• בלשון כרותה
    שיח'ה חליוא
    סיפור מאת הזוכה בתחרות הכלל-ערבית לסיפור הקצר
  • ריקי כהן בנלולו⁩
    קול העוני
    סליחה, אבל למה עשית חמישה ילדים? טור חדש

הפוליטיקה של היום שאחרי

עתידו של המאבק הנוכחי טמון ביכולת לייצר קואליציות חדשות, שבהן לקבוצות המוחלשות חלק שווה ערך – אחרת הן תמשכנה לזהות את האינטרסים שלהן במקומות אחרים. וזה בדיוק מה שלא הצליח בפעם האחרונה שניסו לעשות פה שינוי
גל לויגל לוי

חוקר וכותב בנושאים של אזרחות, מזרחיות חינוך ודמוקרטיה, ובמיוחד אקטיביזם פוליטי עכשווי. בעבר חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית

למען הסר ספק, אומר זאת מיד. זהו אינו כתב אשמה כלפי המחאה. זהו כתב תמיכה במחאה, במוחות ובמוחים, בהנהגה ובשורות האוהלים וההמון שמאחוריה. ובה בעת, זהו גם כתב תביעה לחשבון נפש בזמן אמת. לא לחשבון רטרוספקטיבי ומאוחר, אלא מתוך המאבק, על בסיס קריאה ביקורתית שלו, המבקש לבחון את אחריותם של מי שמוחים עכשיו למקום אליו הגענו. סופו של כתב זה, בקריאה לחידוד החשיבה הביקורתית-דמוקרטית ולחיזוק מקומה של האזרחות במרחב הציבורי.

המאבק הזה הוא אחד הצודקים ביותר, וללא הספק החשוב והמשמעותי ביותר, שהיה כאן מזה שישה עשורים. זהו מאבק שכפי שכבר נכתב רבות משנה את כללי המשחק, ומציע מערכת מושגית אחרת להבנת היחסים בין המדינה לחברה בישראל. זהו, אם תורשה לי היומרה, המאבק האזרחי הראשון בישראל המתקיים בזירה המרכזית של המרחב הציבורי. ולמען הסר כל ספק אחר, אין בדברים להלן בכדי להסיר מעל ממשלות ישראל את האחריות המוסרית למקום בו אנו נמצאים. ממשלות אלה טעו ופשעו כשנכנסו לאמוק של נסיגה, אבל לא מהשטחים הכבושים – אלא דווקא מהחברה שבשמה הן לכאורה פועלות.

ועדיין, חשבון הנפש נופל גם לפתחם של מי שמוחים היום על המצב. אז על מה העניין באמת? כדי לענות על שאלה זו יש להפנות את המבט אל שלהי המאה העשרים, כאשר לרגע היה נדמה שמתחולל כאן השינוי המיוחל, ואנו עוברים, ככותרת ספרם של עדי אופיר ויואב פלד, מחברה מגויסת לחברה אזרחית. אין צורך בפוסט-מורטם של התקופה כולה כדי לסמן את נקודות התורפה של השינוי שלא קרה. אפשר להצביע על מספר דברים, שגם אם אינם בהכרח ממצים הכל צריכים לעורר מחשבה לגבי דמותה ואופייה של הפוליטיקה ביום שאחרי.

דחייתה של המהפיכה המזרחית. ביסוד השינוי המהותי בפוליטיקה המזרחית-אשכנזית של שנות ה-90 עמדו שני כוחות: ש"ס בשדה הפוליטי והקשת הדמוקרטית המזרחית בחברה האזרחית. כל אחד משך לכיוון אחר, אבל יחד הם סימנו את האפשרות ליציאה מהפוליטיקה הציונית הישנה, זו של ההגמוניה האשכנזית שהייתה עיוורת לכל מי שלא היה בשר מבשרה.

דרעי. במקומו נפל עלינו אלי יש

הקשת שנאבקה על יצירתו של סדר יום דמוקרטי (שרבים מסממניו שבים ועולים במהפיכה הנוכחית) זכתה לגינוי על מאבקה בסמל של ההגמוניה הישנה – הקיבוצים, שביקשו לספח לעצמם את אדמות המדינה. אילו אדמות אלו חולקו בצורה הוגנת אז, ואילו כבר אז היו מקבלים את הטענה כי מטרת המשאבים הללו היא לספק את הטוב המירבי למירב האוכלוסייה (מה ששר השיכון אטיאס הבין לפתע לפני כשבוע), אולי ניתן היה למנוע את טירוף מחירי הנדל"ן שפקד אותנו בשנים בהן האדמות נועדו אך ורק לשם ייצור רווחים לבעליהן.

