העִסקה המשולשת

איך ניתן להסביר את מספרם העצום של מקבלי השכר הנמוך – אותם 40% מן העובדים שלוקחים הביתה לא יותר מ-4,000 שקלים, ואותם 20% נוספים שמשתכרים לא יותר מ-6,000 שקלים? תשובה אפשרית אחת היא שמדובר בעובדים שנותרו מאחור, איפשהו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, לאחר שההיי-טק והפיננסים פרצו כלפי מעלה. ישנם בוודאי עובדים שכאלה. למשל, עובדי הטקסטיל בעיירות הפיתוח. אבל בחלק גדול מן המקרים, מדובר בתעסוקות חדשות ובדרגות שכר חדשות – נמוכות מאלה הישנות.

בישראל שלאחר מלחמת ששת הימים צצו תעסוקות חדשות. למשל, עובדי מסעדות: בשנות החמישים והשישים, ישראלים אכלו בבית ולא במסעדות. בשנות השמונים והתשעים, נסיבות חדשות ובראשן היווצרותו של מעמד עם כסף, הולידו מנהג חדש של אכילה בחוץ, תחילה בסופי שבוע ומאוחר יותר מדי יום. או עובדי חברות כוח אדם, שכלל לא היו קיימות לפני שנות השמונים. גם עובדי ביטחון ואבטחה נמנים עם העיסוקים שהחלו להתפשט לאחר כיבוש השטחים ב-1967, והתרבו מאוד באינתיפאדה השנייה.

ההסתדרות, שערב מלחמת ששת הימים הגיעה לשיעורי חברות מאוד גבוהים – 80%-90% מכלל העובדים והעובדות בישראל – לא איגדה את העובדים החדשים, אולי מתוך תחושה שמדובר בתופעות זמניות וחולפות. כך צמחה לה אט-אט תופעה שקודם לכן הייתה מצומצמת: עובדים נעדרי כוח מיקוח שאינם זוכים להגנה, לא מצד המדינה, שאינה אוכפת את חוקי העבודה שלה, ולא מצד ההסתדרות, שאינה טורחת לאגד אותם.

ממש כשם שהתשלובת התעשייתית-צבאית הגדולה היא תולדה של מלחמת ששת הימים, כך גם התופעה של כוח עבודה בלתי מאורגן. למרות שגם קודם לכן ההסתדרות לא כל כך הגנה על העובדים החדשים דאז; למשל, העובדים המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח או העובדים הערבים, שעד שנת 1966 כלל לא הורשו להיות חברים בהסתדרות. עם זאת, ההסתדרות הייתה גוף רב עוצמה שהיה בידו להעניק הגנה יעילה לעובדים בעת הצורך. בעקבות המלחמה החלה להיפרץ חומת המגן ההסתדרותית: הפרצה הגדולה ביותר ניבעה כאשר משה דיין עודד את כניסתם לשוק העבודה הישראלי של עובדים פלסטינים מהשטחים.

המדינה, שמרבית ראשיה, משמאל ומימין, חפצו בהחזקת השטחים הכבושים, עודדה את כניסת הפלסטינים: מצד אחד, כניסה זו אפשרה למדינה להציג את הכיבוש כ"נאור", כיוון שהוא קידם צמיחה כלכלית של השטחים; מצד שני, היה בה כדי לספק לקבלנים ולחקלאים הישראליים כוח עבודה זול שאינו יכול להתלונן ולעשות צרות, משום שאינו מאורגן ומאוגד.

הפרצה הראשונה עודדה פרצות מאוחרות יותר. כאשר האינתיפאדה הראשונה אילצה את המדינה לבטל את היתרי הכניסה לעובדים פלסטיניים, מיהרה המדינה להעניק אותם לכוח עבודה זול עוד יותר – מהגרי עבודה מכל קצווי תבל. אין המחשה טובה מזו לקשר ההדוק בין הון לשלטון: לא במובן הרכילותי המשמש את התקשורת לאחרונה, של קשרים אישיים הדוקים בין טייקונים לבין מקבלי החלטות, אלא במובן העמוק יותר, של אינטרסים מערכתיים משותפים למדינה ולמעסיקים.

אבל יש גם צד שלישי לעסקה: ההסתדרות, שכמה מתאגידיה היו שותפים בכירים בתשלובת התעשייתית-צבאית. ההסתדרות "נרדמה בשמירה" בכל הנוגע להגנה על העובדים והעובדות החדשים, הן אלה שחצו את הקו הירוק והן אלה שנחתו בשדה התעופה בן-גוריון. היא גם נרדמה בשמירה על עובדים ועובדות ישראליים שהתחילו להיות מועסקים בשכר "פלסטיני" או בשכר של "עובדים זרים": עובדי חברות כוח אדם; עובדי שמירה ואבטחה; עובדי נקיון; עובדי מסעדות ושירותי מזון; עובדים של מלכ"רים פרטיים; עובדי חקלאות; עובדים של שירותי רווחה; ועוד.

חוקרים רבים נוטים לייחס את הצמיחה ואת יחסי העבודה הטובים שאפיינו את "תור הזהב" של הקפיטליזם בן-זמננו – שלושת העשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה – לשיתוף הפעולה ההדוק ששרר באותן שנים בין המדינה, איגודי המעסיקים ואיגודי העובדים. המדינה דאגה לתכנון ולפיתוח, המעסיקים דאגו לייצר מקומות עבודה וגם מגוון גדול של מוצרי צריכה והעובדים דאגו לשקט תעשייתי, בתמורה לשכר הוגן. החוקרים קראו למערכת היחסים הזאת בשם "קורפורטיזם". ההסדר היה בעייתי, בעיקר עבור העובדים, שהסכימו לוותר על תביעות גדולות יותר; מצד שני, ההסדר הבטיח להם ביטחון תעסוקתי.

מה השתנה מאז? מספר דברים: ראשית, בעבר המדינה היתה הצד החזק במשולש בעוד שהיום הצד החזק הוא המעסיקים; שנית, המדינה כבר לא כל כך מתכננת, לא כל כך מפתחת ובקושי מפקחת, והיא מתמקדת בטיפוח ההון יותר מאשר בהגנה על העובדים. איגודי העובדים, מצדם, מגינים על פלח הולך וקטן של העובדים.

בכל זאת, הקורפורטיזם נמשך: אלא שאם בעבר היה זה קורפורטיזם פעיל, שכל שותפיו מגלים ערנות ומעורבות, עתה זהו קורפורטיזם המבוסס על העלמת עין ועל היעדר פעולה מצד המדינה והאיגוד המקצועי: המעסיקים משלמים לעובדים מעט ככל האפשר; המדינה לא רואה ולא שומעת; וההסתדרות דואגת, כמו בעבר, לשקט תעשייתי – אלא שעתה היא עושה זאת לא באמצעות איגוד העובדים אלא באמצעות אי-איגודם.

את חומת העגלות המפורסמת של סרטי המערב הפרוע היא מסדרת מסביב למספר קטן של ועדים חזקים, ואת כל שאר העובדים היא מפקירה לחסדי המעסיקים (ויסלחו לי האינדיאנים).

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק 2 – הכסף לא מתגלגל ברחובות

פרק 1 – עוברים לקדמת הרכבת