחה את כשלונו של היגיון זה גם בהבטחת יציבות כלכלית. המחאה הנוכחית מקורה בהבנה זו, והיא מצביעה על כישלונות אלו באופן ברור וחשוב.

האירועים הביטחוניים האחרונים צריכים להוביל אותנו לעשות את הקישור החסר בשיח, בין ההיגיון הכלכלי להיגיון המלחמתי, וללכת עוד צעד קדימה. הגיע הזמן להצביע על כשלון ההיגיון הזה גם באבטחת הביטחון האישי והלאומי של כלל בני האדם החולקים את המרחב הגיאוגרפי הזה. הגיע הזמן להכיר בעובדה שכל המלחמות שאנו מנהלים כאן: המלחמה בסמים ובעוני לצד המלחמה בטרור ומלחמת ההסברה נכשלו ונידונות לכישלון, לא בגלל שלא נלחמנו חזק מספיק אלא בגלל שההיגיון המלחמתי/כלכלי לא עובד. הוא לא מצליח להביא ביטחון אישי ורווחה לא לאזרחי ישראל ולא לפלסטינים. כמו הכלכלה הניאו-ליברלית, הוא נכנס שוב ושוב ללופים חוזרים של משברים בהם כל המשתתפים במשחק מנסים להרוויח ורוב האוכלוסייה מפסידה.

לסיום, וכנגד כל מי שיגיד שניסינו לעשות שלום אבל זה לא עבד, אני מציע גם לחשוב מחדש את כל הניסיונות שנעשו לכונן הסכמי "שלום" ככאלה שיצאו מאותה חשיבה קלוקלת. מנהיגינו יצאו לאוסלו, קמפ דיוויד ועשרות פגישות לא מועילות אחרות לא כדי לאתר את הפתרון שיביא לרווחה מקסימאלית למספר הרב ביותר של אנשים החולקים אותו אזור גיאוגרפי. המנהיגים הישראלים והפלסטינים יצאו להשיג הישגים "עבור עמיהם" תוך חתירה למינימום של ויתורים.

במילים אחרות, הסכמי השלום נוהלו כמו מו"מ עסקי בו כל צד מנסה למקסם רווחים על חשבון האחר (ובעיקר בו תאגיד ענק וכוחני מנסה להשליט רצונו על האחר). כיצד ניתן להגיע להסכם של שלום וחיים משותפים שההיגיון המנחה אותו חותר להרוויח על חשבון האחר?

Women with fire masks, Downshire Hill, London, 1941. Lee Miller

מעבר לחשיבה של רווחה אינו פשוט וגם אינו ברור לחלוטין. הוא יצריך חשיבה מחדש על הנחות יסוד בסיסיות ביותר של תפישת המציאות הקיימת והרצויה של שני הצדדים. אולי הוא יצריך ויוביל (אינשאללה) להחלפת הגנרלים באנשים ובעיקר בנשים מהחברה האזרחית. בינתיים אפשר לנסות ולתרגל אותו על המשבר הביטחוני האחרון ובמקום לשאוף ולהחזיר את כוח ההרתעה של צה"ל אלא לשאוף להחזיר את הנורמאליות והביטחון האישי של תושבי הדרום ותושבי עזה. מעניין מה היה קורה לו זו הייתה המטרה של מנהיגי האזור.

הכותב הוא דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. ליאור

    תודה על המאמר מאיר העיניים!
    ההיגיון המיליטריסטי משמש כמובן גם חלק מהתומכים במחאה. שימו לב למשל לאמרה של רני בלייר:
    "הטקטיקה של כל מי שהמחאה הזאת חשובה לו צריכה להיות חדה וברורה: עין תחת עין. הסלמה במהלכי המחאה מול כל הסלמה ביטחונית."
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/273/597.html?hp=1&cat=479&loc=8

  2. מאור

    אותו הגיון "גברי, אלים, אינסטינקטיבי" הביא לנו שלום עמיד למדי עם מצריים וירדן ואי-לוחמה יציבה עם סוריה. הוא גם דיכא כמעט לגמרי את הטרור מהגדה. מצד שני, הוא לא עובד בלבנון ובעזה. לוגית, האם דרך פעולה שמצליחה ב- 2/3 מהמקרים היא "כושלת" באופן קטגורי, או שיש בעיה ביישומה ב-1/3 המקרים הנותרים? אפילו ברוח המאמר, החיזבאללה והחמאס הן תנועות גבריות ואלימות שכל מהותן הרתעה והשמדה ולא "דאגה לרווחת האזרח".המקבילה האזרחית שלהן היא לא פשיעת נוער (שנגדה מופעל welfare) אלא פשע מאורגן- שנגדו מופעל Warfare.

  3. אריה הרשקוביץ

    הבעיה היא ב"מנהיגים" שרואים "אסטרטגיה"ו"מדיניות"… אבל לא רואים אנשים. והשלום עם מצריים נעשה על ידי אנשים שויתרו על "הרתעה", דברו אל האנשים ודחו בשאט נפש את בעליה של "עזית – הכלבה הצנחנית".

  4. גיא שני

    במקרה ולא שמת לב מצרים עברה מהפכה קטנה וסוריה בדרך.
    חלק גדול מהשנאה שמופנת עכשיו לפינו ממצרים היא חלקה בסכסוך, חלקה בסתם אנטישמיות וחלק לא מבוטל ממנה מגיע מהקישור והקשר בין ישראל למשטר רודני.

  5. יניב

    יישום מבריק להבחנות של אדמס. אכן, המחאה החדשה מאמצת דפוסי-שיח חדשים שלא מבקשים רק להציע תשובות אלטרנטיביות אלא מהפכה בדרכי חשיבה על מה שמוגדר כבעיות. או בקיצור: התשובה להפרטה – מהפכה. 🙂