הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
קורפורטיזם של קריצת עין
שכר נמוך פירושו תשלום מסים נמוך. הכנסה ממשלתית נמוכה ממסים פירושה מדינה שמתקשה לממן את כל הוצאותיה. ב-2010, מחצית הנישומים בישראל – 51.2% – לא הגיעו לסף מס ההכנסה בגלל שכרם הנמוך (53.6% מהשכירים ו-35.4% מהעצמאים; 38.2% מהגברים ו-66.8% מהנשים). במילים פשוטות, הם לא שילמו מס הכנסה. איך זה יכול להיות? הרי על פי חוק כל עובד ועובדת, גם אלה המשתכרים שכר נמוך (ב-2010, עד 4,770 שקל) חייבים לשלם מס הכנסה. על 4,770 שקל צריך לשלם מס הכנסה בשיעור של 10%, זאת אומרת, 477 שקל.
אלא שהאוצר מעניק לכל גבר תושב ישראל 2.25 נקודות זיכוי, שכל אחת מהן שווה (ב-2010) 205 שקל. בסך הכל – 461.25 שקל. פירוש הדבר שבמקום לשלם 477 שקל עליו לשלם רק 15.75 שקל (477 שקל פחות 461.25 שקל). אישה זכאית ל-2.75 נקודות זיכוי ומתחילה לשלם רק החל מ-5,390 שקל; אלא שרוב הנשים כלל לא נהנות מנקודות הזיכוי (שגדלות עם מספר הילדים) בגלל שכרן הנמוך. על זה יש להוסיף הטבות מס למתגוררים באזורי עדיפות לאומית.
עובדים ועובדות אלה לא משלמים מס הכנסה – אבל הם כן משלמים מסי חובה אחרים: דמי ביטוח לאומי (בעלי שכר נמוך משלמים שיעור מופחת); דמי ביטוח בריאות ממלכתי (גם כאן יש שיעור מופחת לבעלי שכר נמוך); וכמובן, מע"מ ומסים עקיפים אחרים, כדוגמת מס סיגריות ובלו דלק. אבל נחזור למס ההכנסה. בכל מהלך המאה ה-20, המס על ההכנסה היה המס העיקרי שמימן את פעילויותיהן של המדינות השונות.
העובדה שמחצית הנישומים אינם משלמים מס הכנסה היא הצד האפל של הקורפורטיזם, העסקה המשולשת עליה הרחבנו בפרק השלישי. שם קראנו לזה קורפורטיזם של העלמת עין. אפשר גם לקרוא לו קורפורטיזם של קריצת עין: מספרים על ביקור של פקיד סובייטי בכיר בחווה חקלאית שיתופית, שבמהלכה התלוננו עובדי החווה על השכר הנמוך – "זה שכר זה"? הסתכל הפקיד הבכיר על התוצרת שהפיקו וענה בקריצה: "וזאת עבודה?"
והתרגום – "זה שכר זה?" תשובה: "שתוק, לפחות אתה לא משלם מס!" זוהי עסקה אפלה. מדוע? כי המעסיקים מקבלים עובדים זולים; המדינה מקבלת שקט פוליטי (הן כי המעסיקים מוכנים להעסיק אותם והן כי העובדים לוקחים הביתה סכום גדול משהיו לוקחים אילו שילמו מס הכנסה – כמעט את כל ה-4,770 שקל, במקום 4,308.75 (4770 פחות 461.25 שקל).
אז מה רע? מה שרע הוא, שהעובדים מפסידים. הם משלמים למעשה מס כבד מאוד בצורה של שכר נמוך מאוד. כל ההבדל הוא שאת המס הם משלמים למעסיקים במקום למדינה. המעסיקים, לעומתם, אכן מרוויחים: הם מקבלים חלק גדול מכוח העבודה הישראלי במחיר זול. המדינה, כאמור, מפסידה כספי מסים פוטנציאליים, אך מרוויחה משהו שחשוב לה הרבה יותר – יציבות שלטונית. כאשר השכר הוא כה נמוך, יש די הרבה מעסיקים שמוכנים לקפוץ על המציאה ולייצר מקומות עבודה ואז המדינה פטורה מלהתמודד עם המוני מובטלים שעלולים לערער את היציבות הפוליטית.
