אין טעם לנהל משפט רגיל

אני לא בטוחה מה מניע אותי לכתוב את הסיפור הזה, לכאורה עוד סיפור על האלימות, האיוולת והגזענות המדכאת של הכיבוש, ואפילו לא אחד מהמחרידים ביותר שהולידו בית היוצר של צה"ל, המשטרה ומערכת המשפט. אולי אפילו להפך, סיפור על מחאה ועל דיכוי שבשגרה.

זאת הייתה עוד הפגנה שבועית ובלתי אלימה בבית אומר, השוכן לא רחוק מהעיר חברון. נפגשנו ליד השטחים החקלאיים של הכפר, אלו שעוד נותרו אחרי שההתנחלות כרמי צור הפקיעה יותר מ- 600 דונם (בשנת 2004 בלבד), והתחלנו לצעוד לכיוון המטעים העמוסים ענבים ושזיפים. הצבא המתין לנו, מכיר את הטקס השבועי טוב כמונו, מחכה שכולנו נגיע ומתכונן להכריז על "אי חוקיותינו" במקום ולפזר אותנו בכוח לכפר.

אחרי הקראת הצו והדרישה להתפנות מהמקום, אפשר לחלק את התנהגות המפגינים לשלושה סוגים: אלה שמתווכחים עם החיילים, מוחים על הנוכחות שלהם, על האיסור לקיים את ההפגנה ועל הכיבוש ועוולותיו; אלה שיושבים על הארץ (כמוני) ולא לגמרי בטוחים אם הפעולה שלהם היא אקטיבית או פסיבית או גם וגם, מחכים לבדוק כמה ברוטליים יהיו החיילים לכשייאלצו אותנו להתפנות; ואלה שמתחילים לשוב לעבר המכוניות ולחכות שהכל ייגמר.

מג'די, תושב הכפר, ופעיל מקטלוניה בשם אריץ, השתייכו בהפגנה הזו לקבוצה השלישית. לקח לנו קצת זמן להבין שהם נעצרו, רובנו היינו עסוקים בהתמודדות עם אלימות החיילים, בבירור מי מאיתנו נעצר, בהתחמקות מרימוני ההלם שנזרקו לרגלינו ומדי פעם בזריקת עוד כמה סיסמאות לחלל האוויר.

מג'די ואריץ נשלפו מתוך המכונית בה ישבו וחיכו לסיום ההפגנה, נעצרו וצורפו לשלושת העצורים הנוספים שנלקחו לתחנת המשטרה בקריית ארבע. לא תמיד ניתן לדעת איזו מבין ההתנהגויות השונות תוביל למעצר.

יש לציין, שמג'די מעולם לא נעצר בעבר: הישג מרשים כשלעצמו לפלסטיני בן ארבעים. בכפר הוא מוכר כאדם שנמנע מעימותים ובהפגנה היה הראשון לעזוב את האזור לאחר שהכריזו על הצו שמסביר לנו שאנחנו בשטח צבאי סגור. כשהמתנו לעצורים באחד הבתים בכפר, השמיעו חבריו של מג'די בדיחות על האירוניה שבמעצרו, מתוך מתח ותקווה שזה יהיה רק עיכוב שגרתי ושמג'די יידע להתמודד עם החקירה וישתחרר עוד באותו היום.

למשטרה היו כוונות אחרות. מג'די ואריץ הואשמו ביידוי אבנים ולא שוחררו יחד עם שאר העצורים שחזרו הביתה באמצע הלילה. מג'די ואריץ נעצרו באותן נסיבות, באותה המכונית, הואשמו באותן ההאשמות ונחקרו על-ידי אותם החוקרים. למרות זאת, הם לא נשפטו באותו בית משפט. למג'די נועדה מערכת משפטית לאנשים מסוגו, עם נהלים, תנאים ועונשים שנוצרו במיוחד בשבילם. יממה לאחר שאריץ הובא לבית משפט השלום בירושלים, נוקה מהאשמות השווא נגדו ושוחרר ללא תנאים, התנהל הליך בעניינו של מג'די בבית הדין הצבאי במחנה עופר.

