מחאת אוהלים כבר 63 שנה

אחרי שלקחה את אדמותיהם והרסה את בתיהם, ישראל רוצה מהבדואים באלעראקיב כסף. הרבה כסף
עואד אבו פריח

בחודש שעבר התבשרנו על תביעת ענק של המדינה נגד תושבי אלערקיב בסך 1,790,000 שקל עבור הריסות הכפר. המדינה עושה כל שביכולתה למנוע מהקהילה הערבית בנגב משאבי קרקע: לאורך שנות המדינה הופקעו מידי הבדואים 97% מאדמותיהם. עתה, במידה שיצטופפו מאד מאד, אפשר יהיה להפקיע עוד 1.5% מאדמותיהם המקוריות. בכדי לקדם מדיניות ציפוף זו, מוכנה המדינה לשלוח מאות שוטרים ובולדוזרים, ולפגוע בזכויות האזרח שלנו: זכותנו למשאבים, זכותנו לקורת גג, זכותנו שינהגו בנו בנשינו ובילדינו בכבוד ולא כבפושעים.

אלעראקיב, 12.02.11. כמעט שלושים פעמים נהרס הכפר בשנה האחרונה, ומלחמת ההתשה עדיין נמשכת. צילום: אקטיבסטילס

לאחר שלא הצליחו לשבור את רוחנו באמצעות הריסות הכפר החוזרות ונשנות – 28 פעמים בשנה האחרונה – ולא על-ידי מעצרים בזמן ההריסות, עוברת עתה המדינה לשיטה נוספת: פגיעה כלכלית בדמות דרישה ל"פיצויים". בסכום גבוה כזה, אגב, אפשר היה לפתור בעיות דיור של הרבה מאוד צעירים בישראל.

מדובר ברדיפה של אנשי אלעראקיב בידי הפרקליטות בדרום: גם פתיחת תיקים והגשת אישומים, גם הריסות בתים ועקירת עצים, וגם הגשת תביעות לפיצויים – כביכול על הנזק שנגרם למדינה. אנשי אלעראקיב מסומנים בפרקליטות כאויב לכל דבר, ומצד שני כתקדים וכסמל לשאר הבדואים בנגב.

חשוב לציין, שעד היום הפרקליטות לא זכתה באף תיק בנושא הקרקע באלעראקיב. המדינה השתמשה באדמותינו במשך 63 שנים למרות שהאדמה לא נרשמה כחוק על שמה – מי יתבע אותה על שימוש באדמותינו במשך כל התקופה הזאת? הקק"ל קיבלה את אדמות אלעראקיב בלא חוק ובלי זכות והיא שותפה בהריסת הבתים – מי יתבע אותה על עקירת אלפי עצי זית ופרי והפיכת אלפי דונמים חקלאיים לחורשה? זהו שימוש בכוח החוק היבש של החזק נגד החלש, ובסוף התהליך מצפים אנשי אלעראקיב לצדק ולפיצויים ולא לתביעות ענק מהמדינה.

בזמן שהמחאה משתוללת ברחובות ומוביליה מבקשים בין השאר עוד בנייה, הערבים בנגב לא מבקשים בנייה נוספת ולא עזרה מהמדינה ולא סבסוד קרקע; הם בסך הכול מבקשים לעצור את ההריסה. האבסורד הוא שמאהלי המחאה הם זמניים, אבל אצלנו האוהלים הם הבית הקבוע. אנחנו במחאת אוהלים מתמשכת זה 63 שנים ללא מים וללא חשמל, ללא תשומת לב תקשורתית אוהדת וללא אמפתיה ציבורית. רק כוחות ההרס של המדינה מעניקים לנו תשומת לב מיוחדת.

בימים שאזרחי ישראל מוחים נגד המדיניות של הממשלה המאפשרת העברת עושר מהאזרחים לטייקוני ההון, חשוב לזכור שהאוכלוסייה הערבית בנגב היא הענייה שבאוכלוסיות המדינה – שכן כבר עשרות שנים המדינה מונעת מחברי קהילה זו את המשאבים המינימליים הנדרשים לחיים בכבוד. רוח אנשי אלעראקיב ושאר תושבי הנגב לא תישבר והם ימשיכו להיאבק על זכותם לצדק.