בעלי שכר נמוך מפסידים לא רק כסף; הם מפסידים גם מעמד אזרחי. תשלום המס מקנה תחושה של אזרחות "חזקה" או, אם תרצו, יחס קנייני כלפי המדינה. המדינה היא "שלי", "שלנו". ידוע שלעשירים יש יחס קנייני חזק מאוד כלפי המדינה, ובדרך כלל הם אינם מהססים להפעיל את משקלם בענייני מדינה, בעיקר באותם עניינים הנוגעים להם. בעלי שכר נמוך אינם יכולים להרגיש כך. להפך, ההרגשה שלהם – הרגשה שאותה טורחים לטפח הן העשירים והן ראשי המדינה – היא שמה שהמדינה נותנת להם הוא בבחינת חסד, שהרי הם אפילו לא משלמים מסים. מבחינה זאת, עדיף שכל עובד ועובדת ישלמו מס, גם אם נמוך – ויקחו "בעלות" על המדינה.
אבל עתה נתמקד בהפסד של המדינה. איך יכולה המדינה לתפקד כאשר רבים כל כך מתושביה אינם משלמים מס הכנסה? יש לכך שתי תשובות: האחת, המדינה מערימה על עובדיה ונכנסת לכיס שלהם דרך סל הקניות במקום דרך תלוש השכר. השנייה, ישראל נהנית כל שנותיה ממימון חיצוני נדיב.
מסים עקיפים
נתחיל בסל הקניות. בעבר – נגיד, בשנת 1995 – רוב הכנסותיה של המדינה (54%) נבעו מן המס על הכנסת העובד/ת (מס הכנסה) ומן המס על הכנסות החברות (מס חברות). כיום – 2010 – רוב (52%) הכנסות המדינה נובעות ממסים עקיפים ומאגרות: מע"מ, מס סיגריות, בלו דלק. המע"מ לבדו מכניס שני-שלישים מהמסים העקיפים. לפני 20 שנה, המע"מ היווה פחות מרבע מהכנסות המדינה ממסים; היום – שליש.
בישראל, חלקם של המסים העקיפים בסך ההכנסות ממסים הוא מן הגבוהים בארצות ה-OECD – מקום שלישי. למה? כי ראש הממשלה נתניהו, עוד בהיותו שר האוצר נתניהו, ב-2003, ביקש להיטיב עם בעלי ההון ועם בעלי ההכנסות הגבוהות באמצעות הפחתת מס ההכנסה ומס החברות; ב-2009 הוא אף הצליח לקבל את אישור הכנסת להמשך הפחתתם של שני מסים אלה עד 2016.
איך משלימים את הכנסות המדינה? כמובן, באמצעות מסים עקיפים ובראשם המע"מ. מע"מ משלמים כולם. במע"מ אין פטור לבעלי הכנסות נמוכות. עני ועשיר משלמים מע"מ זהה; הבעיה, כמובן, היא שאצל העני, מע"מ זה מהווה חלק גדול יותר מן ההכנסה הכוללת שלו.
שלא תהיינה אי-הבנות: בעלי הכנסות גבוהות משלמים לא רק את רוב המסים הישירים אלא גם את רוב המסים העקיפים. למשל, הכנסות המדינה ממיסוי עקיף על ענף הרכב (מס קניה, מכס, בלו דלק, אגרות רישוי ונהיגה וכן מע"מ על מרכיב המס) הסתכמו בשנת 2009 בכ-28 מיליארד ש"ח. ברור הוא שאת רוב הכסף שילמו פרטים וחברות בעלי הכנסות גבוהות: הם קונים יותר מכוניות חדשות, הם קונים יותר מכוניות יקרות והם גם צורכים יותר דלק. אבל גם בעל מכונית מיד שנייה או שלישית חייב לקנות דלק ולשלם עבור רישוי שנתי, והוא משלם את המע"מ המוטל על אלה.