נסעתי לדיון בכלא עופר בתחושה טובה. הנה, "שותפו של מג'די לפשע" שוחרר ללא תנאים, השופטת תבין שכל זה מגוחך, שמג'די הואשם על לא עוול בכפו והוא ישוחרר לביתו. יש לי מדי פעם התפרצויות לא מוסברות של נאיביות, אולי בזכותן אני ממשיכה להפגין.

מג'די לא שוחרר באותו היום וגם לא עד לכתיבת שורות אלו. למרות שהוא נעצר עם אריץ והואשם באותן ההאשמות, המשטרה טענה שטרם ניגבו העדויות מכל החיילים המעורבים והחקירה לא הושלמה. בהפסקה שמעתי את התובע מסביר בצער לעורך דינו של מג'די שלחייל אשר עצר אותו ואת אריץ הייתה מצלמה זעירה, מחוברת למדים, והיא תיעדה את זריקת האבנים אך (לצערו הרב) היא נשברה או אבדה (כיאה לעדויות חותכות המתעדות שקרים של הצבא).

השופטת ששוכנעה באמינות חומר החקירה ובעדויות החיילים, החליטה לאפשר למשטרה לאסוף את שאר העדויות הדרושות ולאפשר את הארכת מעצרו של מג'די. בזמן ההפסקה, כשהיא עיינה בחומר החקירה, תהיתי אם היא הספיקה לקרוא את העדויות שמסרנו ענת ואני, עדויות בהן הצהרנו שלא הייתה זריקת אבנים ושההפגנה הייתה בלתי אלימה (מצד המפגינים, כמובן). ואם אכן קראה השופטת את העדויות שמסרנו, המשכתי לתהות, כיצד היא מחליטה איזו מהן אמינה יותר?

הדיון בהארכת מעצרו עד תום ההליכים נקבע להיום (שלישי), ואני הגעתי שוב לעופר. הפעם, קצת פחות מעודדת. לאחר שעורך הדין ניסה להסביר שעדויות החיילים סותרות ולא עקביות והקריא כמה נוסחאות מתוך העדויות (באחת למג'די חולצה לבנה, בשניה כחולה, באחת מג'די נעצר בזמן מרדף, באחרת מתוך המכונית, פעם היו אלה שלושה חיילים ופעם ארבעה). השופט לא התרשם מהסתירות וקיבל את טענת התביעה כי כל הסיפורים הם גרסאות של אותה אמת ואם היו אלו עדויות זהות אז היה מעלה בלבו ספק. כבר הפסקתי לנסות להבין  וחיכיתי שההצגה הזו תיגמר ושאחזור הביתה לצד שלי של הקו, במקום בו אני רוב הזמן מכירה את ההיגיון השולט.

אולי יש לציין שבבית משפט צבאי אין טעם לנהל משפט רגיל משום שהפללה של חיילים נחשבת במערכת כזאת, כעובדה אובייקטיבית ששום שופט צבאי לא יערער עליה ולא יזכה את הנאשם. במידה שבית המשפט לא ישחרר את מג'די לביתו עד תום ההליכים, תגיע ההגנה להסדר טיעון עם התביעה, ומג'די יודה במעשים שלא ביצע על מנת לקצר את התקופה שירצה מאחורי סורג ובריח.

במערכת המשפט שמיועדת לאנשים כמו מג'די, אין שום קשר בין עדויות החיילים לבין המציאות בשטח והעובדה שאריץ, אשר הואשם באותה ההאשמה המופרכת ושוחרר, איננה משמעותית. לצבא, למשטרה ולמערכת המשפט הגיון משלהם, לפיו אין קשר בין צבא לביטחון, בין משטרה לחקר האמת ובין משפט לצדק.

בעצם אני מתחילה להבין למה כתבתי את הסיפור הזה. אולי בין האופוריה של המחאה החברתית, ההתקפות בעזה, ההתלבטויות שלי אם לחזור לבית בבאר שבע, המאבק בלוב והתמונה המדוברת של מרגלית צנעני, רציתי לכתוב על מג'די, על ההפגנות המתרחשות מדי שבוע, עם או בלי אוהלים, עם או בלי התקפות על עזה. פשוט כיבוש. שגרה. יומיום של מאבקם העיקש של הפלסטינים, אליהם מצטרפים ישראלים ופעילים מהעולם שמסרבים להתרגל לשגרה ויודעים שאפשר וצריך להמשיך להיאבק.