הכותב הוא דובר אלעראקיב וחבר "הכרה עכשיו"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. Diogenes

    This is a SHAME !!!

    Those who call themselves Jews, know very little about Judaism.

    They act like robbers at the high noon, without any shame.

    Even the thievery tool the invented, the Keren Kayemet LeIsrael is illegal and unconstitutional corporation.

    As it always happen, discrimination and subjugation of PART of the citizenry very soon permeate to the rest of the citizenry.

    Keep up the good work!

  2. נפתלי אור-נר

    והדוגמאות הקיצוניות שלו הן ההתנחלויות בשטחים על אדמות פרטיות של הפלשתינים, ובגבולות הקו-הירוק נישולם של הבדואים שבנגב מאדמותיהם.
    ביזיון מוסרי של ממש

  3. פריץ היקה(הצפונבוני)

    כאזרח יהודי ישראלי לא אוכל לשאת את הבושה. ממשלת ישראל וסוכנת הקקל הכריזו מלחמה על הבדואים בנגב פשוטו כמשמעו. הזורע רוח יקצור סופה ואחריתה מי ישורנה?
    מה הפלא שישראל נהפכת למדינה מצורעת שנפש כל אדם הגון ושוחר טוב יתרחק מד' אמותיה. זה לא רק הכיבוש זה גם בביתנו פנימה. זה העת לאי ציות אזרחי ולסרוב לכל שת"פ עם שלטון הרשע אשרי סרבני השרות כי להם יאה תהילה. חרם בינלאומי על ישראל, זה מה שמגיע לה.

  4. שלמה ציזר

    1. בחודש יוני 1999 עצרו משפחות אל טורי עבודות נטיעה של קק"ל בנחל דודאים, ליד בית העלמין.
    בחודש ספטמבר 1999 בוצע סימון השטח ביתדות ע"י משפחות אל טורי. היתדות סולקו ע"י המדינה .
    2. ב-2 לספטמבר 2000 ניתן צו מניעה קבוע נגד בני משפחות אל טורי, האוסר כניסתם לשטח.
    בתאריך 25/10/2001 , בניגוד לצו המניעה, פלשו בני המשפחות לשטח בעיבודים. במקביל הגישו המשפחות בקשה לצו מניעה כנגד הריסוסים. הבקשה נדחתה, ובתאריך 14/2/02 רוססו השטחים מהאויר.
    3. בחודש מרץ 2002 פלשו משפחות אל טורי, לראשונה באוהלים (כ-40 אוהלים), אשר פונו ב- 8/5/02. יצוין כי המדובר בקרקעות בגינן הוגשו תביעות בעלות לפקיד ההסדר והמצויות בתחומי חר"ם.
    4.בסוף חודש מאי 2002 פלשו שוב, ופונו בשנית.

    5.ביוני 2002 פלשו שוב, ע"י הקמת אוהלים. המינהל הוציא צו סילוק פולשים. הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע (בשא4954/02). לאחר שבימ"ש השלום דחה את בקשותיהן, במרץ 2003, הגישו המשפחות ערעורים לבית משפט המחוזי ולבית המשפט העליון.

    6. במשך התנהלות הדיונים בערכאות השונות, לא ישבו המשפחות בחיבוק ידיים אלא המשיכו והרחיבו את הפלישות ובכלל זה המשך בניית מבנים, כמובן ללא היתרי בניה כדין.

    7. בתאריכים 10/12/02 וב- 9/1/03 פלשו שוב לשטחים הסמוכים, בעיבודים.
    8.בתאריך 2/4/03 פונו הפלישות בשטחים שנפלשו בעיבודים, באמצעות ריסוס הגידולים.
    9.בחודש דצמבר 2003 – שוב, פלישה לשטחים סמוכים בעיבודים.
    10.בתאריך 10/2/2004 רוססו הגידולים ע"י המדינה. (כידוע לך, מאוחר יותר החליט ביהמ"ש העליון כי אין להמשיך בביצוע פעולות תפיסת חזקה באמצעות ריסוס הגידולים).
    11.בחודש דצמבר 2004 פלשו שוב לשטחים הסמוכים, בעיבודים.
    12.בחודש פברואר 2005 ביצענו חריש בשטח הפלישות והמדינה תפסה בהם חזקה.
    13.בחודש נובמבר 2005 השטחים ניפלשו שוב בעיבודים.
    14.בתאריך 8/2/2006 ביצענו חריש בשטח הפלישות ונתפסה החזקה.
    15. בתאריך 29 באוקטובר 2007 , לאחר למעלה מארבע שנים של דיונים בביהמ"ש המחוזי והעליון, אשר אישרו את החלטת בימ"ש השלום כאמור, נתן בימ"ש השלום בבאר שבע, ע"י השופטת ד. בית-אור, החלטה בעניין בקשת אל טורי לעיכוב ביצוע פסק דין ולהארכת מועד לביצוע צו פינוי (בש"א 4102/07)
    בהחלטתה (סעיף 6) כותבת כבוד השופטת: "התנהגותם של המבקשים, בפרשה הנדונה, נגועה בחוסר תום לב, נקבע כי הם פלשו למקרקעין …, פונו מהם ע"י המשטרה וחזרו ופלשו אליהם פעמים נוספות. חוסר תום ליבם של המבקשים בהליך זה, בא לידי ביטוי גם בבקשות שהוגשו בעיתוי הנוכחי, דהיינו 3 שנים לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון, אשר דחתה את ערעורם של המבקשים וקבעה כי צווי הסילוק שהוצאו כנגדם, מכח חוק מקרקעי ציבור סילוק פולשים, תשמ"א – 1981, הוצאו כדין.". (העתק ההחלטה רצ"ב).
    16.בעקבות ההחלטה, נפתח תיק הוצל"פ לפינוי מס' 8-06-06843-34.

    17.הוגש ערעור נגד הפינוי ע"י עבדאללה אבו מדיע'ם בבית המשפט השלום .
    הערעור נדחה בתאריך 14/2/2010 ע"י כב' השופטת מיכל וולפסון בתיק תל"א 09-4899.

    18.עבדאללה אבו מדיע'ם היגש ערעור לבית משפט מחוזי תיק רע"א 10-03-10505 .
    בתאריך 11/4/2010 כב' הנשיא יוסף אילון דחה את הערור.

    19.סייח אבו מדיע'ם ואח' היגישו ערעור לבית המשפט המחוזי תיק רע"א 10-02-8372 .
    בתאריך 12/5/2010 כב' הנשיא יוסף אילון דחה את הערור.

    20.בתיק הוצל"פ לפינוי מס' 8-06-06843-34 ניתן אישור לפינוי גמיש מתאריך 10/5/2010 עד לתאריך 10/6/2010.

    21.הוגשה בקשה לעיכוב הליכי הפינוי לבקשת צדי ג –מוחמד סעיד אבו מדיע'ם,סלים מוחמד אבו מדיע'ם
    בלישכת ההוצל"פ ברמלה בתיק מס' 8-06-06843-34

    22.בתיק הוצל"פ לפינוי מס' 8-06-06843-34 ניתן אישור לפינוי גמיש חדש מתאריך 10/7/2010 עד לתאריך 10/8/2010.

    23. הוגשה בקשה לעיקוב הפינוי בבית משפט השלום בקרית גת ע"י מוחמד סעיד אבו מדיע'ם,סלים מוחמד אבו מדיע'ם בתיק 5189-07-10 הבקשה מטופלת ניתנה תשובה ע"י עו"ד יעקב דנינו מה שחשוב שלא ניתן עיקוב לפינוי.