מנגד, ש"ס ניסתה בהנהגתו של אריה דרעי לייצר סדר יום ציוני חדש, ומבלי לגרוע מאחריותו של דרעי עצמו היא לבסוף הוקעה, עד שדרעי נזרק ובמקומו קיבלנו את אלי ישי – שלא החמיץ הזדמנות להפוך את ש"ס למפלגת קסנופוביה-דתית קיצונית שאין לה עניין ודבר עם החברה הישראלית. אין צורך להזכיר מי היו אלה ששאגו באימה "רק לא ש"ס", ובמודע או לא, סימנו את הבחירה של אהוד ברק ומפלגת העבודה כהמשך של מדיניות הכיבוש וההתנחלות ולמעשה טירפודו המוחלט של מהלך אוסלו.

דחייתה של מדינת הרווחה. בראשית שנות האלפיים עמדנו קבוצה קטנה יחסית, בעיקר אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית אך לא רק, מול ביתו של סילבן שלום כל יום שישי וצעקנו "ארגנטינה זה כאן". אותה קבוצה בלתי נלאית של אנשים טובים צעקה כנגד ההפרטה האכזרית של חברת האוטובוסים של באר שבע (כיום מטרודן) מול ביתו של פקיד האוצר שהיה ליו"ר, רן קרול. בניגוד לדעתו של נחמיה שטרסלר, לא הוא ולא חבריו למשרד האוצר שידרו, אף לא לרגע אחד, "כלכלת שוק עם רגישות חברתית". הוא לא היחיד כמובן. באותם הימים, העדיפו כו-לם את "השוק החופשי", את החוזים האישיים, את ביטוח המנהלים על פני הפנסיה, ואיש (כמעט) לא מיצמץ כאשר אורי יוגב הכריז שהישגו המרשים ביותר של משרד האוצר, ועיקרה של המהפיכה הכלכלית בראשותו, הוא שבירת העבודה המאורגנת.

כן, מי שמוחים כיום לא ידעו אז שהחרב תתהפך גם מעל ראשיהם, ולא הבינו שנסיגתה של מדינת הרווחה היא לא בעיה של "העניים, החרדים, הערבים ותושבי השכונות המסכנים שמסרבים לעבוד". מדינת הרווחה היא ביסודו של דבר מפלטו של המעמד הבינוני. לולא אותה מדינת רווחה, רבים מההורים של מי שגרים היום באוהלים לא היו בעצמם בעלי דירות ובעלי פנסיות המאפשרות להם קיום בכבוד (אבל כבר לא עוד לתמוך בילדיהם כמו בעבר).

דחייתה של הדמוקרטיזציה הערבית. במהלך שנות התשעים ואף לאחר מאורעות אוקטובר 2000, התברר כי התביעה של האזרחים הפלסטינים בישראל על הזכות להיחשב כאזרחים היא המהלך הדמוקרטי-אזרחי המשמעותי ביותר כאן. זאת, אל מול הלאומיות הגואה של "השמאלנים" המומרים שנעמדו כמו חיילים בשורה אחר המפקד שקרא "אין עם מי לדבר". האזרחים הפלסטינים נותרו היחידים שהמשיכו להאמין בצורך לקדם את המאבק למען זכויות אזרחיות, למען שיוויון ואי-אפליה, למרות שמרבית הקלפים לא היו בידיהם ושיום אחרי יום הם גילו שהשטיח נמשך מתחת רגליהם.

כאמור, "השמאל" שהיה לכאורה בעל הברית הטבעי שלהם לא רק נדם – הוא הביט בשוויון נפש על הכנסת והממשלה שחוקקו חוקים בלתי דמוקרטיים (חוק האזרחות, למשל), ולא זעק כאשר בית המשפט העליון גם הוא כבר לא יכול היה להושיע. כל אזרח פלסטיני שנתפס או הואשם בקשר למאבק הפלסטיני, מיד סימן את כלל האוכלוסייה כאשמה, והוכיח בעיני הכל את חולשתה של הדמוקרטיה. איש לא עצר לרגע על מנת להביט כיצד, על אף הכל, עיקר המאבק של האזרחים הפלסטינים היה ונותר דמוקרטי. מאבק לזכויות אזרח.

לכן, דווקא בשל הרצון לחזק את המהפכה ולאפשר אותה, יש לעצור ולהתבונן באחריות שלנו. של מי שחשבו שהדמוקרטיה היא עקב אכילס, ולא נקודת הכוח וההָעֳצמה שלנו האזרחים; של מי שטעו לחשוב שמדינת הרווחה מייתרת את עצמה בגלל תמיכתה בחלשים ובמוחלשים, ולא כורח קיומי גם עבור המעמד הבינוני; של מי שחשבו שהשוק החופשי מכיר טובה למי שיקבלו את הכללים, למעמד הביניים, ולא מכשיר אכזר לחיזוק החזקים. ללא מדינת הרווחה, לא רק העניים והמוחלשים יוצאים פגועים. גם מעמד הביניים לא יקום. ואם נלמד לקח אחד מהמקרה השבדי, הרי הוא שמדינת הרווחה קמה וקיימת לא בשל דאגתה לעניים. קיומה מותנה בכוחם של בני ובנות המעמד הבינוני להכיר בחשיבותה האינהרנטית למצבו של מעמד הביניים בעידן הקפיטליסטי, ולכן בשיתוף הפעולה שלהם עם קבוצות חברתיות אחרות במטרה להבטיח את קיומה.

