אתה הישראלי היחיד היום

כשהותרתי השבוע את הצד הישראלי במסוף טאבה מאחורי ונפגשתי עם החייל המצרי הראשון, שקיבל את פניי בסלאם עליכום, הבנתי שהחלַטַתי לנסוע למרות הכל היתה טובה לי. התכנית המקורית היתה לנסוע כרגיל למיראג' ווילג' בדהב עם משפחה וכמה חברים. רוח המחאה תרמה לאופטימיות, ובעיני רוחי ראיתי את עצמי משוחח עם מצרִים מתוך הזדהות על תקוות להחלפת המשטר אצלנו ואצלם. בפסח האחרון, כשביקרתי בפעם האחרונה בסיני, יכולתי רק להשתאות מסממני המהפכה אצלם ולקנא.

הפעם היציאה לסיני הסתבכה באופן חסר תקדים כשבנוסף להתראות הרגילות והמוזרות על חטיפת ישראלים, הרגו חיילינו חמישה חיילים מצריים. ככל הנראה זה היה בשוגג, אבל התוספות השחצניות של ברק ואחרים על "האחיזה הביטחונית הרופפת של המצרים בסיני" הגדישו את הסאה אצל המצרים. על הפחד הקבוע מפני "ערבים רעים" (איסלאם קיצוני), נוסף הזעם של המצרי הממוצע בגין התנהגות הישראלים כלפיהם. זה היה כבר מפחיד מדי גם עבור משפחתי הקרובה שמתורגלת לנסוע בצל התראות מסע.

כשבתי יסמין בת ה-11 אמרה לי ערב הנסיעה המתוכננת שמאז הצהריים יש לה גוש כואב בבטן מהפחד, ויתרתי ואמרתי שיהיו עוד הזדמנויות לנסוע יחד בעתיד. גם אחיה, נועם בן ה-8, אמר ש"כל השנה אני מחכה לנסיעה הזאת ובסוף לא נוסע".

עצוב ובודד עליתי לאוטובוס לאילת. מסוף הגבול היה ריק. שאלתי את העובדות הישראליות המשועממות האם שמעו מישראלים ששבו מסיני על יחס לא נעים מצד מצרים כלפיהם ונעניתי בשלילה. "אתה הישראלי היחיד שעובר היום לסיני", הודיעה לי בודקת הדרכון ואיחלה לי חופשה נעימה.

במסוף המצרי שאלתי האם עלולות להיות בעיות לישראלים בסיני כיום, ואמרו לי שהכל כרגיל ושמחים לארח אותנו. אחר כך הפעילו את המחשב לצורך בדיקה וזכו לראות על המסך שלי את נועם מחזיק שלט עם סיסמת המהפכה במצרים עם תרגום לעברית: אשַעְבּ יוּרִיד אִסְקַאט אְנִנְזַאם (העם רוצה להפיל את המשטר). הם צחקו ושאלו איזה שלטון אנחנו רוצים להוריד – בישראל או במצרים? אמרתי שקודם כל בישראל ונשמח שגם בעולם הערבי יהיה משטר דמוקרטי.

אחד התפלא: "למה לכם להחליף את השלטון? אִנְתוּ מְרְתַחִין (אתם מחוסרי דאגות)", קבע וחשף את בורותו בהבנת הישראלים. בטח חושב שישראל, הנהנית מתמיכת העולם כולו, בעלת צבא אדיר ועושר כלכלי רב, מעניקה ביטחון מלא לאזרחיה. ניסיתי להסביר לו שבישראל כרגע חיים מאות-אלפים תחת איום פצצות שנוחתות עליהם משמים, ובכלל – שהפחד הקיומי אצלנו הוא כמעט חזות הכל.

"לא פגעו בך אבא?" שאלה אותי יסמין רגע לפני שנעלמתי מעבר לגבול הקליטה הטלפוני. "מי יפגע בי, יסמינצ'יק? האוטובוס עשה עיקוף גדול מאד כדי להתרחק מבאר שבע המוכה וכאן מסביב כולם מסבירי פנים". היא נרגעה וצחקה ואני התמוגגתי מאושר. את בקאר, הנהג שהסיעני, שאלתי אם הוא כועס על ישראל. בשתי שניות שלקח לו לענות פניו אמרו כעס. "כבר סלחנו. כעסנו, בטח. אבל אחרי הבעת הצער סלחנו", הבהיר.

על הריף עכשיו מולי שלושה ילדים בדואים בני גילו של נועם עוסקים בדיג. לפני שנה, אחרי ששבנו מסיני, המורה של נועם דיברה בכיתה על משהו שהוא פירש כעליונות שלנו הישראלים היהודים על הערבים. "חחח, אין לנו הישראלים סיכוי מולם? היא לא ראתה את הילדים הבדואים אלופי הדיג!" צחקתי ואמרתי לו שאחרי שצפה בהם באדיקות, בשנה הבאה יוכל להצטרף אליהם ולנסות לדוג. עכשיו הוא לא כאן איתי. גם את ההבטחה הזו לא הצלחתי לקיים.