    24.עבדאללה אבו מדיע'ם היגש ערעור לבית משפט העליון הבג"צ שהוגש לביהמ"ש העליון נסגר ללא תגובה מצידנו.
    אין לנו עדיין את ההחלטה, שכן, מזכירות ביהמ"ש טרם שחררו אותה לפרסום. ואולם, עתירה הנדחית ללא תגובה – לא יכולה להתפרש אלא כדחייתה על הסף.
    בתאריך 19/7/2010 העתירה של עבדאללה אבו מדיע'ם בבג"צ 5332/10 נידחתה על הסף.
    25.בתאריך 27/7/2010 פונתה הפלישה ונהרסו כל המיבנם ונעקרו כל העצים.
    26.לאחר שחזרו ופלשו פונו שוב בתאריך 3/8/2010.
    27. לאחר שחזרו ופלשו פונו שוב בתאריך 10/8/2010.
    28.לאחר שפונו חזרו ופלשו שוב הוקמו כ- 24 חושות אנו מתכננים לפנותם שוב ברגע שנקבל אבטחה ממשטרת ישראל.
    29.בתאריך 17/8/2010 פונו בפעם הרביעית ,חזרו ופלשו שוב ונבנו מחדש 24 סככות מעץ ובד יוטה,בית העלמין משמש כמרכז הפעילות של הפולשים במקום בנויה סככה גדולה מפח בלוקים וריצפת בטון המשמשת מקום כינוס לקבלת אורחים ,כמו כן נוספו מכולה ומבנים נוספים בתחום בית העלמין בניגוד להסדר שקיבל תוקף של פסק דין בתיק בש"א9721/99 שניתן בביום 21 ליולי 2000 ע"י כב' השופטת טהר שחף להלן הכתוב בפסק הדין:
    פסק דין
    מאשרת ההסדר ונותנת לו תוקף של פסק דין.
    ניתן בזה צו מניעה כנגד כל הנתבעים,בהסכמתם,ומבלי לפגוע בטענות מי מהצדדים כלפי רעהו,האוסר על כל אחד מהם להיכנס למקרקעין שבגוש 100227,להימנע מלהפריע למבקש ו/או שוכרי המקרקעין ו/או כל מי שבא מטעם המבקש לעשות בהם שימוש, בכל דרך וצורה שימצא לנכון,לרבות סימון יתדות נוספות.
    המשיבים יהיו ראשים להיכנס למקרקעין לצורך ביקור בבית הקברות ובבית תפילה הנמצאים בו.
    ניתן תוקף להערת ב"כ התובע שניתנה ביום 2/12/99 כי לא יעשה דבר עם היתדות שהושמו במקרקעין עד למתן ההחלטה באותו מועד.
    כל צד ישא בהוצאותיו.
    ניתן והודע ביום 21/03/2000 במעמד הצדדים.

    טהר שחף שופטת.
    בתאריך 27/7/2010 בוצע פינוי של משפחות אל טורי .
    למחרת פלשו שוב ואנו פינינו 7 פעמים פלישות חוזרות של משפחות אל טורי עד היום.
    יש לציין שהפלישות נוגדות פסקי דין של מדינת ישראל ואנו לא נרפה ונפנה כל פלישה חוזרת.
    באשר לכתוב כי עד היום הפרקליטות לא זכתה באף תיק בנושא הקרקע באלעראקיב.שוב לא נכון ניתן פסק דין ע"י בית משפט מחוזי הדוחה את תביעות הבעלות של משפחת אבו פרח משפחתו של עואד אבו פרח,ועו"ד ספרד פנה לבית משפט העליון לביטול פסק הדין במחוזי.
    בנוסף להלן דברי פר'פרופ' ביגר מלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב

    הבדווים בנגב – אמת ודמיון

    מאת גדעון ביגר

    יישוב לא מוכר בנגב. הקרקעות שהבדווים יושבים עליהן לא עברו אליהם בירושה מאיש
    דומה כי הדיון בשאלת הבדווים בנגב חרג כבר מדיון בעובדות ונהפך לדיון שאפשר למצותו במלים: "יש לי דעה – אל תבלבל אותי עם עובדות". כך לגבי מאמרה של קרני אלדד ("הסכנה הבדווית", "הארץ" 7.6) וכך לגבי מאמרו של אורן יפתחאל ("שגשוג במקום סכסוך", "הארץ" 14.6). אף שאני מסכים לדעותיו של יפתחאל בעניין הצורך בפתרון הבעיה ושיטת הפתרון – אין, לצערי, להתעלם מהעובדות הלא נכונות במאמרו.

    ראשית, בעניין "הפלישה" לקרקעות המדינה. בניגוד לדברי יפתחאל, לא התפתחה בנגב כל מערכת קניינית ילידית בדווית מאז המאה ה-19. לא השלטון העותמני ולא המערכת המינהלית הבריטית לא העניקו מעולם זכויות בעלות בקרקע לשבטים ולמשפחות. להיפך, השלטון הבריטי אף ביטל את הנוהג העותמני, שאיפשר לאדם שעיבד קרקע שוממה ושילם עליה מסים, לקבל זכות חכירה. השלטון הבריטי, ששאף להסדרי קרקע, לא הכיר בזכות הזאת, ובכך אף הלך צעד אחורה מבחינת ההכרה בזכויות על הקרקע.