במילים אחרות, כאשר האוצר פוטר את בעלי ההכנסות הנמוכות ממס הכנסה הוא אינו עושה להם טובה גדולה: הוא פשוט נכנס אל הכיס שלהם דרך החלון, זאת אומרת, דרך המסים העקיפים.
תקציב המדינה ניזון לא רק ממשלם המסים
ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להרשות לעצמו לקצץ מסים לבעלי הכנסות גבוהות, בין השאר משום שישראל נהנית ממימון חיצוני גדול יותר מזה של רוב, אם לא כל, ארצות תבל. מאז היווסדה מקבלת ישראל סיוע חוץ רב – תרומות של יהודי התפוצות, שילומים מממשלת גרמניה, סיוע ממשלתי מארצות הברית.
ישראלים רבים מגחכים כיום בינם לבין עצמם כשהם צופים במאמצי הפלסטינים לזכות בהכרה בינלאומית למדינתם. איזו מדינה כבר יכולה להיות להם, הם אומרים לעצמם, כאשר הפלסטינים תלויים כל כך בסיוע חוץ? ישראלים אלה שוכחים, שארצם-הם, כשהייתה צעירה, הייתה במצב דומה; הנה מספר ציטוטים מיעקב ארנון, מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר:
בשנים 1954-1953 עוד היו הכלכלה והחברה בארץ בראשית דרכן, והיה ספק לגבי המשך קיומה של המדינה מבחינה כלכלית. באותה תקופה חקרה ועדה אמריקאית את המצב הכלכלי במזרח התיכון ובהגדירה את המצב במדינת ישראל הסתפקה בשתי מילים: non-viable (חסרת כוח חיות).
חשוב לזכור שגם המענקים וגם ההלוואות שממשלת ישראל מקבלת מממשלת ארצות הברית וגם התקבולים והתשלומים של מפעל איגרות החוב "עצמאות ופיתוח" של יהודי התפוצות, הם חלק מהתקציב הכולל של מדינת ישראל. מכל הכנסות תקציב 1981-1980 בסכום של כ-901 מיליארד ל"י, קרוב ל-20% – מקורם בשני סעיפים אלה.
עד 1980 קיבל המשק הישראלי כ"מתנה" מאחרים כ-50 מיליארד דולר: כ-1/4 מענק מממשלת ארצות הברית, כ-1/4 ממוסדות יהודיים, כ-1/4 פיצויים מגרמניה וכ-1/4 העברות פרטיות אחרות.
מי שחושב שמדובר בעבר הרחוק בלבד, טועה. גם כיום, מדי שנה מקבלת ממשלת ישראל מממשלת ארצות הברית שלושה מיליארד דולר למימון תקציב הביטחון. כסף זה נרשם בספרי התקציב ומהווה חלק אינטגרלי של תקציב המדינה. בשנת 2011 מדובר היה ב-3% מתקציב המדינה. זה נשמע מעט, יחסית. אבל כשמגלים שזה סך המקביל ל-12% מהכנסות המדינה ממס הכנסה, זה נשמע הרבה יותר משמעותי. הערך של המימון הזה מתגבר כשמתברר שמדובר בכ-20% מתקציב הביטחון.
כידוע, ישראל מקבלת את סיוע החוץ האמריקאי הגדול ביותר. היא מקבלת אותו שנה אחר שנה, מאז מלחמת יום הכיפורים. מצרים מקבלת את סכום הסיוע האמריקאי השני בגודלו, אך הוא קטן בכ-50% ממה שישראל מקבלת.
