• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

נמאס מהדיכוי, נמאס לדכא

משהו במחאה הזאת מאפשר מצב שבסופו היא תדחה מעליה את השותפות באפרטהייד. דרך איומי החרם על ישראל, והשאלה מהם המקומות שישראל, או תל אביב, אמורות להידמות להם – אולי פשוט מאסנו בבידוד של וילה בג'ונגל במזרח התיכון?
הילי רזינסקי

בשנים האחרונות נעשו חוסר התקווה והבידוד בישראל קשים מנשוא גם לעושי העוול. החברה היהודית הלכה והתקשחה בשריון של אלימות, שנאה ורציונליזציות של מי שמוצאים עצמם כלואים בגורל של מדכאים, ומתוך כך הולכים ומגביהים את חומות כלאם. בעיני, יש להבין את המחאה הנוכחית והפוטנציאל שלה גם בעזרת המיאוס הזה. מחאת האוהלים החלה להיווצר כמה ימים לאחר שעבר "חוק החרם", שהנו רק חלק מפעילות רחבה של הממשלה הנוכחית להרס הסממנים הדמוקרטיים במדינה, וזרע בהלה בקרב הפעילים נגד הכיבוש ובקרב המעגל המעט רחב יותר של תומכי זכות הדיבור ליהודים.

אבל החוק עורר עניין רב בארץ ובחו"ל לא רק בגלל אופיו האנטי-דמוקרטי, אלא גם בגלל תוכנו הספציפי: החרם. הוא חיזק את העניין והתמיכה בחרם ברחבי העולם, והציף את הנושא בישראל. שמו של חוק החרם נכרך בעיקר בחרם נגד התנחלויות, אבל החרם החשוב הוא זה הבינלאומי, ה-BDS, כנגד משטר האפרטהייד הישראלי. בין אם המחרימים בעולם מתמקדים בתיקון העוולות בשטחי 67' ובין אם אינם מסתפקים בתיקונם של אלה, ההנחה ביסוד פעולתם היא שמדינת ישראל כולה אחראית למצב.

הפגנה נגד חוק החרם, 12.07.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

החרם מעיק לפחות על כמה קבוצות בישראל: מעבר לפקידי מדינה בכירים, קצינים ושופטים, ולחברות עסקיות, יש קבוצה רחבה של אנשים המוטרדים מן הבידוד האישי-קולקטיבי מהעולם. הדאגה היא גם מקצועית (חוקרים באקדמיה, אמנים) אבל בעבור רבים היא קשה נפשית. מחאת האוהלים מגיבה לחרם באופן המזכיר במקצת את מסע ההסברה של תל אביב בעולם כעיר נהדרת להומואים. בשני המקרים, ישראלים מבקשים לאפיין את עצמם בעזרת דבר-מה חיובי; בשני המקרים, האזרחים הפשוטים שמזדהים או אחראים ל"הסברה" הזאת, פונים עם הקריאה "אנחנו בסדר" כלפי העולם וכלפי עצמם.

שימוש בצורה כזאת של "הסברה", מכוננת את תנועת האוהלים כ"מפלגה" במסגרת האפרטהייד – כזאת שרוצה צדק חברתי בתוך המשטר, ומבטאת צד פתוח לעולם כאשר במקביל משמרת את הדיכוי. אולם עד כמה שהיא שותפה, בינתיים, להנחות היסוד המקובלות, מחאת האוהלים גם חותרת נגדן. בואו נשווה אותה למשל, למה שניתן לכנות "אסקפיזם ציוני": חברי "מפלגה" זו ממעטים להתייחס לדיכוי הפלסטינים, הם ישתדלו להימנע מוויכוחים פוליטיים ומהצהרות אידיאולוגיות מובהקות. הם גם מפגינים ריחוק מסוים מהממשלה והצבא כדי להיות כביכול תושביו של מקום ככל המקומות. יחד עם זאת, ה"אסקפיסטים הציוניים" משתפים פעולה עם כל מה שמתרחש כאן ומסכימים על עקרונות היסוד בגרסת שנות האלפיים (למשל ש"אין פרטנר").

במחאת האוהלים, לעומת זאת, חותרת עמדה אחרת אל לבם של אנשים ופורמת את המובן מאליו, שרק בכוח עוד משתמר. ביחד עם הביקורת על הקפיטליזם הישראלי ואף על הדיכוי האתנו-כלכלי, יש משהו המאפשר את המחאה הזאת ככזאת שעשויה בסופו של דבר לדחות מעליה את השותפות באפרטהייד. דרך אחת לראות זאת, היא בשאלה מהם המקומות שישראל או תל אביב אמורות להיות כמותם. פתאום הפנים הם לא רק לאירופה ולארה"ב כמקובל אצלנו. כאן אנו מראים לא רק שאנו כמו ספרד או לונדון, אלא גם כמו תוניס וקהיר. אך לרצות להיות כמו קהיר הוא כבר דחייה של עמדות יסוד – לא רק הסתרתן.