מחאת הדיור בג'סי כהן, 10.08.11. אם יש תקווה למאבק, הוא לא בכך שמעמד הביניים יפעל בשם המוחלשים. צילום: אורן זיו / activestills.org

מאמר זה נכתב לפני ששמעתי את הסיפור הזה ("מי מפחד מאריה דרעי?", אמנון רז-קרקוצקין 21.08). לאמיתו של דבר, לא תיארתי לעצמי שמנהיגות מרצ יחזרו לעצמן בכזאת מהירות, וישובו לסמן על הקיר את השדים הישנים. השחורים. די מפתיע שאחרי כל מה שקרה כאן הקיץ, נעמי חזן וזהבה גלאון לא מסוגלות להוציא אמירה בעלת ערך מלבד "רק לא דרעי". כדאי מאד שהן תנצלנה את ההזדמנות של המאבק לחשיבה מחדש של עמדתה המסורתית של מרצ למול המאבק המזרחי.

אם יש תקווה למאבק, הוא לא בכך שמעמד הביניים יפעל בשם המוחלשים. זוהי שאיפה מיותרת. עתידו של המאבק טמון ביכולת לייצר קואליציות חדשות שבהן הקבוצות המוחלשות הן חלק שווה ערך. זה היה אסונו הגדול של השמאל הציוני לאורך כל השנים. אחרת, הקבוצות הללו ימשיכו לזהות את האינטרסים שלהן במקום אחר – הפלסטינים במאבק הלאומי, והמזרחים במהפיכה הדתית-פונדמנטליסטית. יופייה של המחאה עד היום בכך שהיא לא שיחקה בקלות את המשחק הישן. כדאי שהיא לא תיתן למי שכשלו בו בעבר, למי שהפכו את הפוליטיקה של ההכרה לפוליטיקה של זהויות יריבות, להרוס מאבק שלם.

המחאה עדיין צריכה לחפש לעצמה את הכתובת הפוליטית שלה. עד אז, עליה להימשך.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איריס ח.

    תודה וגם על ההפניה למאמר של נונו, שדרכו למדתי על המודעה נגד "שובו של הדרעי".
    מה שמראה, שההגמוניה האשכנזית לגמרי לא עיוורת לכל מי שלא בשר מבשרה. היא רואה אותו בשחור-לבן כשמתאים ונהיית עיוורת צבעים כשמתאים.

  2. נתן

    שוב ושוב אני קורא כאן במאמר הזה ובאחרים שפעם היתה במדינת ישראל מדיניות רווחה, ומתברר שבאותה תקופה שהיתה פה כביכול מדיניות רווחה שלטה במדינה "ההגמוניה האשכנזית" הנוראה שדכאה מזרחיים, ערבים, נשים עולים חדשים ניצולי שואה ואת רוכבי האופניים.

    אז כדאי שחליטו. היתה פה פעם מדינת רווחה שאיפשרה לאנשים לחוית בכבוד או שהיתה פה דיקטטורה "אשכנזית גזענית שדאגה לאנשי שלומה"?

    גם לי יש עצה למובילי המחאה הנוכחית – תקשיבו טוב לכל מה שאומרים לכם ה"מזרחיים המקצועיים" מארגונים כמו הקשת ודומייה ותעשו בדיוק הפוך, כי האנשים האלה עד היום לא הצליחו ב20 שנה לעשות מה שאתם עשיתם בשבוע אחד.

  3. גרי רשף

    ..על הזבוב שעמד על הפיל ואמר "תראה כמה אבק אנחנו מעלים".

    ש"ס – לטוב ולרע – השפיעה על מה שקורה כאן, הגיעה למספר מרשים של מנדטים בשיאה, התבססה בשטח, קואליציות היו תלויות בה, וגם כעת כשהם בשפל- לא ניתן להתעלם מהם.

    לעומת זאת- הקשת המזרחית? (תזכירו לי מי זה..)
    חוץ מכמה שמאלנים קיצוניים וסקרנים שקוראים ב"העוקץ" ובדומיו- מי שמע עליהם בכלל?
    על מי הם השפיעו חוץ מאשר על עצמם?
    מי מחזיק בדעות שלהם?
    כשחד"ש + בל"ד יגיעו ל-20 מנדטים בזכות הקול היהודי מזרחי – או אז אשתכנע שהקשת המזרחית היא "כח משמעותי".

  4. סמי שלום שטרית

    תודה גל על החשבון ומיפוי הזירה. דברים חשובים. קואליציות נדרשות בכל מאבק, אבל האין זה המילכוד של המאבק באותה עת? הרי קואליציות הן תמיד בין המצוי למצוי יותר. לדעתי לא רע מספיק כדי שיפרצו כוחות חדשים ששום קואליציה לא תעניין אותם. כאלה ששום מפלגה לא תוכל לבלוע מבלי להיחנק.