החזרת רכוש ציבורי לציבור

שלום רב,

אנו פונים אליך בעקבות אירועי הימים האחרונים, בהם נכנסו קבוצת צעירים באופן עצמאי ל"בית צעירות מזרחי" השוכן ברחוב פרוג 20, במטרה מוצהרת להקים שם מרכז אמנות ציבורי. פעולה אותה אתה כראש העיר בחרת לגנות מכל וכל ולכנותה פלישה אלימה ועבריינית לנכס ציבורי. לדידנו, הלגיטימיות של מעשה "הפלישה" אינה השאלה המהותית העומדת על הפרק במקרה זה. השאלות המהותיות עליהן מוטלת עליך החובה לענות בכנות הן:

1. מדוע המבנה, אשר לכל הדעות עומד בכל ערכי השימור, לא נכנס לרשימת הבניינים לשימור?

2. מדוע מבנה המיועד לשימוש הציבור ושוכן במגרש בגודל כ-2,600 מ"ר והיקף שטח בנוי של כ-3,150 מ"ר, עומד ריק ומוזנח זה שנים רבות?

לפי ראות עינינו שתי השאלות קשורות זו בזו, ולהן תשובה אחת. עיריית תל אביב-יפו מעוניינת בהריסת המבנה הקיים שבבעלותה, זאת מתוך ראייה ספקולטיבית אשר מאפיינת על פי רוב את התנהגותם של יזמי נדל"ן פרטיים, כאלו שלנגד עיניהם עומדת צבירת ההון ולא שירות לציבור.

לעניין שאלת השימור, עיריית תל אביב-יפו גיבשה את רשימת השימור העירונית בעזרת יועציה המקצועיים עוד בשנות השמונים של המאה שעברה. משום מה, בניין זה לא נכלל ברשימה – אף לא בדירוג הקל ביותר. עובדה זו מאוד מפתיעה לנוכח בדיקה מוקדמת שעשינו לבחינת הערכים הקיימים באתר. מיקום האתר בסמיכות ל"מעונות עובדים" של אדריכל א. שרון והמשכיות החצר מהווים ערך יוצא דופן אשר תחתיו הוכרזו "מעונות עובדים" כמבנים לשימור, והבנייה בשנות השלושים של העיר כאתר מורשת עולמית לשימור על ידי אונסק"ו. ב"תוכנית גדס" סומן המגרש כמגרש לבניין ציבורי, וזאת על פי תוכניתו הייחודית של הפרופסור הסקוטי פטריק גדס עבור העיר תל אביב – תוכנית שהיוותה את המסד לבנייה המצוינת של שנות השלושים בעיר. עובדה נוספת עליה נשענת ההכרזה של אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

"בית צעירות מזרחי" תוכנן בשנת 1938 כמבנה בן שתי קומות עבור בית הספר של הרשת החינוכית הציונית-דתית אמי"ת. אדריכל המבנה היה יעקוב בן סירה (שיפמן), מי שהיה באותם ימים מהנדס העיר הדומיננטי ופעל בצמוד לראש העירייה דאז, רוקח. בן סירה פעל במרץ ובנחישות להפיכתה של תל אביב לעיר בעלת חזות מודרניסטית והיה אולי הראשון שמימש את החלום של "עיר עולם". בשנות הארבעים עם צמיחת בית הספר ועלייה דרמטית במספר התלמידות, הוסיף בן סירה קומה נוספת לבניין ובכך הכיל המבנה כיתות לימוד, אכסנייה ושטחים ציבוריים נוספים, וכן חצר מגוננת ומעבר ציבורי.

כאמור, על אף עובדות אלו המבנה אינו מוגן בשום תוכנית לשימור, עובדה המאפשרת לעירייה להרסו בכל עת שתחפוץ בכך.

לעניין שאלת מצבו הנוכחי של הבניין, מאז שהמבנה אינו פועל כאכסנייה ובית ספר הוא עומד נטוש ומוזנח, ומשמש מחסה ארעי לדרי רחוב וכך גם החצר שלמרגלותיו. בהתחשב בערכי הנדל"ן באזור זה, מתמיה כיצד האחראי על הכנסות העירייה אינו עט על המבנה ומשווקו במהירות האפשרית. ייתכן כי עצם ייעודו של המגרש לבנייני ציבור הוא שמאפשר התנהלות אטומה ואדישה זו למפגע הסביבתי שנוצר מעצם ההזנחה הממושכת.

לאורך שנות הזנחתו של הבניין הועלו רעיונות ויוזמות רבות להשמישו לשימושים ציבוריים שונים וביניהם סדנאות אמנים, גני ילדים, האקדמיה לאמנות בצלאל ואכסנייה ציבורית עבור ותיקי העיר. אף אחד מרעיונות אלו לא צלח. אי-הכרזה על שימור מחד גיסא וההזנחה המכוונת ורבת השנים מאידך גיסא, מוכיחה את כוונת העירייה להרוס את המבנה הקיים ולנהוג במגרש הריק בכלים ספקולטיביים.

מר חולדאי, נבחרת וקיבלת את הרשות לנהל את העיר, אולם אתה הוא זה המועל באמון שניתן לך. ההזנחה המכוונת של המבנה והגינה הציבורית המשפיעה על הסביבה כולה היא העבירה האמיתית פה. בעיר שבה ישנו מחסור בשטחים ציבוריים, בנויים ופתוחים כאחד, קשה לתרץ את מעשה ההזנחה המתמשכת ועוד יותר קשה להבין את ההיתממות והצדקנות אל מול הפעולה שנקטו הצעירים. מעשה הצעירים מהווה לדידנו פעולה אזרחית ובלתי אלימה של החזרת הרכוש הציבורי לידי הציבור, בוודאי שלא עבירה אלימה המערערת על שלטון החוק.

ייתכן ומנגנון העירייה נדרש לעוד זמן רב של תכנון והתלבטות לגבי עתיד המבנה. אנו פונים אליך לאפשר עד אז את השימוש הזמני במבנה לטובת צעירי העיר, ופיתוח התרבות הגלובלית שאתה כה משתוקק אליה. זה המקום להעיד כי אבחנתם של דוברי העירייה אינה נכונה ועל פי בדיקה מוקדמת הבניין אינו מסוכן ואינו מסכן את יושביו והעוברים בסמיכות לו.

על החתום שני תושבי העיר,

אמנון בר-אור, אדריכל

מיכל בר-אור, צלמת

המכתב פורסם בפייסבוק ונשלח דרך אתר העיריה אל ראש העיר