הפגנה בתל אביב, 06.08.11. לא רק מדריד. צילום: אורן זיו / activestills.org

בני אדם רגישים לפגיעה בהם, כאשר הם רואים את הצדק בה. האם זה המצב במקרה זה? ובכן בחרם נוהגים בך רע, ונוהגים בך כרע. לזה צריך להוסיף שהתושבים בישראל גם רואים את הצדק בפגיעה, היינו מכירים בכך שהמדינה עושה עוול, כמו גם בשותפותם לו. שמא זו טענה מוזרה? הרי הכרה בעוול מבטאת את עצמה בדברים המפורשים שאנשים עושים, אומרים וחושבים, הלא כן? לא בהכרח. חיינו לא ניתנים להבנה כלל בלי שיפוטים מוסריים פוליטיים שלנו על הרע, שעומדים כנגד רגשות ושיפוטים אחרים שלנו. כך מציצים שיפוטים מוסריים פוליטיים באכזריות "יתר", באדישות שלא במקומה, בצידוקים לאינספור, ובסירוב לשמוע ולחשוב. אמת, מה שחשוב הוא איזה מקום נותן אדם לשיפוטו, איך הוא נוהג, ומה הוא עושה עם "המכה הקלה בכנף (של הלב)”. אלא שאם אדם מזהה את הרע – יש פוטנציאל לשינוי. ההתנסויות והעמדות החדשות לאור החרם הן הזדמנות לשיפוטים המוסריים ופוליטיים לצאת לאור, להתברר, הזדמנות לרצות בהם ולפעול על פיהם.

החרם והבידוד שהוא מסמן תורמים בשנים האחרונות לסבל הגובר שלנו מהשותפות לדיכוי, סבל שהתבטא עד כה בעיקר בהגברת האלימות והתבודדות קולקטיבית מרצון. והנה נראה שהחרם והבידוד מאפשריים לתנועה החדשה לצמוח כפתח דחייה של הדיכוי, ולא להתחפרות בו. אם המאיסה בדיכוי היא כוח מניע לתנועת הצדק החברתי, זה רק כי השפעת החרם מצטרפת לאפשרויות חיים שמחות יותר שהתנועה מגיבה להן ומהווה אותם.

כאן אנו הולכים מעבר לפגיעה הכלכלית ולבידוד מאירופה שהחרם מאיים בהן, ושואלים לא על השפעת החרם – אלא על השפעת ה"תחריר" הערבי. אם החרם מבודד אותנו מאירופה, הרי שאנו חיים פה זה מאה שנה תוך בידוד מן המזרח התיכון. אהוד ברק דיבר על מדינת ישראל כווילה בג'ונגל – אבל אולי מאסנו בבידוד של וילה בג'ונגל במזרח התיכון? ואם הווילה הישראלית מדמיינת לה ג'ונגל פנימי, מורכב ממזרחים ומפלסטינים עם או בלי אזרחות, אולי גם לנידונים לתפקיד של הג'ונגל הפנימי נמאס. כשהמהפכות בעולם הערבי מערערות את האידיאולוגיה השלטת ומזמינות מהפכות פנימיות של מדוכאי הווילות, מבנה השליטה הישראלי מתערער. והנה, הופיעה אפשרות לתחריר.

לבסוף, נמאס מן האפרטהייד ומן ההשתתפות בו – החרם מגדיל את המיאוס, אבל האם הוא מזמין שינוי כיוון דווקא? מדוע שלא רק נַקשה את לבנו, נסתבך בפקעת שלנו? שהרי מה שעלינו לקבל על עצמנו כדי לשים סוף לדיכוי – כך לפחות היה נראה לפני חודש – הוא בלתי נסבל: עמדה של מי שאין לו מה לתרום אלא הכרה ברשעתו. או שמא יש אפשרות אחרת? אולי אפשר ליצור אותה? האם איננו עושים זאת בימים אלה בייסודה של תנועת הצדק החברתי? הנה יהודים בישראל משתחררים מן הזהות עם האידיאולוגיה השלטת. והנה היהודים בישראל יכולים לבוא כקהילה למערכת יחסים חדשה עם הפלסטינים, כשיש להם גם תרומה לתרום והצעה להציע.

כנראה שיעניין אותך גם: