אף אחד לא מספר לכם

שמי נועם ואני סטודנט לרפואה. הרגשתי צורך לכתוב מכתב זה בעקבות הרגשת התסכול שמפעמת בי בחודשים האחרונים, בהם מתנהלת מחאת הרופאים במדינה. מחאה שקטה, אחראית שנולדה מצורך אמיתי וכואב. עכשיו, עם חתימת ההסכם שהוגדר "היסטורי" ביו ההסתדרות הרפואית לאוצר, הדברים אפילו דחופים יותר.

מערכת הבריאות הישראלית הייתה אות ומופת לעולם כולו בשנות החמישים. ידעה להמציא את עצמה יש מאין, הנגישה עצמה לכלל אזרחי המדינה וידעה לא רק לרפא ולסעוד אלא גם למנוע מחלות ולחנך לבריאות. אותה מערכת שידעה לתת בריאות טובה לכל אזרחיה, העשירים והעניים, שהיתה מקור לגאווה לאזרחי ורופאי ישראל הפכה אט-אט, תוך ניצול ציני של מסירות הרופאים העובדים בה, למערכת חולה ומנוונת.

במקום בו הכל נמדד על פי שורת הרווח וההפסד, מדינת ישראל החליטה שמערכת בריאות ציבורית זה לא דבר רווחי, שחולים זה לא דבר רווחי והמסקנה היתה ברורה. המדינה החליטה לצמצם את הפניית הכספים למערכת הבריאות הציבורית, והיא לא הפסיקה לקחת מאיתנו כסף על המערכת הזאת, להיפך. היום אזרח ישראלי משלם הרבה יותר על בריאות ממה ששילם לפני עשרים שנה, אבל מקבל הרבה הרבה פחות.

שנים מספרים לנו שמערכת הבריאות על סף קריסה. רק שלאף אחד אין את האומץ להודות ולספר את האמת, שמערכת הבריאות כבר קרסה מזמן. אף אחד לא מספר שהסיבה שמחכים בתור במיון יותר מארבע שעות עד שזוכים לראות רופא, זה בגלל שאותו רופא אחראי גם על חולים בעוד שני מקומות שונים בו זמנית. אף אחד לא מספר, שהסיבה שלוקח כמה חודשים כדי להגיע לרופא מומחה או לניתוח זה פשוט כי אין מספיק רופאים מומחים בארץ.

אף אחד לא מספר, שכשהתינוק שלכם חוטף זיהום בפגייה, זה פשוט בגלל שיש צפיפות יתר של תינוקות ומיעוט באחיות ורופאים שיטפלו בהם. אף אחד לא מספר, שהסיבה שכל שנה "מופתעים" מחדש ממספר החולים בשפעת ואת חלקם משכנים במסדרונות המחלקות הפנימיות, זה בגלל שמדינת ישראל כבר עשרות שנים לא ביצעה תיכנון של צרכי מערכת הבריאות של מדינת ישראל. אף אחד לא מספר שהכל ידוע כבר שנים ארוכות, רק שאף אחד לא מספר.

מאבק הרופאים הוא מאבק לא רק על כסף, לא רק על שיפור תנאי העבודה של הרופאים אלא בעיקר על שיפור תנאי החולים. זה כמו שעובדי חברת חשמל ישבתו בגלל שהחשמל שהם מספקים הוא יקר מדי. או כמו שעובדי הנמלים ישבתו בגלל שחסר להם אנשים כדי לפרוק מכולות במהירות מספקת. קצת הזוי, אבל במדינה בה שר הבריאות וסגנו מנהלים מאבק נגד הרופאים והחולים אז כנראה שזה הגיוני.

זה לא רק הכסף שלא מוכנים להעביר למערכת הבריאות, זאת ההשפלה שראש הממשלה ושר הבריאות לא מצא לנכון להביע עמדה ולהתערב. עמד בשתיקתו כאילו הדבר לא נוגע לו, לא מזיז לו. אולי זה באמת לא מזיז לו, כי הוא, אפילו לא צריך לשלם כסף כדי לקבל יחס מועדף. מה שהוא לא מבין זה שבעוד כמה שנים, גם רפואה פרטית טובה לא תהיה בארץ. פשוט בגלל שלא בכל התחומים יהיו פה רופאים מומחים.

כלכלת ישראל מתגאה שנים ביצוא הטכנולוגי שלה, אבל מה שלא כל כך מתגאים בו ולא כל כך מספרים עליו זה ענף יצוא הרופאים המצליח של ישראל. ישראל מייצאת באופן סיטונאי רופאים ישראלים, רופאים טובים שהם מצרך מבוקש בכל העולם, שעובדים ומנהלים את מיטב המחלקות בבתי החולים בעולם. שם הם מקבלים לא רק יחס מכובד ומשכורת נאה אלא גם את הכלים המקצועיים להיטיב עם המטופלים ואת הזמן להתייחס אליהם.

כשמחלקות נראות כל יום כמו אחרי פיגוע המוני

במחילה, אני רוצה לספר קצת על עצמי. בן שלושים, נשוי מזה שנה. אשתי, המדהימה שתחיה, מתמחה בגינקולוגיה באחד מבתי החולים בירושלים. מכיתה י' התנדבתי בהדרכת ילדים בשכונות מצוקה בנוער העובד והלומד, במקביל התנדבתי במד"א. כשסיימתי את התיכון, עשיתי שנת שירות והמשכתי בהדרכה בשכונות מצוקה. אחר כך התנדבתי ליחידה מובחרת ושם שירתתי שלוש שנים כלוחם ובתפקיד פיקודי. כשסיימתי צבא חשבתי ללכת וללמוד רפואה, חלום ילדות שהחלטתי לנסות לממש. לקח לי שנתיים של שיפור בגרויות, פסיכומטריים אין ספור ומכינה קדם אקדמית אחת ובסוף התקבלתי ללימודים בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.

היום אני עובד כאח, במרכז גמילה מסמים ואלכוהול לבני נוער. סיימתי שש שנות לימודים, שלוש שנים עיוניות ושלוש קליניות במחלקות בתי החולים. נשאר לי רק עוד חצי שנה של בחינות ושנת סטאז' להשלמת חובותי האקדמיים לפני שאתחיל התמחות במקצוע שאבחר. בזמן שהשתלמנו, חבריי ואני, במחלקות השונות ונחשפנו לאנשים, מחלותיהם ומצוקותיהם, נחשפנו גם למצוקות מערכת הבריאות הציבורית. ציוד מיושן לעתים, חוסר בזמינות בדיקות וטיפולים לחולים ובעיקר עומס רב מדי על הרופאים. היינו היחידים שהיה להם זמן כדי באמת להקשיב ולדבר עם החולים, לא היה לנו הרבה ידע רפואי אבל היתה לנו הסבלנות והרצון להסביר ולהרגיע.

כשרק נכנסנו למחלקות, אמרתי לעצמי שכשאני אהיה רופא תמיד אקדיש זמן לחולים שלי כדי להסביר את כל הנדרש, הרי לפעמים זה יותר חשוב מהתרופה שרושמים. לא הבנתי אז למה הרופא המתמחה לא מטריח את עצמו למספר דקות על מנת לשבת עם החולה ולענות לו על שאלותיו ואני עושה זאת במקומו. היום אני מבין. היום אני יודע שגם אני אהיה בדיוק כזה מתמחה, כי פשוט אין ברירה. זה לא שלא רוצים, זה פשוט לא אפשרי כשהמערכת בקריסה.

זה לא אפשרי כשמחלקות נראות כל יום כמו מיון אחרי פיגוע המוני, עם יותר מדי חולים והרבה פחות מדי רופאים. זה לא אפשרי כשמתמחה צריך לעשות עבודה של מזכירה, פשוט כי זה יותר זול לתת לו לעשות את זה. זה לא אפשרי כשלא ישנים עשרים ושש שעות ולמחרת צריך לעבוד עשרים ושש נוספות. כשאשתי, שהיא אחד מהאנשים הסבלניים ואוהבי האדם שאני מכיר, מספרת לי בתסכול שבשתיים עשרה בצהרים אחרי 28 שעות עבודה בלי שינה היא ענתה בחוסר סבלנות לגברת שהתעקשה לשאול, עכשיו, שאלה, אני מבין שזה לא אפשרי ושאין לי סיכוי.