    רכישות הקרקע של יהודים בנגב ורישומן נעשו כדי להבטיח את עצם העברת הקרקע לבעלות המוסדות הציוניים. ברוב המקרים, קרקעות אלה לא נרשמו בספרי האחוזה הרשמיים, מכיוון שלא נעשה כל רישום בעלות מסודר לגבי קרקעות הנגב, למעט במישור החוף הדרומי סמוך לים – אזור הנגב הצפון מערבי. במרבית שטח הנגב לא הוסדרה כל בעלות או זכות אחרת בקרקע.

    גם הטענה ש"רוב הבדווים הסתפקו בעובדה שהשלטונות מכירים בבעלות המסורתית" אינה נכונה, כי לא היתה כל הכרה כזאת, לא בכתב ולא בעל פה.
    יפתחאל טוען עוד, שחוקרים מעריכים שהבדווים עיבדו שטחים בגודל 2-3 מיליון דונמים בתקופת המנדט. לטענה זו אין כל בסיס פרט אולי לסיפורי הבדווים. אכן, פה ושם היו מעט שטחים שנזרעו, בעיקר בשעורה, ואם ירד מספיק גשם היה גם יבול מועט. אך אין כל רישום מסודר על עיבודים אלה, מעולם לא נגבו מסים על שטחים אלה, ומה שנגבה היה מס על מעט היבולים וכלל לא בהתאם לשטח המעובד. השלטון הבריטי, שהמיר את מס היבול במס על הקרקע, לא גבה כל מס קרקע מהבדווים ולא היתה כל הכרה בזכויות הקרקע שלהם – דבר שמעולם לא עלה כלל על הפרק עד להקמתה של מדינת ישראל.

    הבדווים לא התגוררו באזורי התיישבות קבועים, כדברי יפתחאל, וכלל לא הסתמכו על כלכלה של חקלאות. למעשה, הם בזו לעובדי האדמה וראו בהם עבדים של האנשים החופשיים מצמידות לקרקע.

    אותן הקרקעות שהבדווים יושבים עליהן לא עברו אליהם בירושה מאיש. עם קום המדינה עזבו רוב הבדווים את תחומי מדינת ישראל ואלה שנשארו רוכזו באזור מיוחד, שם המשיכו בחיי מרעה ונדודים ומעט חקלאות לא מוסדרת ואקראית. במשך הזמן הועברו משפחות ושבטים ממקום למקום, בהתאם לצורכי המדינה, ומעולם לא הוכרו השטחים שעליהם יושבו הבדווים כנמצאים בבעלותם. תהליך עיורם נעשה ביוזמה ובמימון ממשלות ישראל לדורותיהן שהשכילו להביא ליישוב קבע של הבדווים, כפי שנהגו כל המדינות באזור.

    רק במדינת ישראל התפתחה בנייה מפוזרת על גבעות הסמוכות לצירי תנועה מרכזיים, בלי כל קשר למיקומן ההיסטורי של המשפחות שהתיישבו ובנו מבנים ארעיים ואחר כך מבני קבע בכל מקום שחפצו בו. מדינת ישראל, המקיימת את חוק חינוך חובה, בנתה בתי ספר בריכוזים בדוויים, בלי קשר למידת חוקיותם של יישובים אלה. לא כל קבוצת צריפים קיבלה בית ספר, אך המערכת מאפשרת לעשרות אלפי ילדים ללמוד במימון המדינה.

    יש כמובן צורך להסדיר את התופעה והצעות ועדת גולדברג אכן מובילות לפתרון אפשרי, שימומש על ידי ריכוז הצריפים הפזורים על כל גבעה רמה לכמה יישובים מסודרים. מתן הכרה לכל צריף, שתוביל להכרח לספק שירותים על ידי המדינה לכל גבעה – איננו פתרון יאה ואפשרי.

    פרופ' ביגר מלמד בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב

    בברכה
    שלמה ציזר