וזה לא כל מה שאנו מקבלים: לפחות עוד מיליארד עד מיליארד וחצי דולרים מגיעים לישראל מדי שנה מקהילות יהודיות ברחבי העולם, אך בעיקר מארצות הברית. חלק מהכסף מגיע באמצעות מוסדות כדוגמת הג'וינט והסוכנות היהודית, וחלק באמצעות תרומות אישיות. כספים אלה מסייעים מדי שנה במימון מוסדות רווחה, מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות רפואיים ועוד. בו בזמן סיוע זה מסבסד, למעשה, מערכות ישראליות רבות ובהן מערכת ההשכלה הגבוהה ומערכת הבריאות. הוא גם מסבסד שירותים רבים למעוטי יכולת. אם תרצו, הסיוע של יהודי העולם מאפשר לישראל קיים משק של שכר נמוך בלא לשלם מחיר פוליטי כבד – אם בצורה של מרד מסים ואם בצורה של מחאות חברתיות.
ועוד, ישראל מגייסת מדי שנה מאות מיליוני דולרים באמצעות מפעל הבונדס, ששימשו למפעלי פיתוח שונים. אמנם, מדובר באגרות חוב שרוכשיהן יכולים לפדותן, אך בתנאים נוחים מאוד למדינה.
לבסוף, ראוי להזכיר את הערבויות שנתנה ממשלת ארצות הברית לממשלת ישראל לצורך גיוס הלוואות בחו"ל. בשני העשורים האחרונים ניתנו ערבויות שכאלה פעמיים, פעם לממשלת רבין, בסכום של 10 מיליארד דולר, לצורך קליטת העלייה מרוסיה, ופעם לממשלת שרון, בסכום של 9 מיליארד דולר, למימון ההתנתקות מרצועת עזה. המשמעות של הערבויות היא שממשלת ישראל יכולה לגייס מלווים מגופים בחו"ל בריבית נמוכה, הודות לכך שממשלת ארצות הברית ערבה בפני המלווים. לולא ערבויות אלה היה על ישראל לשלם ריבית גבוהה יותר על הלוואותיה.
אפשר לסכם ולומר שחלק משמעותי מן ההוצאות השוטפות על ביטחון, רווחה, חינוך ופיתוח כלכלי מומן ועודו ממומן באמצעות סיוע זר. אלמלא סיוע זה צריכה הייתה ממשלת ישראל לגבות את הסכומים הללו מתושבי ישראל. כיוון שבעלי הכנסות גבוהות משלמים את החלק הארי של המסים, הן ישירים והן עקיפים, היה הנטל עליהם גדל. בוודאי שלא ניתן היה להפחית את מס ההכנסה כפי שהוא מופחת מאז 2003.
אפשר לומר, אם כן, כי רמת החיים הגבוהה שהשתרשה בעשורים האחרונים בקרב אצולת הממון ואצולת השכר בישראל מתאפשרת, לפחות בחלקה, על ידי מסים ותרומות שמדינת ישראל מקבלת מזרים.
לפרקים הקודמים בסדרה:
פרק 4 – ברוכים השבים לימי הביניים
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
בא לי ממש בזמן המאמר הזה: לקחתי ממנו הרבה נתונים למשהו שאני צריכה לכתוב לעיתון פה.
אתה הכותב היחיד שטמבלית-כלכלה שכמוני ממש מצליחה להבין (או לפחות יש לה את ההרגשה שזה ככה…גם זה משהו).
ברכות וכוחות!
תודה למר סבירסקי היקר שמסביר לאנשים כמוני -מי שכינתה איריס חפץ טמבלי-כלכלה – איך עובדת הכלכלה הישראלית. הדברים האלה, ארבעת פרקי הסדרה, (ןמה שעוד יבוא) צריכים להתפרסם בתוכנית הלימודים לתיכונים.
מי שמרחם על העשירון המאיון והאלפיון העליון, סופו שיתאכזר למעמד הביניים ולעניים | הקול החופשי של העובדים