ב-4 בספטמבר הולכים להתפטר מאות רופאים מתמחים ומומחים ממערכת הבריאות. יכול להיות שאתם לא יודעים על זה, אולי אתם לא מאמינים שזה יקרה אבל אני דיברתי עם חלקם ואני יודע שהם במערכת הזאת לא הולכים יותר לעבוד. המשמעות היא שמאותו יום, בית החולים הקרוב למקום מגוריכם יכול להיות סגור. והרופאים, חלקם יבחר במקצוע אחר, חלקם ילך לעסוק במחקר בחברות ביוטק פרטיות וחלקם ימשיכו לעבוד כרופאים אבל בחו"ל. אני יודע את זה בגלל שכבר היום זה מה שאחוז לא מבוטל מבוגרי הרפואה בארץ עושים. במדגם שפורסם בירחון "הרפואה" (העיתון של ההסטדרות הרפואית בישראל, הר"י) באפריל 2011 נמצא למשל, שכעשרה אחוז מבוגרי מחזור 2002 כבר לא עוסקים במקצוע הרפואה וזה לא כולל את אלה שעוסקים במקצוע אבל לא בארץ.

ההסכם שנחתם בין הר"י לאוצר לא רק שלא שיפר את תנאי הרופאים והחולים במערכת הבריאות הציבורית, אלא אף החמיר אותם. הנסיון של האוצר להציג את המתמחים כחמדנים ואת ההסכם שנחתם כבשורה גדולה למערכת הבריאות הוא לא פחות ממעליב, צבוע ושקרי. אף אחד מבכירי או נערי האוצר לא היה יוצא מביתו ומסכים להכנס לדלת משרדו בשכר ובתנאי העבודה שהם מציעים לרופאים. אף אחד מבכירי או נערי האוצר לא אחראי על חיי אדם על בסיס יומי ואף אחד מהם לא ישא על מצפונו טעות שנעשתה באמצע הלילה ברגע של עייפות וחוסר ריכוז.

אלף התקנים היחידים הנוספים למערכת עד שנת 2020, במידה שאכן יינתנו (במערכת הבריאות עוד מחכים לתקנים מההסכם של שנת 2000) הם בדיחה ולעג לרש ולא יצליחו לעולם להוריד את מספר תורנויות המתמחים לשש ולשפר את השירות שמקבל הציבור. עלייה בשכר של 30% על פני 9 שנים לא רק שלא משפרת את משכורת הרופאים אלא שוחקת אותה אל מול המדד. כפיית תורנויות על מומחים צעירים לא קיימת בשום מקום אחר בעולם ולא תשאיר אותם בבתי החולים בשעות אחר הצהרים אלא רק תבריח אותם מהרפואה הציבורית, במקרה הטוב לרפואה הפרטית ובמקרה הרע פשוט לחו"ל.

אני מתבייש לחיות במדינה שמשמיצה קבוצת אנשים מהמצטיינות ומהמסורות ביותר בתוכה. מתבייש לחיות במדינה שגורמת לרופאים לוותר על חלום חייהם. מתבייש במדינה שנטשה את בריאות אזרחיה ואת רופאיה והפקירה אותם למרבה במחיר. מתבייש במדינה שלא משמיעה קול צעקה על שנים ארוכות בהן רופאיה נוטשים את מערכת הבריאות הציבורית. מתבייש במדינה שאומרת לרופאיה שהם מיותרים ובעלי תחליף זול וזמין ובו בעת שולחת אותם לסתום חורים כי פשוט אין מישהו אחר.

מעולם לא חיפשתי להיות עשיר גדול ואני כנראה מטומטם, כי את כל חיי הקדשתי ואקדיש למען המדינה ולמען אנשים הזקוקים לטיפול. אבל, כשמוכנים לשלם לי 30 ש"ח לשעה זה לא רק אומר שזה מה שהמדינה חושבת שאני שווה אלא בעיקר מה שהמדינה חושבת שבריאות הציבור שווה. אני חושב שאני שווה יותר, כי כל בייביסיטר, בארמן, עוזרת בית או סטודנט שנותן שיעורים פרטיים מרוויח יותר. בעיקר אני חושב שהבריאות של הציבור שווה יותר. כי כשמישהו חולה או כואב, הוא רוצה לקבל טיפול מרופא רענן, שמרוכז רק בו למשך כל זמן הטיפול הנדרש. במיוחד כשהוא משלם למדינה מאות שקלים בחודש על השירות הזה.

אני רוצה לגור ולגדל ילדים במדינה שיודעת להעריך השקעה ונתינה. אני רוצה להיות רופא במדינה שנותנת לחולים ולחלשים הזדמנות שווה. אני רוצה שזאת תהיה המדינה שבה אני חי. הייתי רוצה שזאת תהיה מדינת ישראל.

הכותב הוא סטודנט לרפואה, שנה ו'